אודי אדלמן יכהן בתפקיד מנהל ואוצר ראשי של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. המינוי אושר לאחר שוועדת כוח האדם בדירקטוריון החברה לפיתוח תיאטרון, מוזיקה, אמנות ומחול חולון בע”מ קיבלה את המלצת מנכ”ל החברה והמדיטק דני וייס אשר עמד בראש ועדת האיתור.
אדלמן מכהן בחצי השנה האחרונה כממלא מקום מנהל המרכז, לאחר פרישתו של איל דנון שכיהן בתפקיד בעשור האחרון. אדלמן עובד כאוצר במרכז מאז שנת 2011, בתקופה זו אצר סדרת תערוכות ופרויקטים חשובים ובהם “לאן?” (2011-2012, עם איל דנון ורן קסמי אילן) אשר בחנה אפשרויות שנדחו במהפכה היהודית המודרנית; “היסטוריות” (2013) אודות אמנות המתערבת בהיסטוריה; “מונומנט/פעולה” (2016-2018) – טרילוגיית תערוכות אודות אמנות במרחב הציבורי בישראל, כולל תערוכת יחיד לעזרא אוריון יחד עם יעל מסר; “ממה אנדרטאות עשויות” (2019) במסגרת הביאנלה ה-11 בקובנה, ליטא; ו-“קירונית” (2019) – תערוכת אמנות קיר ועבודות קבע חדשות. ב-2015 ייסד במרכז את המכון לנוכחות ציבורית למחקר ויצירה במרחב הציבורי. יחד עם עומר קריגר יצר את “כרוניקה>מדינה” (2013-2014) – פרויקט פרפורמנס בכיכרות ציבוריים, ו-(Action PRL” (2015″ – פרפורמנס במרחב ציבורי בוורשה, פולין. אדלמן הוא עורך שותף של “מפתח”, כתב עת אקדמי למחשבה פוליטית וממייסדי פרויקט הלקסיקון במרכז מינרבה למדעי הרוח, אוניברסיטת ת”א.
איל דנון סיים את תפקידו כמנהל ואוצר ראשי בסוף שנת 2019, לאחר שעבד במרכז מאז הקמתו בשנת 2001 וניהל אותו מאז שנת 2010. בשנים אלו עוצב המרכז כמקום ייחודי המערב בין פרקטיקות ופלטפורמות שונות באמנות ובחברה, ומשמש בית למגוון צורות פעולה ועבודה משותפת, לתצוגה ולמחקר.
“אני נרגש מההזדמנות שניתנה לי להוביל את המרכז לשנים הבאות ולכיוונים חדשים ובלתי ידועים״, מסר אדלמן. ״המרכז הוא מוסד שאין דומה לו בשדה המקומי ואשר מתקיים בהשתנות מתמדת לצד יסודות עמוקים. בכוונתי, גם בתקופה מאתגרת זו, לאפשר סביבה ניסיונית בתחומי האמנות השונים תוך כדי בניית קשרים בינלאומיים חדשים, יצירת פלטפורמות ופרויקטים רב-תחומיים, פיתוח מחקר וחיבורים בין קבוצות וקהלים בפרויקטים מקומיים וממושכים”.
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית נוסד בשנת 2001 בחולון ע״י גלית אילת, והוא אחד מגופי המדיטק ופועל כיום בשכונת ג’סי כהן. המרכז יוצר נקודות מגע והשקה בין אמנות, חברה וטכנולוגיה ומפתח סביבות רב-תחומיות. הוא מציג תערוכות נושא של אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, יוצר פרויקטים ממושכים עם קהילות מקומיות ויוצרים, וכולל פלטפורמות שונות דוגמת ארכיון וידאו ארט ואמנות ציבורית, רדיו חלאס לסאונד ומוסיקה ניסיונית, מעבדת מקס לייצור באמצעים דיגיטליים ואנלוגיים, כתב העת מארב, חדר מוזיקה, בית דפוס ועוד.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

וואו כמה מפתיע. איזה יופי שזורם דם חדש בשדה האומנותי, שיש בקרה עצמית ושאין פוליטיקה. נותן תחושה טובה שעולם האמנות משמש דוגמה לפוליטיקאים. למה לעשות מכרז אם יש ועדת איתור ויש מי שנותן המלצות. אם המועמד יכול לצלם את עצמו אפשר שבפעם הבאה ישר ימנה את עצמו. יחסוך את “העמדת הפנים” מול המצלמה…
לקסי-קון פוליטי
| |