יותר מדי מהעין הכי כחולה

"סביב אספי ונופר מתהווה שיח גלריה. 'נופר בואי נלך' הוא אומר לה, אבל היא תופסת מקומות ישיבה. אוצרת הגלריה משוחחת עם האמן. עיקר השיחה נסובה סביב השאלה אם ציור הוא מדיום מת. למה שאספי יכה את אלעד רוזן? אלעד רוזן הוא דימוי למשהו? איך יודעים במכות להפסיק לפני שגורמים נזק בלתי הפיך מדי? מדיום הציור מת?" ג'ייסון דנינו הולט בסיפור קצר

״יותר מדי מאוחר מדי״/ אלעד רוזן, גלריה רוזנפלד

 

א. אני רוצה לכתוב סיפור על איך דופקים לאלעד רוזן מכות בחניון של קרית המלאכה. ממש מתחת לגלריית רוזנפלד איפה שהוא מציג תערוכה. לתערוכה קוראים ״יותר מדי מהר מדי״. מכות לאלעד רוזן בקרית המלאכה. אני אמציא דמויות שיכולות לעשות לאלעד רוזן דבר כזה. לתת לו מכות כמעט להרוג אותו ממש בחניון ממש מתחת לגלריה. דמויות? דמות. אספי.

אספי שוטף כלים במסעדת ״על הרמפה״. אספי. אספי שלא מדבר עם אף אחד. אספי ששומע הכל. אספי עובד כשוטף כלים במסעדת ״על הרמפה״. הוא שומע הכל והוא מבין הכל אז די מהר הוא קולט את סוג הפעילות שמתרחשת סביבו בקרית המלאכה. זאת של האמנות הגבוהה וזאת של המצוקה הנמוכה. אבל למה שאספי יפרק את אלעד רוזן במכות? נופר. דמויות. אספי ונופר. נופר היא אחת הזונות שעובדות בקרית המלאכה*.

* יונתן האקס שלי גר בקרית המלאכה וממש השבוע הוא סיפר לי שהוא מחפש לעבור דירה כי הזונות מזדיינות עם לקוחות בחדר המדרגות ובמעלית של הבניין, ושזה נהיה לו קצת טו מאצ׳. שאלתי את יונתן אם הוא מכיר את הזונות בשמן והוא ענה שהן לא עומדות שם, שהן עומדות בחורשה ליד ורק עושות את העסקים עצמם במעלית או בחדר המדרגות. בהתאמה נופר לא עומדת בקרית המלאכה בלילות, היא רק מגיעה לשם עם קליינטים.

נופר. נופר ואספי. אספי ונופר. הם אחים? חברי נפש? הם לא זוג. אספי ונופר לא זוג. היא לא מסוגלת לא רוצה להיות בזוג והוא בכלל גיי. הם ערבים? הם באים מאותו מקום? זה משנה? זה סיפור על אספי ונופר – חברי נפש. הם מרביצים לאלעד רוזן ביחד? לא. זה אספי עושה לגמרי לבד. אבל למה שאספי יכה את אלעד רוזן? ובאיזה עוצמה הוא רוצה להכות בו – עוצמה שתשאיר אחריה סימנים על העור ועל הגוף של האמן?

אספי מספר לנופר שהבניינים האלה שפעם היו מבני תעשיה הם עכשיו לופטים של אמנים וגלריות. שכבר כמעט ולא נשארו עסקים קטנים.

אספי מספר לנופר על הלקוחות במסעדה שהוא עובד בה. הוא מספר לה את האוכל של מי הוא מנקה מהצלחות.

אספי מספר לנופר על אנשי אור היום שפוקדים את המתחם הזה והיא בקושי מאמינה – היא מכירה רק הדארק סייד של הירח המחורר הזה שנקרא קריית המלאכה.

שבת בבוקר. שניהם לחלוטין ערים כבר מעל 24 שעות. היא החליטה לסיים לעבוד באותה שעה שבה אספי מסיים לשטוף. בימי שישי זה בערך בשלוש בבוקר. הם הלכו קצת בפארק החורשות וחזרו לנסות להירדם בדירה הקטנטנה של אסף ברחוב ראשית חכמה. הם לא נרדמים. כנראה שהם עשו קצת יותר מדי סמים.

אספי מספר לנופר שממש מדי פעם הוא נכנס לגלריות להסתכל קצת ושואל אותה אם אולי מחר בבוקר היא גם רוצה.

אספי לוקח את נופר לגלריה.

אספי לוקח את נופר לגלריה רוזנפלד לראות תערוכה של אלעד רוזן. זה ההפך הגמור ממה שהיא דמיינה שיהיה בגלריות האלה שיש ממש מחוץ למעליות האלה שהיא מתה בהן כל לילה עוד קצת. ציורים גדולים וצבעוניים שנראים כמו ילד בן שש צייר. הציורים מצחיקים אותה לאללה והיא צוחקת ממש חזק ובקול רם. נשים עם צעיפי פשתן כתומים ומשקפיים מפלסטיק עבה ושקוף מסתובבות באי נחת מהצחוק. המבט שלהן קובר אותה בתוך עצמה. יש בציורים דמויות שהיא באיזשהו אופן מזהה. יש בציורים אנרגיה שהיא מבינה. הנה פינוקיו, הנה קרואסון, הנה לב עם עין בתוכו. העין הכי כחולה. היא לא יודעת למה ולא ממש שואלת את עצמה למה אבל הציורים מעניקים לה תחושה של הקלה. הם מזכירים לה את הפיג׳מות שהיא ואחיות שלה היו שמות, כל לילה פיג׳מה מטופשת עם דמויות של מיני מאוס. היא חשבה שיהיה פלצני אבל היא מסתכלת על צבעים שהיא אוהבת ומרגישה כאילו הוא גם צייר קצת אותה. הנה אלעד עצמו. נופר כבר לא צוחקת אספי כבר עצבני.

אלעד גבר גבוה עם נעליים צהובות מבריקות וסיכה בצורה של תות שדה על הטי שרט שלו, שגם היא צבועה כולה בצהוב תינוקי. הוא חמוד ואדיב. הוא עונה שוב ושוב את אותן התשובות לכל מי שמתעניינת בו או בציורים שלו. אישה עם צעיף פשתן ירוק, משקפיים צהובים וקוצים מחומצנים אומרת לו שהוא פשוט נהדר. ״אתה פשוט נהדר אלעדי״. ״תודה״, הוא אומר ומסמיק. אישה בשמלה לבנה ושיער לבן ארוך מתעניינת במפלצת השחורה שמנסה להבהיל את הצופה דרך הבד. אלעד עונה לאישה הלבנה שזאת פרשנות יפה. ״להבהיל, יפה, פרשנות יפה, אף פעם לא חשבתי על זה ככה״. גם נופר סקרנית וגם נופר רוצה לשאול אבל היא לא תיגש אליו בחיים. אספי. אספי חושב שזה בולשיט הציורים האלה אבל הוא לא אומר כלום כי הוא קולט שנופר מוצאת בהם איזושהי נחמה. לחיצת ידיים. ציור גדול שהמרכז שלו הוא לחיצת יד. ידיים שעירות. גברים. גברים לוחצים ידיים שעירות. אפשר כמעט להריח זיעה חמוצה דרך הציור. מתחת לידיים הלוחצות עין גדולה כחולה מסתכלת על נופר. העין הכי כחולה. שלושה גברים בערב חלש, עשרה גברים בערב מופרז.  אף אחד פה בגלריה לא יכול אפילו לדמיין איך נראים החיים שלה. לחיצת יד. חוזה. הסכם. נופר היא סחורה. לוחצים מעליה את היד והיא נלקחת לחדר מדרגות או מעלית להשלים את העסקה שנעשתה מעל ראשה. מפלצות שחורות במעלית, מפלצות שחורות בחדר המדרגות, מפלצות שחורות מסתכלות לנופרי בעיניים דרך הבד. אבל אין לה עיניים כחולות או נעליים צהובות.

נופרי לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא אכלה תות שדה.

אז למה שאספי יכה את אלעד רוזן?

אלעד רוזן, "העין, המח והלב", 2019

ב. באתר ״אלכסון״ מופיע טקסט של יעלה ורטהיים שנקרא ״אני רואה משמע אני קיים״, שעוסק בכוחו של המבט. היא שוזרת פה כמה רעיונות והיא עושה זאת דרך התערוכה האייקונית של מרינה אברמוביץ ״האמנית נוכחת״, ספר בדיוני שנכתב על שני אנשים שצופים בוקר בוקר בתערוכה האייקונית של מרינה אברמוביץ שנקרא ״המוזיאון לאהבה מודרנית״, וספרים על פסיכולוגיה של תינוקות עם דגש על משמעות המבט עבור התינוק. ורטהיים מצטטת פרויד וויניקוט וזזה לה בין עולם האמנות לעולם הפסיכולוגיה והספרות. אולי זה מרגיש קצת מביך והמוני לדחוף לפה את מרינה אברמוביץ אבל המאמר הזה הוא כמו כפפה ליד. הוא בא בול עם המבט של נופר בעין הכחולה בציורים של אלעד.

תינוק.

התינוק רואה את עצמו בפנים של אמא שלו וככה מתעצבת זהותו היצירתית, השיקוף של מי הוא. ככה הנפש שלו מתארגנת לקראת עצמיות הנפש שלו בעולם. מבט. מבט. מבט. אדם מוגדר על ידי מבט. הם לוחצים ידיים מעל הראש שלה. תינוק בוהה בעיקר בעיניים, שעות על גבי שעות של עיניים. ההרגל הזה עובר כשמתבגרים.

אני מביט משמע אני קיים. אני מובט משמע אני קיים עוד יותר – וכל זה מתחיל בתינוק, באותן שעות על גבי שעות של בהיית עיניים. אגב, ההרגל הזה עובר כשמתבגרים. לדברי הפסיכואנליטיקאי דניאל סטרן, מבוגרים בוהים אחד לשני בעיניים שניות מעטות אלא אם הם מאוהבים או מזדיינים. נופר. כשחיות מסתכלות אחת על השניה חזק בעיניים זה אומר שהתחיל פה קרב. יחסי כוחות. אם אחד הזאבים לא ישפיל מבט, יכנע, הם יחשפו שיניים ויתקפו אחד את השני. בסוף תמיד יש מנצח ומפסיד. שלושה גברים בלילה חלש עשרה גברים בלילה מופרז לחיצות ידיים מעל הראש שלה. הם מסתכלים לנופרי בעיניים הקליינטים? היא מחזירה להם מבט? לאלעד רוזן יש עיניים כחולות וגדולות. סבתא של נופר הייתה אוספת עיני טורקיז בלקניות נגד עין הרע. לאספי יש עיניים חומות. שיח גלריה. העיניים הטורקיזיות של סבתא של נופר לא שמרו על נופר כמו שצריך, למה? בתערוכה של מרינה אברמוביץ יש כביכול דמוקרטיה, אין סינון וכל מי שרוצה יכול לעמוד בתור ולשבת מולה. אבל כמובן שזו אמת חלקית. המוזיאון הוא מעמד סוציו אקונומי בפני עצמו וכך גם הגלריות למרות שהכניסה אליהן בחינם. הדמויות הראשיות בספר ״המוזיאון לאהבה מודרנית״ הם ניו-יורקרים אמידים. הפערים משתקפים גם הם באופן עמוק במבט. כוחו של המבט. למי יש זכות להסתכל על האמנות המוצגת בקרית המלאכה? מי מרגיש שהמבט שלו נחוץ שם, ראוי שם, נועד לשם? עיניים מבעד משקפי פלסטיק שקופות מסתכלות לאחור בבוז לשמע צחוק מופרז. מה את קשורה לכאן את?

אלעד רוזן, "התגלות", 2019

ג. שיח גלריה, יום שבת. סביב אספי ונופר מתהווה שיח גלריה. החלל מתמלא כסאות קטנטנים ללא משענת. ״נופר בואי נלך״ הוא אומר לה, אבל היא תופסת מקומות ישיבה. כל פעם שמישהו חדש נכנס לגלריה אחד העובדים רץ מהר מהר להביא לו שרפרף חדש. אוצרת הגלריה משוחחת עם האמן. עיקר השיחה נסובה סביב השאלה אם ציור הוא מדיום מת. למה שאספי יכה את אלעד רוזן? אלעד רוזן הוא דימוי למשהו? איך יודעים במכות להפסיק לפני שגורמים נזק בלתי הפיך מדי? מדיום הציור מת?

אלעד רוזן מתאר את האופן שבו הוא מצייר. הוא מצייר לפחות ארבעה ציורים במקביל. אף פעם לא ציור אחד, תמיד לפחות ארבעה קנבסים פתוחים לצידו. הקנבסים גדולים כי הוא גדול. הוא מסביר שהוא רוצה שיהיו יחסים שוויוניים בגודלם בין הקנבס לגוף הארוך והגבוה שלו. אספי קטן המימדים יכול בכלל עליו? ארבעה קנבסים פרוסים על קירות הסטודיו וכל פעם אלמנט כלשהו נוסף על אחד מהם. פה זריקת צבע, שם איזו צורה, פה איזה תות. שוב ושוב ישאלו אותו במשך כל הקריירה שלו האם הציור מת, ותשובתו תמיד תהיה שזה מוזר לשאול את השאלה הזאת צייר חי ומציג. שיח גלריה. אספי ונופר מאזינים לשיחה. אלעד מספר על הנעליים הצהובות שהוא קנה בטופ שופ במיוחד לתערוכה ועל סיכת תות השדה שקנתה לו אשתו. הנשים בצעיפים חוזרות ומשתיקות אחת השניה בקריאות ״ששששששששש״.

פריז. אלעד רוזן ואשתו המשוררת נעם פרתום היו בתוכנית שהות בפריז. Cité Des Arts. תוכנית שהות אמן יוקרתית במימון המדינה. התערוכה הזאת צוירה כולה בפריז. זוג בפריז. הוא צייר והיא התלוותה. חדרון פצפון. קטנטן. שלושים מטר רבועים קומה רביעית. עליית גג. חצי מהתקרה בדירה היא אלכסון היא גג. אלעד לא מצליח אפילו לעמוד בה זקוף. איך הוא צייר שם?

שיח גלריה. אלעד מדבר על פריז ועל הקושי להיות בהשראה במקום אשר צורח עליך ״להיות בהשראה אתה בפריז!״ הוא לא מדבר על גודל הסטודיו ועל התקרה העקומה. הוא מדבר על זה שלקראת החזרה שלהם לארץ הוא הוריד את הבדים מלוחות  העץ של הקנבס וגלגל אותם עבור ההובלה. כשחזר לארץ לא הרגיש צורך למתוח בחזרה את בדי הציור ולכן הכין מהן קולאז׳ים. הציורים ברוזנפלד הם שכבות של ציורים. שכבות של הציורים אותם צייר בשלושים מטר רבועים ועקומים בפריז עם אשתו. אין נשים בציורים שלו. דבק. הבדים מודבקים אחד על השני, ואם מסתכלים מקרוב רואים את עקבות ההדבקה. מעל הדבק נצנצנים. הוא קורא להם ״נצנצים של אלנבי״. כשאלעד אומר ״אלנבי״ הנשים בצעיפים צוחקות ולא אספי ולא נופר מבינים את הבדיחה. אלעד לא מספר על חוויית הציור לצד אשתו בסטודיו הקטנטן שלהם בפריז, אלא רק על פעולת הגלגול וההדבקה. אלנבי. ששששששש. בדיחה. ציור אחד מורכב כעת ממה שהיה פעם ארבעה ציורים שונים. כשהם צוירו לא היה לאלעד בראש שלשם זה יתגלגל. הכל פשוט ״קרה״. ארבע שכבות של ציורים שונים:

1: פסים. ירוק, כתום, צהוב אדום. שמשות ילדיות עם קרניים.

2: לוח אימוג׳ים ג׳יברישי ולצידו רוח רפאים.

3: לוח מתמטי, גרף מתהווה וסתום. גוש שחור, עין כחולה, דמעה.

אלעד רוזן, "שלישייה", 2019

ד. צורות מופשטות גיאומטריות. הרבה צבעים. למטה שלושה משולשים שחורים וברורים. בתוכם פיות עם שיניים דוקרניות.

ארבע שכבות של ציורים נפרדים. אלעד מספר שחלק מהציורים צוירו בכלל הפוך. הם אלימים הציורים האלה, והוא רך כמו מרשמלו האלעד הזה. הכל הפוך. הכל הפוך אבל אספי הבין כבר מזמן שמהאנשים שנראים שפויים הכי צריך להיזהר. המכות יקרו. כנראה הלילה, אספי כבר לגמרי החליט. הוא יביא לו מכות כדי למזג בין הפרסונות. האיש הרך והמתוק בגלריה והמפלצות המדממות שבציורים. אם אספי מביא לאלעד רוזן מכות עד זוב דם, מה יצא לאלעד מהגוף –תותים או דם?

אלעד מודיע לאורחות בגלריה שזו התערוכה עם הכי הרבה פחות תותים שהוא יצר. האלטר אגו תות שדה שלו מתחיל למצות את עצמו. אספי שואל אותה איזה ציור היא הכי הכי הייתה רוצה שהוא יקנה לה. היא מצביעה על זה שיש בו לב ורוד ובתוכו עין. העין הכי כחולה.

אלעד רוזן, "מזרקה של דמעות", 2014

ה. העין הכי כחולה.

העין הכי כחולה, ספר הביכורים של טוני מוריסון, הוא טקסט מכונן על דיכוי וגזענות (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: טל ניצן). גיבורת הספר היא ילדה בשם פקולה. נערה שחורה ש״מצטיינת״ בכיעור שלה. ילדה שמגעילה פיזית את כל הסובבים אותה, בייחוד את הלבנים. פקולה אובססיבית לבובות בצבע עור לבן. אמא שלה היא עוזרת בבית עשיר ולבן. פקולה תעשה הכל כדי להידמות לשירלי טמפל. היא רוצה יותר מהכל הכל הכל שהיו לה עיניים כחולות, אבל לא סתם כחולות, פקולה רוצה את העין הכי כחולה. במהלך הספר פקולה נכנסת להריון מאבא שלה, והיא מסיימת את דרכה בחדר משוגעים (כן, זה ספר סופר קשוח). בעיצומו של השיגעון והנידוי בבית המשוגעים פקולה מוצאת נחמה בכך שהיא מדמיינת שאכן היא השיגה את העיניים שהיא רצתה וכעת יש לה את העין הכי הכי הכי כחולה. הטקסט של טוני מוריסון מכונן כי הוא הצליח לחשוף מנגנונים של דיכוי ולהפוך את העין הכחולה לסימבול. מעניין לקרוא את הציורים של אלעד רוזן דרך העין הכחולה של טוני מוריסון, דרך המבט של אספי ונופר ודרך פעולת ההתבוננות ההדדית בתערוכה של מרינה אברמוביץ. הרי מה כוחו של המבט של המרינה הזאת? הטוטאליות שלה למען מי שיושב מולה. כה נדיר שאנחנו יושבים מול אדם שכל ההוויה שלו מוקדשת אך ורק כדי להעניק לנו מבט.

הציורים של אלעד רוזן ילדיים וילדותיים והקריאה שלהם שונה לחלוטין בתוך שדה האמנות ומחוצה לו. אספי ונופר הם ה-מחוצה לו. את נופר זה מנחם ואת אספי זה מעצבן. את נופרי זה משעשע ואת אספי זה ממש מרתיח. זה מרתיח אותו ממקום ילדי וילדותי. זה מרתיח אותו ממקום כמעט חסר הגיון. הוא פשוט ״רוצה גם״. בסיגריה שאחרי הביקור ההזוי שלהם בגלריה נופרי ואסף רואים את אלעד רוזן ואשתו יוצאים מהמעלית ונכנסים לשבת במסעדת ״על הרמפה״, איפה שעוד שעה וחצי אסף מתחיל עוד משמרת שטיפת כלים. ״דמיין מישהו בא עכשיו ומפרק את הצייר הזה במכות״, נופרי אומרת לאסף ונקרעת מצחוק. זה מפתיע אותו, מאיפה היא הצליחה לקרוא לו ככה את המחשבה? היא צוחקת והצחוק שלה זה אולי הדבר היחיד שיכול להרגיע אצלו את הזעם. הוא מסכים איתה שזה יכול היה להיות מצחיק ושואל אותה מה לדעתה זורם לו בגוף – דם אמיתי או תותים קטנים עם פרצופים מבוהלים. הצחוק שלה הופך לבכי וזה מבהיל אותו עוד יותר. הוא מעולם לא ראה אותה בוכה. הוא שוקל אם להתקרב ולהניח עליה יד אבל מחליט להשאיר לה ספייס. מבעד הדמעות משתקפים השמיים. העין שלה מים שבהם כל כחול השמיים נספג והנה לרגע גם לה יש את העין הכי כחולה.

 

נכתב במסגרת הקורס ״אמנות בקונטקסט״ מרצה: נירית נלסון, לימודי תואר שני MFA בצלאל

1 תגובות על “יותר מדי מהעין הכי כחולה”

    יפיפיה. תודה רבה. הקובייה הלבנה שיוצרת מעיין אלימות סטרילית וקריסטאלית בתערוכה של אלעד רוזן, עם השיח גלריה שעוסק במותו של הציור, כאילו הדיון הסטרילי עצמו מביע חוסר מעורבות רגשית של הסודות עם הצעיפים, עומד בצרימה עם האלימות הממשית המשוחררת והחיה בעולם של אספי. לכן כל כך מעסיק אותו גם האופן שאלעד רוזן מצייר בחדרון בפריז מבלי לדפוק כל רגע את הראש בתקרה. כאילו אין מקום לכאב באמת. לחיים.

    ממש תודה רבה על זה!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *