טרגדיה של טעויות

אי אז לפני בערך עשרים שנה התבקשתי ללוות חייל למרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים הצבאי בתל השומר. כשהגענו למקום והחייל נכנס לבדיקה, נותרתי להמתין במסדרון ארוך שעל קירותיו נתלו בזו אחר זו רפרודוקציות של ציורים של ואן גוך. אני זוכר שישבתי על כיסאות ההמתנה מתחת לפלורסנט המרצד כשעיני מדלגות מציור לציור. בהיתי במבטו המעורער של הצייר המשקיף מציור אחד, בשמיים המתערבלים בציור אחר ובקירותיו הנמסים של בית הקפה בציור נוסף, והרגשתי שאני משתגע בעצמי.

נזכרתי בסיפור בעקבות סערת הסרת ציורו של יעקב מישורי מקיר המרכז הרפואי ״מדיקה״ בת״א בראשית השבוע, וההתנפלות האלימה על האמן ובת זוגו עיתונאית ״הארץ״ ליסה פרץ בתקשורת וברשתות החברתיות. תקציר האירועים למי שלא עקב: יואב אליאסי (״הצל״) פרסם צילום של הציור, שכולל כיתוב הפוך של המשפט ״מוות ליהודים״, התלוי במרכז הרפואי ״מדיקה״, וקרא לעוקביו להגיב ולהתרחק מ״המקום האנטישמי הזה״. הפרסום הוביל למבול תגובות נגד המרכז הרפואי, האמן ובת זוגו, ולסערה תקשורתית שגרמה למנהלת המוסד להודיע על הסרת הציור מהקיר. גם התגובות משמאל לא איחרו לבוא כשהן מרוממות את עיקרון חופש הביטוי והחופש האמנותי, מגנות את התקפלות הנהלת ״מדיקה״ בפני הימין ומזכירות שאמנות מגיבה לחיים, ולכן היא אמורה לעורר רגשות ולעסוק גם בכאב ובטראומה.

״ללא כותרת״, שצוייר בשנת 2010, הוא ציור מצויין בעיני. הציור עשוי בסגנון המופשט הצורני והצבעוניות הרועשת שמוכר מציוריו של מישורי, והכיתוב ״מוות ליהודים״ מופיע במרכזו כשהוא הפוך וחוצה את הציור לכל אורכו. אולם כיוון שהאותיות ההפוכות והלבנות דומות בצורתן לצורות המופשטות והצבעוניות שסביבן, הכיתוב נטמע בקומפוזיציה, וכפועל יוצא מכך תהליך פיענוח הציור עובר השהייה. רגע אחד הציור נראה כמבנה קליידוסקופי רב-גוני שנפרש לרוחב הבד, וברגע שאחרי הוא כמו מתהפך על הצופה וחושף את האלימות שאצורה בו. התוצאה היא ציור שעוצמתו נובעת מפתיינותו. הוא מזמין את הצופה להתמסר לקומפוזיציה הצבעונית בלי לראות את הכתובת שעל הקיר. רק בהתבוננות מרוכזת הכיתוב נחשף, והופך בין רגע מבלתי מורגש לבלתי ניתן לסילוק. ודווקא בגלל עוצמתו של הציור ראוי לשאול מי, לכל הרוחות, תולה ציור כזה דווקא בבית חולים? מי מציג ציור שכולל את הכיתוב ״מוות ליהודים״ במקום שאנשים מגיעים אליו בחיפוש אחר מזור למחלותיהם ולכאבי גופם?

במאמר ב״הארץ״ טוענת טל ניב שהחלטת מנהלת ״מדיקה״ מיכל נוסבאום להסיר את הציור מהקיר מנתקת אותו מהקשר. היא מתכוונת לכך שבעצם הסרת הציור, מקבלת נוסבאום את הפירוש הליטרלי של הכיתוב ״מוות ליהודים״ כפשוטו, כפי שמפרשים זאת המגיבים מימין, כלומר כקריאה מפורשת למוות ליהודים, שמתעלמת גם מיכולתו של דימוי אמנותי לעבוד באופן מתוחכם יותר, וגם מהעובדה שהציור נוצר ע״י אמן שהוא גם דור שני לשואה, שצייר את הציור כתגובה לעדותה של אמו מאירועי ליל הבדולח בגרמניה. אפשר לחשוב על הקבלה בין חוויית ההתהפכות האלימה של הדימוי המצוייר, לחוויית תלישתם המהירה של יהודי גרמניה בשנות ה-30 משגרת החיים העירוניים לצפייה מבועתת בשריפת ספרים וניתוץ חלונות ראווה מתחת לדירותיהם.

אולם כשהוא מוצג במסדרון בית החולים לציור יש הקשר נוסף שחורג מגבולות הבד. זהו ההקשר האוצרותי. לא מדובר על תערוכה במוזיאון או גלריה ולא על מרכז לדיונים באמנות, אלימות, גזענות ושואה. בהנחה שבחדרי ההתאוששות מניתוח במרכז הרפואי לא משמיעים להקות בלאק מטאל, ובמסכי הטלוויזיה שמפוזרים במקום לא מקרינים עדויות ראשוניות משחרור מחנות ההשמדה, ברור שההחלטה על הצגת הציור במסדרון לא נועדה ״לעורר דיון״, אלא לעטר את קירות המוסד ולסייע ביצירת אווירה נעימה. צודקים מי שטענו בתגובה שאמנות לא אמורה רק ללטף, אבל בהצבה המדוברת הציור דווקא כן התבקש ללטף. העניין הוא שכדי לעשות זאת הוא נדרש לוותר על ההקשר הפנימי וההיסטורי שלו. כלומר לשמר את הפורמליזם (צבעוניות, צורות מופשטות) תוך ניתוקו מהקונטקסט (אלימות, מוות ליהודים, זיכרונות שואה). הצגה כזו הופכת את מישורי לקורבן כפול: גם של ימין מוסת ואלים, וגם של סטיילינג אוצרותי נובורישי וגס.

ולכן המגיבים מימין אמנם טועים בכוונות הזדון שהם מייחסים לציור, אבל מבחינות אחרות הם מעניקים לו כבוד גדול יותר ממי שהורו על תלייתו בבית החולים כדי להנעים את זמנם של המטופלים. הם באמת מזהים אותו כציור של שערורייה, ומסרבים לנרמל ציור שכל סנטימטר בו מתנגד לנורמליות. התגובה שלהם אמנם בורה, צרת מוחין ומתלהמת, אבל לפחות היא לא מבקשת להפוך זיכרונות מליל הבדולח לוועדת קישוט.