האוצרת לאה אביר נכנסה לאחרונה לתפקיד המנהלת האמנותית והאוצרת המלווה של המרכז לאמנות עכשווית בערד. במסגרת תפקידה, תאצור אביר את תכנית שהות האמן של המרכז, תבנה תכנית תערוכות לגלריה ותלווה את העשייה האמנותית של המרכז.
אביר היא אוצרת וכותבת בתחום האמנות העכשווית. החל משנת 2007 היא אוצרת תערוכות ואירועי אמנות שונים בארץ ובעולם, במוסדות ציבוריים ופרטיים, בחללים אלטרנטיביים ובמרחב הציבורי. היא עורכת-שותפה ומייסדת של מגזין תוהו לאמנות, ושימשה בין היתר אוצרת גלריה רו-ארט בתל אביב (2015-2019). בין תפקידיה הקודמים: אוצרת מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת משנה ומנהלת תחום התוכן במוזיאוני בת ים ויועצת אמנותית לסדנאות האמנים בירושלים. בשנת 2011 היא נבחרה לזוכה הראשונה של מלגת “ארטיס” לאוצרים מישראל, ועבדה בצוות האוצרות של ארגון האמנות הציבורית Creative Time בניו יורק. אביר היא בוגרת החוג לתולדות האמנות ולימודי מוזיאולגיה מתקדמים באוניברסיטת תל אביב, ולמדה לתואר שני באוניברסיטת חיפה. חיבוריה של אביר התפרסמו בקטלוגים ומגזינים שונים בארץ ובעולם ובשנים האחרונות היא לימדה היסטוריה ותיאוריה של אמנות ואוצרות במוסדות שונים כמו בצלאל, מכללת ספיר והתכנית ללימודי אוצרות של הטכניון בתל אביב.
המרכז לאמנות עכשווית בערד, שנוסד בשנת 2016, מאגד חלל תערוכות לאמנות עכשווית בגודל 300 מ”ר, תכנית שהות אמן בינלאומית ופעילות ציבורית ענפה. חזון המרכז הינו לאפשר מרחב לאמנים מהארץ ומחו”ל למחקר אמנותי העוסק במרחב העירוני והמדברי הסובב. את המרכז ייסדה האוצרת והאמנית הדס קידר, ובשנים האחרונות אצרו בו גם גילי זיידמן, גלית גאון, מיכל תאומי סלע ועוד.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
