קווי מחשבה

"עכשיו אפשר לחזור לדיגיטלי ולהיווכח מחדש שגם הוא אשליה. הקובץ של הסרט איננו הסרט. הסרט הוא ארוע בזמן גם כשהוא מוקרן על מסך המחשב וגם הוא זקוק למכונת הקרנה בדמות התוכנה שפותחת את הקובץ ומריצה אותו". אלכס בן ארי בעקבות התערוכה "קווי ראייה" בארטפורט

"קווי ראיה", המוצגת בימים אלה בארטפורט, היא תערוכה שעוצרת לחשוב. זו לא עצירה גרנדיוזית נוסח עצרו-את-מכונות-הדפוס אלא שהות שדומה יותר לנסיעה ארוכה ומהורהרת ברכבת. חמש עבודות הוידאו המוצגות בה, שכל אחת מהן נוגעת בדרכה (והדרכים שונות להפליא זו מזו) בצילום האנלוגי, אינן בגדר הצעה פרוגרמטית אלא בבחינת שירטוט של מרחב שאלה ומחשבה פתוח מאוד.

אני רוצה בדברים הבאים להוסיף להתגודדות הפורה שהתערוכה הזו מזמנת שני קווי מחשבה הנמשכים כל אחד מאחת העבודות בתערוכה.

אמצעי מאוחר, ניר עברון

בצפייה ב"אמצעי מאוחר" של ניר עברון יש משהו מן העונג שבכניסה לסניף חדש של רשת אהובה. לא מפלצת חוצת-יבשות נוסח סטארבאקס אלא רשת בוטיקית קטנה ומחממת לב. ב-"רשת", אם למהר ולפרוע את האנלוגיה האולי מעט מרתיעה הזו, אני מתכוון למשפחת המעשים האמנותיים שהליבה שלהן היא ההתבוננות בהתבוננות. יצירות שנקודת המוצא, הנושא המוצהר שלהן (גלגלי סרטים של הלח"י שהתגלו אחרי שבעים שנה במקרה הזה), מפנה מהר מאוד את מקומו לנושא האמיתי: מה שמתרחש בתהליך ההתקרבות אל מושא הסרט.

ברשת כמו ברשת, המאפיינים הכלליים של יצירות מהסוג הזה לעיתים קרובות דומים: התפרטות הדרגתית של מושא ההתבוננות עד שאשליית המובנות והמוצקות שהיו בו בתחילת הדרך מתמוססות. במקומן, דרך השולי והאנקדוטלי לכאורה, נפתחים פתחים לראיות והבנות חדשות. העיסוק בשאלה מה הוליד מלכתחילה את התשוקה לגעת במושא הסרט כורך פנימה את הביוגרפיה ואת עולמו הפנימי של היוצר. תהליך העבודה עצמו מקבל מקום כחלק מהיצירה הסופית ולעיתים קרובות מתחוללות במהלכו תפניות מפתיעות שהופכות את הקערה על פיה (יש בסרט הזה כמה כאלה, אחת מפתיעה במיוחד).1

מתוך עבודת הווידאו "אמצעי מאוחר", ניר עברון

אבל בעבודה הזו של ניר עברון יש דבר נוסף. זה רגע קטן יחסית, דקה, אולי דקה וחצי, ממש בסופו של הסרט שבמהלכן היצירה, פשוטו כמשמעו, הופכת את פניה ומפנה מבט אל מי שעשה אותה ואל שותפו לפשע, הצופה. במודע או שלא במודע הסרט כולו נבנה לקראת הרגע הזה, שבו הדמויות מן הסלילים הישנים והשחוקים מביטות  בנו חזרה בזמן אמת, במבט חי, משתומם, חסר-נחת, נסער משהו, פגיע, אפילו מעט מאיים. זה רגע שבו נגלים באמת פניו של האחר, זה שכל הסרט לכאורה מוקדש לו אבל בפועל, כך מתברר ברגע הזה, הוא איננו יותר מחומר גלם. זהו "רגע אדיפוס" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, נסו) בו מתגלה שמה שמסתיר לנו הוא אנחנו (אין הבדל במובן הזה בין היוצר לבין הצופים, באי כוחו), שאותה התמסרות לחומרים ולתהליך שהולידה את הסרט היא בה בעת גם מהלך פולשני, מנכס, קולוניאליסטי. מהלך שהוא במובן הזה גניזה מחודשת של הסלילים שזה עתה התגלו. פניה האפלים של הרשת אם תרצו.

זה לא רגע אינטלקטואלי של תובנה. אלה כמה שניות מטלטלות מאוד של קולנוע. שנים מפתחים סביבנו מיטב המוחות טכנולוגיות של מציאות מדומה. צריך להראות להם את שניות הסיום של "אמצעי מאוחר". כך בדיוק זה צריך להרגיש. כשהמסך (שממוקם באופן מדויק כל כך, נטול מסגרת, שעון על קיר, עירום, כמו פיגום שנשכח בשטח בפרויקט שמזמן הסתיים) מחשיך, אתה מתרומם והולך לדרכך והטלטלה הזו ממשיכה ללכת בתוכך, פוגשת לפנייך את הדברים, מלמדת אותך עדינות חדשה במגע אתם.

מראה סב שביר, איתן אפרת וסירה פויגל ברוטמן

העובדה שהעבודה הזו מוקרנת ממקרנת 16 מ"מ היא חלק מהעבודה. גם בלי להיכנס לסרט עצמו (וכדאי להכנס, זו עבודה יפה ואינטימית מאוד) חווית הצפיה היא תזכורת לדבר שאולי כבר איננו זוכרים שנעלם מחיינו. כוונתי לעובדה הפשוטה שסרט הוא אשליה. דבר נטול ממשות כשלעצמו שמתהווה רק בזמן אמת, בעת הקרנתו, בזכות המכשיר שמחולל את האשליה הזו.

שני דברים משכיחים מאיתנו בעשורים האחרונים את העובדה הפשוטה הזו. הראשון הוא היכולת הגוברת של כל אחד מאיתנו לעשות מניפולציות על סרטים. אנחנו מעתיקים אותם, מעלים ומורידים אותם, מייצרים אותם בעצמנו, חותכים, מחברים, משתפים. כל הפעולות התכופות האלה הפכו בהדרגה בתודעתנו את הסרט להיפוכה של אשליה. לחומר.

הדבר השני הוא העלמותו של מחולל האשליה – אמצעי ההקרנה. הוא לא באמת נעלם כמובן. סרט היה ועודנו אשליה שמתחוללת בזמן אמת, אבל המכונה הגדולה שמזמזמת עכשיו חרש מאחוריי נבלעה ביומיום אל תוך קרביו של המחשב האישי והיא כבר שנים ארוכות סמויה מעין. מה שמחולל היום סרט, ה"מקרנה" החדשה היא תוכנה. דאבל קליק שלא שונה בכלום מזה שפותח מסמך פדף או מצגת.

מראה סב שביר, איתן אפרת וסירה פויגל ברוטמן

שני הדברים האלה מתפוגגים בבת אחת כשאתה מתיישב מול ריבוע לבן על קיר כשמאחורייך מכונה גדולה ועליה סרט, ממש פס פיסי של סרט רץ בין שני גלילים. מתמעט בצד אחד ומתרבה בצד השני. ופתאום אפשר לראות שהסרט הזה הוא חומר, דבר שאפשר להחזיק ביד, למשש, לקרוע. המלה "סרט" נפרדת ברגע הזה לשתי המשמעויות שלה: החומר הפיסי שמתגלגל מאחוריי והאשליה שמוקרנת בריבוע האור שמולי.

האשליה הזו מתרחשת לא רק זמן אלא גם במרחב. גם זה דבר שאין לנו תודעה שלו היום. המקרנה גדולה ומוגבהת, בינה לבין הקיר יש חלל של ארבעה מטר על מטר וחצי רוחב בערך. זה מרחב ממשי. אפשר לחצות אותו ולראות את הצל שלך מוטל על מה שמוקרן. כשהסרט מסתיים צריך לקום, לפסוע עד המקרנה ולחכות בסבלנות עד שהגלגלים יוחלפו והסרט יגולגל לאחור. והגלגול הזה לוקח זמן כי הסרט, החומר הפיסי שרץ בין הגלגלים, עלול להיקרע או להינזק אם הוא יגולגל מהר מדי.

כל אלה הם תזכורות. עכשיו אפשר לחזור לדיגיטלי ולהיווכח מחדש שגם הוא אשליה. הקובץ של הסרט איננו הסרט. הסרט הוא ארוע בזמן גם כשהוא מוקרן על מסך המחשב וגם הוא זקוק למכונת הקרנה בדמות התוכנה שפותחת את הקובץ ומריצה אותו. וגם לסרט הזה יש מגבלות חומריות חמורות לא פחות משל אחיו הצלולוידי, רק שהן מוסתרות במעמקי הקוד של תוכנת ההקרנה. שם, בין הצ'יפים והשערים הלוגיים מתחוללת משיכת הידיים המתמדת בין הצורך להקרין תמונות בודדות מהר מספיק בזו אחר זו כדי ליצור אשליה של תנועה לבין המגבלות החומריות של מהירות המעבד, כמות שבבי הזיכרון, מהירות התגובות הכימיות בתוך רכיבי תאורת המסך וכן הלאה.

הנה שיעור באינטנסיביות אמנותית. עוד לפני שמוקרן הפריים הראשון בעבודה היפה הזו, כבר מתרחש משהו שהוא מטבעה הבסיסי של אמנות – להראות לנו בעיניים חדשות את מה שאנחנו מורגלים בו כל כך שהפסקנו כבר לראותו.

 

 

"קווי ראייה", תערוכה קבוצתית בהשתתפות איתן אפרת וסירה פויגל ברוטמן, אדוארד דיקאם, ניר עברון, שרה שווינר וג'סיקה שרה רינדלנד, אוצר: גלעד רייך.
נעילה: 8.8.20

 

ביום חמישי, 30.07.20 בשעה 20:00 תתקיים הקרנה וירטואלית של הסרט "אמצעי מאוחר" ומיד לאחר מכן תתקיים שיחה בין ניר עברון ואלכס בן ארי. לפרטים נוספים באירוע בפייסבוק

 

הצג 1 הערה

  1. הקירבה שאני חש ל"רשת" הזו אולי לא מפתיעה כל כך בהינתן שגם לי סניף בה (או שמא להיפך, יש לי סניף בה דווקא בגלל קירבת הלב הזו, אבל לא נסטה ממה שהוא כבר סטיה ונהפוך גם את הרשימה הקצרה הזו לסניף). "התקווה 69", ספר השירה השלישי שלי, הוא חקירה מהסוג הזה בדיוק שבמוקד שלה עומד ההמנון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.