מצחיק-עצוב

״יש גם הצלבה שהבנתי רק מאוחר יותר, כשלמדתי על פוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהיא הצלבה בין מזרחיות וערביות ובין מיקום גיאוגרפי ושכבה סוציואקונומית. הזהות הזו מורכבת. אז לא הבנתי אותה כמו היום. ממש כמו הבאוהאוס, שמקורותיו בגרמניה אבל בחיפה קיבל תמהיל אחר, כשנבנו בתי באוהאוס מאבן לערבים אמידים״. שיחה בין אורית חסון ולדר וגליה בר אור

גליה בר אור: השיר ״באוהאוס חברתי״, אותו כתבת, הולחן על-ידי אלי לולאי, סולן להקת רוקפור, שהופיע אתו באירוע הנעילה של ״באוהאוס חברתי״ במבנה שוק תלפיות. ידענו מתחילת הדרך שנפיק גם וידאו-ארט ובחודשים האחרונים ביימת קליפ לשיר שמתפרסם כאן לראשונה.

לא במקרה עבדנו יחד בחיפה, וחשבתי לא מעט על הקשר שנרקם בינינו לאורך השנים. לדיאלוג בינינו יש צדדים רבים, ואחד המשמעותיים בהם הוא העיסוק המשותף שלנו, כל אחת במקומה, בשאלות הנוגעות ליצירת דיון שמתמודד עם מורכבויות היסטוריות, חברתיות ופוליטיות. שיתפת אותי בזמנו בפעולה שלך בסדנה לאמנות רמת אליהו, שאותה ניהלת ואצרת בראשון לציון, ואפילו הגשנו יחד פרויקט למפעל הפיס (לא זכינו). מבחינתי, הפעולה שלך ברמת אליהו נושקת, דרך הפעולה במרחב העירוני, לשיר "באוהאוס חברתי", לקליפ ולכל האירוע בחיפה. באירועי ״באוהאוס חברתי״ צאלה קוטלר ואני רצינו לעבוד עם אנשי העיר, לעסוק בעיר ולהגיע למקומות שלא מגיעים אליהם. שאלנו איך אפשר לעסוק ב"מקום" בשילוב מחקר ובדגש על אמנות עכשווית. ביקשנו לנסות לגעת בפיזיות החומרית-גופנית וגם באפשרות של המשגת תהליכים, וזאת בשילוב חווית הטופוגרפיה, האדריכלות, והתרבות. למשל, בעבודתם של נעם תורן ולאה אביר, שיצרה פלטפורמה לחוויה מרובדת של קהל ולשיח עשיר ומורכב. הקשר נמצא בחיבור שבין אמנות עכשווית לסוג של אקטיביזם ופעולה במרחב עירוני שקושרת סוגיות גיאוגרפיות ופוליטיות. תוכלי להתייחס להיבט הזה בשיר?

אורית חסון ולדר: השיר מדבר על חתכים שהם עבורי החלוקות לזהויות ולקטגוריות שמהוות חלק מהילדות והזהות שלי, כשהעיר נחתכת לשלוש פרוסות או שלוש שכבות גיאולוגיות: הכרמל שבו גדלתי, שכונת הדר בה גדל אבי והעיר התחתית שבה הוריי עבדו. יש גם הצלבה שהבנתי רק מאוחר יותר, כשלמדתי על פוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהיא הצלבה בין מזרחיות וערביות ובין מיקום גיאוגרפי ושכבה סוציואקונומית. הזהות הזו מורכבת. אז לא הבנתי אותה כמו היום. ממש כמו הבאוהאוס, שמקורותיו בגרמניה אבל בחיפה קיבל תמהיל אחר, כשנבנו בתי באוהאוס מאבן לערבים אמידים. הגיאוגרפיה של השיר נוכחת במילים גם כשהרכב מתדרדר, או כשאני נופלת על הברכיים דקה לפני הופעה כסולנית אצל אפי נצר וצלם של העירייה מצלם אותי, ושם בחלון ראווה של הפוטו אני מגלה את התמונה במקרה. גם האוכל פוגש בגאוגרפיה בשיר "באוהאוס חברתי", במסע בין השכבות של העיר. למשל, כשבוואדי מוכרים כנאפה והייקים מלמעלה יורדים לאכול ובהדר יש שטרודל הונגרי… המורכבות הזו והתנועה בין מקומות עניינה אותי, כאשר בכל התיאורים בשיר יש משהו מצחיק-עצוב, "חמוץ מתוק" כמו שרפי לביא (שהיה מורה שלי) קרא לזה, כשראינו בציור מופשט כתומים מעורבבים עם ורודים.

מתוך ההופעה במסגרת באוהאוס חברתי, צילום: אריק רובין

בר אור: "מצחיק-עצוב", זה מחזיר אותי לתערוכות שאצרת ברמת אליהו, שעל אחת מהן כתבה גליה יהב ש"בלי יומרה ויוהרה, עם הומור ועבודת אוצרות ראויה" זו התערוכה "הכי מעניינת כרגע בישראל". חשבתי על "המצחיק-עצוב" שלך ועל גליה יהב, ועל כך שגם את אמנית שפועלת בתחומים רבים, כמוה, אוצרת וכותבת בתחומים שונים, ואת מיישמת בפעולה שלך תפיסה בין-תחומית מאוד רחבה. אצרת את התערוכה "טרזן על סדין", שם נהדר בעיני, שמתייחס למרחב ציבורי פרוביזורי כזה של שכונה – כמו זה שאת מתארת בשיר "באוהאוס חברתי" – שמתכנסים בו החבר׳ה לראות את הסרט ״טרזן״ מוקרן על סדין. עסקת ברמת אליהו בהיסטוריה ומיתולוגיה מקומית, ובמה שהכי מעניין מבחינתי, במעברים של היסטוריה מקומית בזמן ובמדיה בתהליכים של שינוי. בין השאר הזמנת את עומר קריגר והלל רומן שיצרו תחנה של ״רדיו קול המדינה הבאה״ במסגרת ״פסטיבל פינוי בינוי, תתחדש אליהו״, ושיתפו את קס העדה האתיופית בראשון לציון, תושבים, ומוזמנים כמו יוסי יונה ועוד. אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל הגעת באותו הזמן לבקר אותי בחיפה והצעת לי פרויקט בשם ״ישראלית אחת״. הפרויקט היה סוג של התבוננות מחודשת שלך בהיסטוריה ובזמן עכשיו ביחס לציונות, מזרחיות, כסף, וכלכלה, ותתקני אותי אם טעיתי בסדר ביניהם. הפרויקט הזה, ״ישראלית אחת״, משתלב נפלא בשיר ״באוהאוס חברתי״, ובאירוע כולו, כי הוא נקשר בהיזכרות פוליטית-ביוגרפית, שהיא ערנית לזמן הווה (בשונה מזיכרון). עלה בשיר ההקשר החיפאי שלך ושל המשפחה שלך, משפחת חסון, שחלקים ממנה נזכרים בשיר "באוהאוס חברתי". אני זוכרת, למשל, שהזכרת כדרך אגב שפעמיים פנו בני המשפחה לוועדה לשמות וביקשו לקרוא רחוב על שמו של הדוד של אבא שלך, מרדכי פנחס חסון, שהקים את הבורסה בת"א, ונענו בשלילה. זה הזכיר לך, בתור נצר למשפחת בנקאים, שהמסחר בניירות חוב התנהל פעם בגרמנית, כולל במשרד של הדוד, וסיפרת לי שאת חושבת על וידאו-ארט שבו גבר מזרחי מבטא מלים בגרמנית מתחום הבנקאות כמו: קנה, מכר, ממני אליך. "אנזי פון אינן". זה העניין המרתק, השוליות הזו, גם אם היא במרכז, שיש בה את השיבוש שכל אחד יכול לזהות, שצף בשיר "באוהאוס חברתי". היופי הוא במורכבות ובכאב, אך תמיד העדפת את השפה שנמנעת ממלכודת הפאתוס ובוחרת בהומור גם כשמדובר בטראומה בין דורית שנגעה בך מבפנים.

חסון ולדר: השיבושים האלו, הכישלונות, ההתקה ואולי אפילו חוסר ההתאמה של המשפחה שלי, שהייתה מארצות ערב (חברון, סוריה, עירק) אבל חיה בכרמל הייקי-אשכנזי, בבית של ערבי נוצרי, קפצו ראשונים, הכול בהם צף ועולה. כפי שאמרתי, הגיאוגרפיה היא פוליטית וחברתית. השיר נוצר כך בכתיבה רציפה ומתגלגלת. ובכתיבה נפרשו, ממש כמו במסוע של מזוודות בשדה התעופה, זיכרונות ומראות שקשורים לביוגרפיה שלי בחיפה; אירוע או זיכרון התמקמו להם גיאוגרפית, קצת כמו במפה דיגיטלית בה מסומנים המקומות באייקונים או שמות ולחיצה עליהם מובילה לזיכרון שנמצא למטה. כך למשל, בשכונת הדר עליון, היה לי חבר שלמד ארכיטקטורה, שמוזכר בשיר. הוא למד בטכניון הישן וגר ברחוב יוסף הגידם, וחשבתי שרק בישראל יכול להיות שם כזה מדכא לרחוב. או רחוב בלפור והעלייה התלולה שבו, שהזכיר שסבא שלי נכשל באיזה שמונה טסטים, או המצעד שבו צעדתי עם קלרינט עם כפתורי זהב וכבר עם תחושה של חוסר התאמה ושייכות למה שקורה שם.

מתוך ההופעה במסגרת באוהאוס חברתי, צילום: אריק רובין

בר אור: הדימוי שלך של מפה דיגיטלית ואייקונים שלחיצה עליהם מובילה לזיכרון שנמצא למטה מביא אותי לעבודת וידאו ארט אחרת שלך, לסרט האנימציה "חברון בנה לך בית בנה לך משפחה" (סרט שהוצג במוזיאון פ"ת בתערוכה שאצרה ענת גטניו). עסקת בזיכרון דרך מדיום עכשווי של משחקי מחשב נוסח סימס: המשתמש/ת יוצר/ת דמויות ושפת גוף והמרחב הוא דיגיטלי. זאת עבודה שעוסקת בטראומה המשפחתית שסבתא שלך לא השתחררה ממנה כל חייה, ויצרת אותה בשנה שבה נפטר אבא שלך, עובדיה חסון. סבו וסבתו של אביך, חנוך וקלרה חסון, נרצחו בפרעות תרפ"ט בחברון בתאריך 24.8.1929. הכלה הצעירה (סבתך) ובתה הפעוטה (דודתך) היו שם. סבו של אביך, חנוך חסון, היה הרב הספרדי של חברון, שכיהן כאב בית הדין בבית הדסה. המשפחה התגוררה בבית חסון הסמוך לבית הדסה, בו מתגוררות כיום חמש משפחות. שלט מנציח את שמותיהם של בני משפחתך בלוויית המשפט: "ושבו בנים לגבולם". נדמה שהמשחק הדמיוני והוראות ההפעלה יוצרים חיץ בין מציאות לדמיון שמאפשר לעסוק בזה, והמשחק במחשב מאפשר שליטה ויכולת בחירה. נראה שעולה כאן היכולת שלך לדבר בשפות שונות, שמאתגרות את הקשר הזמן הפוליטי ומתחקות אחר האופן שבו מסופר סיפור מתוך קשב לאפשרויות השימוש בו. ב"באוהאוס חברתי" ההקשר הביוגרפי ישיר יותר ועם זאת, הבחירה שלך ברוק ובאלי לולאי, שאותו הזמנת להצטרף אליך, לא מובנת מאליה.

צילום: עדי טולדנו

חסון ולדר: המוסיקה של אלי לולאי, סולן רוקפור, נוצרה במיוחד לשיר. הוא קלט בכישרון רב את רוח הדברים ויצר חיבורים בין רוק לקולות שמזכירים מואזין. לדבריו, הוא שאב השראה ממקצבים מרוקאים ופרסים, שהם מקצבים הפוכים לאלו המערבים: נגינת התופים בהם ״הולכת הפוך״, או אולי קדימה ואחורה, לעומת מקצבי תופים מערביים שמתנגנים ישר וקדימה. אלי לולאי אוהב לעבור בין תחומים: הוא למד בויצ"ו צרפת אמנות, הציג תערוכה לפני שנה בגלריה אורלי דביר, ועכשיו מוציא אלבום חדש, ״ארץ עיר״, עם הלהקה שלו, רוקפור.

לולאי, שהוא בכלל מחולון ואחר כך עבר לקריית שרת, בה הרגיש מאוד שונה ולא שייך, סיפר שנזכר בהקשר לביוגרפיה וילדות בדוד שלו, מומי, שנולד במרוקו והיה מן דוד בוהמייני כזה, שגידל אותו והכיר לו מוסיקה, אבל לדבריו הוא גם דוד מעמיס. כשלולאי ביקש ממנו שתיים-שלוש תמונות משפחתיות לאלבום החדש של רוקפור, הוא שלח לו 150 תמונות. וזה חיבר אותו לשיר. הוא מספר שבהלחנה הוא הרגיש הרבה יותר חופשי לעוף למחוזות חדשים ואקלקטיים, ולא היה מוגבל בסגנון, בעוד שברוקפור יש לו יותר ספרון חוקים, מה אסור ומה אולי מותר.

במופע הצטרפנו להתערבויות ולמייצבים תלויי מקום, שהיו מוצבים ב״באוהאוס חברתי״, ברחבי הבניין המיוחד הזה שתכנן גרשטל, והגיבו אליו. עם הסיום עלו השאלות האלו ששואלים על היחס בין זמן אמת, LIVE, והתיעוד שאחרי הייצוג. שאלתי את עצמי מה לי ולמופע מוסיקלי עם זמר רוק, אבל אמרתי לעצמי, למה לא, אני אוהבת התנסויות חדשות ומעברים למדיומים אחרים, כי זה תמיד גורם לי לחשוב מחדש על מה שאני עושה וגם מהנה נורא וגם ידעתי שאלי הוא פרפורמר מדהים.

סטילס מתוך הקליפ לבאוהאוס חברתי, צילום: עדי טולדנו

יש גם אירוע, ואני אוהבת ללמוד דברים חדשים שאין לי מושג בהם. מעולם לא עסקתי במוסיקה באופן מקצועי, למרות ששרתי במקהלה של אפי נצר לחובבים, וניגנתי בקלרינט בתזמורת חיפה. נחשפתי למוסיקה כילדה, כי דוד שלי, חנוך חסון, היה עורך ומפיק של פסטיבל הזמר והאירוויזיון – אז הייתי מעודכנת בזמרים ולהקות ישראליות. הלכתי לפסטיבלים בבנייני האומה, ובשידורים ישנים אפשר לראות אותי בקהל בשמלה לבנה עם עיטורים, יושבת ליד יובל בנאי, כי יוסי היה המנחה וחבר של דוד שלי והושיבו אותנו יחד, והוא אמר לצלמים לצלם אותי.

בר אור: כן, אלי לולאי שותף אמיתי, וכמו מהדהד זיכרון עם החליפה ותיק הפלסטיק המחורר והמוסיקה שמדייקת ברגישויות ובקשב רב למלים, גם להומור וגם לכאב. ומה עם הכלב בעל שלוש רגליים?

חסון ולדר: הכלב מוצ'י בעל שלוש הרגליים, הכלב של הבת שלי, הוא גם מחווה משלי לכלב בלק בסיפור "תמול שלשום" של עגנון, כלב שמשוטט בעיר ירושלים. חשבתי שמוצ'י, שבכלל קרוי על שם ממתק יפני, יראה לנו מקומות אחרים בעיר. הוא יעלה וירד עם אלי לולאי, וישוטט במקומי כמו על פני מפה – עדיין בגיאוגרפיה של הלמעלה-למטה בעיר, בירידות ובעליות שגרמו לי כילדה להירטב ממפלי המים בחורף. העלייה עבורי היא הרבה יותר מסתם עלייה, היא חיפוש אחר התמקמות מחדש במרחב של העיר חיפה, שנים רבות אחרי שעזבתי אותה לטובת תל אביב, שאין בה מפה וגם לא משקעים מן הילדות והנערות אבל, למעט בקיץ, קל ונעים לשוטט בה ויש בה מישור.

קישור לאתר באוהאוס חברתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.