תקופת הקרטון

״הם עזרו לי להבין שאפשר ליצור ויזואליה שבה גם אם מאבדים את הקונטקסט המקורי עדיין אפשר למצוא שהיצירות מחזיקות מים. אני חושב שזה מדריך אותי גם היום בתערוכות שאני מציג. יש לי צורך שהוויזואליה תעבוד. אני מעדיף ויזואליה וזה בעת ובעונה אחת גם פותר אותי מהסיבוך של להסביר ולנמק״. יהונתן ה. משעל בשיחה עם צביקה קנטור

שלום לך צביקה קנטור. אתה מציג כרגע תערוכת יחיד בגלריה של גבעת חיים ובמקביל היתה תערוכת יחיד נוספת ב׳ארטורה׳ שהוצגה עד לא מזמן. נתחיל בכך שתציג את עצמך.

נולדתי בתל אביב, למדתי אמנות במדרשה ברמת השרון, באקדמיה בפירנצה, ובעיקר באקדמיה בהמבורג. במהלך השנים הצגתי בחללים כמו גלריה בוגרשוב, בית העמודים, משכנות שאננים, ביתן הלנה רובינשטיין, יצרתי פיסול במרחב הציבורי, הצגתי בתערוכות בחו״ל ואפילו השתתפתי בעדלאידות.

איזה סוג עבודות אתה עושה?

אני עובד במגוון רחב של חומרים. בתחילת דרכי עבדתי עם מזון ועם חומרים מתכלים ועבדתי עם קרטון, אשר היווה שלב ביניים ליצירתם של פסלים בסטודיו. יכולתי באמצעותו לבחון גדלים ופרופורציות, לעבוד וליצור במהירות רבה בזכות הקלות שהקרטון מאפשר. עם הזמן נוספו עבודות אריגים וגם ברזל ופיברגלס, וכאשר התחלתי ליצור פסלים למרחב הציבורי, חומרים קשיחים ושיטות עבודה של פיסול חוץ זלגו והשפיעו על העבודה בחללים סגורים.

צביקה קנטור, פרט מתוך el Bon בגלריה בקיבוץ גבעת חיים

ובתערוכות הנוכחיות העבודות נשארו בקרטון.

מאז תחילת תקופת הקורונה עבדתי על שתי תערוכות. הכנתי כהרגלי את האובייקטים מקרטון על מנת לתכנן את מה שיוצג בשני חללי התצוגה. זמן ההכנה התארך עקב הסגר והימים הובילו להחלטה הפשוטה להשאיר את עבודות הקרטון כמו שהן.

תסביר.

כאשר מאפשרים לי לעבוד בחלל ללא דרישות מקדימות ומתישות אני חש שהאחריות עוברת אליי. זה מצב טוב בשבילי כי אני יכול להוציא מעצמי יותר. העבודה על התערוכה בגבעת חיים החלה בתחילת השנה, כאשר הפתיחה תוכננה ל-18 באפריל. עם התקדמות מגפת הקורונה הבנו שהתערוכה לא תוכל להיפתח בתאריך שנקבע, אך הדחייה לא מנעה מאיתנו להמשיך ולעבוד לקראתה. יותר מזה, נפתחו אפשרויות פיסוליות נוספות, עודף הדימויים אפילו עודד אותנו לחפש חלל תצוגה נוסף. יצרנו קשר עם הצייר רן בר לב שקישר אותנו עם ״ארטורה״. בעלת המתחם עפרה ברק ומנהלת השיווק קרן קרפ הסכימו לשיתוף פעולה עם הגלריה בגבעת חיים.

לאחר מכן היה כמובן הסגר. במשך שבעה שבועות יכולתי להישאר בבית שהוא גם הסטודיו ופתאום חזרתי לימים שלי כסטודנט בהמבורג.

צביקה קנטור, פרט מתוך bAbAayin בארטורה

מה היה בהמבורג?

עבדתי בסטודיו בבית. היו לי ארבעה תנורי עץ שהייתי מסיק. קם בבוקר, עובד. לא היו לי חוזים גדולים, לא היו לי פסלי חוץ לביצוע ולא לימדתי. יכולתי לחיות מיום ליום ולעיתים קרה שלא יצאתי שבוע מפתח הבית, רק ירדתי לחצר להביא עצי הסקה. בתקופה הנוכחית התאפשר לי לחוות זאת שוב, גם אם בלי שלג ובחולון במקום בהמבורג. היכולת לישון, לקום בבוקר, לראות את הדברים בתוך הסטודיו ולהמשיך איתם בלי שום הפרעה מהעולם החיצון החזירה אותי לאותם ימים.

בתחילת העבודה על התערוכה, כשעוד היה תאריך יעד לפתיחה, ניסינו לעשות את הדברים ברמה של תהליך העבודה שאני רגיל אליו בשנים האחרונות, כלומר, עשייה וביצוע ברמת החומר הכי טוב. לדוגמא, שימוש בקרטון, שהוא חומר נגיש וזול ובהכנת האובייקטים מגלה לי את הצורה, את התוכן ואת החלל הפנימי, את כל המרכיבים שנקרא להם פיסול. ופתאום עכשיו, התהליך התייתר: הביצוע הקפדני, מציאת הבורג הנכון למקום הנכון, ייצור והתאמת החלקים כמו שעשיתי שנים, עד שהפכתי לעבד של לעשות את הכל מאה אחוז. עתה זה נעלם. זה לא שחרור, זאת חזרה לתהליך משוחרר ועני יותר, וזה עשה לי טוב. בעבר גם השתמשתי בקרטונים כפיסול מוגמר, למשל באריזות פיצה.

הפעם, מכיוון שחלק מהקרטון היה חדש, עלתה שאלה חדשה – איך יוצרים את הפטינה של שימוש בחומר ממוחזר, לא כאידיאולוגיה אלא כמוצר מוגמר. נוצר קונפליקט: מה עושים עם חומר חדש? איך עובדים עם החומריות שלו? אבל כמו שאני אומר, ההתמודדות הייתה דרך פתיחת אפשרויות פיסוליות חדשות. הקרטון תפס את מקומם של הדיקט, הפח או הנירוסטה שאני עובד איתם בדרך כלל.

צביקה קנטור, פרט מתוך bAbAayin בארטורה

לאורך השנים העבודות שלך הגיבו למציאות עכשווית ולנרטיבים ישראליים. העבודה שלך היא ביקורתית?

נקודת המוצא שלי היא שלפני שלושים שנה התבוננתי בציירים הירונימוס בוש ופיטר ברוייגל. שני האמנים הפלמים האלה הם אמנים שהיו חשובים לי אז, כי הם עסקו בפרטים ועוד פרטים, וכמה שיותר פרטים ככה יותר טוב. לימים בכל המוסדות המכובדים שלימדתי בהם תרגלתי עם הסטודנטים נושאים כמו קללות, אימרות ופתגמים מצויים. הנה, חלפו אולי שלוש מאות וחמישים שנים ואולי יותר, שכחנו מה היו הפתגמים שהם ציירו בשעתו, אבל הוויזואליה נשארה. הם היו המורים הגדולים שלי לוויזואליה, עזרו לי להבין שאפשר ליצור ויזואליה שבה גם אם מאבדים את הקונטקסט המקורי עדיין אפשר למצוא שהיצירות מחזיקות מים. אני חושב שזה מדריך אותי גם היום בתערוכות שאני מציג. יש לי צורך שהוויזואליה תעבוד. אני מעדיף ויזואליה וזה בעת ובעונה אחת גם פותר אותי מהסיבוך של להסביר ולנמק. נכון, אני יכול להסביר, אני איש שיחה, אבל קשה לי להסביר כאשר אני נשאל שאלות ישירות. זה עובר איזה מחסום של אינטימיות שאני לא רוצה להגיע אליו. אוכל רק לענות לך שלאורך השנים אני משתמש באסטרטגיה של אסקפיסט. המציאות הישראלית מתקיימת בפסלים דרך העמדת השבירות הארעיות ובאימפרוביזציה של החומרים וההקשרים.

מהתרשמותי הצופים מגיבים בחיוך כאשר הם פוגשים בעבודות, מיטיבי הלכת לא מתייאשים ומחפשים דרך לשוחח איתי וכך אני יכול ללכת לישון בשקט. אני לא אומר את מה שרוצים לשמוע, אלא את מה שאפשר לעשות. זה בעצם הדבר הכי חשוב לי.

1 תגובות על “תקופת הקרטון”

    התרשמתי מהיכולת של האמן להיות נאמן לעצמו ולמה שמתאים לו ומבלי להכנע לצרכים של הצופים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת