שיעור לבתים

"האמנות קוראת אותנו להאזין למצבי הדומם של הבריאה. אך עלינו לפרשה כראוי: אנו נקראים לשמוע את המראות, להאזין – מבעד למצבי העיוורון של ההומניזם". גלילי שחר על ציוריה של גליה אורי

האמנות קוראת אותנו, לחשוב. לראות ולחשוב, לחוש במחשבה – כצורת ראייה. אך כיצד? כיצד נפתחת המחשבה בעקבות הציור ועד לאן? אך מאז, כתמיד, ועד מהרה מגיעה המחשבה על הציור לנקודת קצה. המחשבה מגיעה אל קו הגבול, אל נקודת העיוורון. השורות הבאות מספרות על מחשבות בעקבות מפגש עם ציוריה של גליה אורי, מחשבות שניסיון זה – הגבול, מצבי האלם, הראייה-החלקית, היה גם למנת חלקן.

ואולם על דרך זו, האם נוכל לשער, התכנסו מחשבות אלה במצבי הגבול של הציור עצמו? האם חשה המחשבה, במקומות בהם הסתתמה, בקריאת התהום של הציור?

טקסטיל (עבודת יד)

הציור, עוד לפני שדבר-מה נרשם בו, הוא בד, תפר. דבר מה כבר תמיד נקשר בו, נתפר (נטווה, נפרם, אנו זוכרים את פנלופה, הטווה ופורמת, ביום ובלילה). הציור הוא טקסט, עוד בטרם נרשמה בו מילה, קו. היה עלינו לשער מכאן את ערכי היסוד של האמנות: קשירה, תפר, ציפוף, מתיחה, פרימה, רישום. ננסה כיוון אחר של מחשבה: את עולמה של האמנות אי אפשר להפריד מעבודת היד, מן העמלנות, מן הנול, ממכונות התפירה, מן הסדנאות, מישיבתן של נשים, האורגות. גם על ערכי החופש של האמנות יש לחשוב מתוך ההקשרים הללו. מחשבה נוספת, מדויקת יותר: את שאלת האמנות יש לחשוב מן הבד הנקרע.

גליה אורי, "תופר"

יצורים (הבריאה)

הציור, מה הוא מספר לנו? שוב, על מבט החיה, על העין, על המבט (העמום); מה אומר הציור על צער הבריאה, על צעקת החמור. כי חמורה ממנה, מזעקת השחיטה, מן היללה, היא שתיקת היצורים. מצבי האלם הללו הם העקרוניים ביותר. אך הציור אף הוא שותק. המחשבה על האמנות מגיעה אל מצבי האלם. אך מדובר תמיד במצבי הגבול של המחשבה עצמה, מדובר במחדליה של המחשבה שאנו מכנים בשם "הומניסטית". האמנות קוראת אותנו להאזין למצבי הדומם של הבריאה. אך עלינו לפרשה כראוי: אנו נקראים לשמוע את המראות, להאזין – מבעד למצבי העיוורון של ההומניזם.

גליה אורי, "תהילה ונשיה"

המבנה (המגורים)

את המבנה של האמנות, את הצורה, המשטחים, החלל – את היחסים, המתווה, המידות, הכיוונים, המסתמנים בה, אנו נקראים לחשוב כצורת מגורים. איש אינו חושב לכאורה לשער בעקבות הציור, מהו-בית? המחשבה פנתה בוודאי למקום אחר. אך בעקבות הציור היא שבה לשער את פשר המגורים על הארץ, היא שואלת על מנת חלקנו, שנותרה: עבודת האדמה האפורה, שארית האור (המחשבה נפתחת לכן – מזרחה, כי מן המזרח, בפתח היום, האור מפציע), והצל – צלו של עץ בחצר, צלו של אדם שנותר על הארץ, זמן רב לאחר שהלך ונפרד מאיתנו. המחשבה הבאה: יחסו של הציור אל העולם הוא כשיעור המגורים על הארץ. המבנה באמנות הוא שיעור לבתים, סימן למגורים הקמים ונחרבים על הארץ הזו. הבית בציור, אם נמשיך בכיוון זה של מחשבה, הוא מצע לחשוב על קווי-מתאר, גבולות, מרחבים אטומים, מעברים. ציור של בית? אין מדובר רק בגיאומטריה של הנפש, אלא בעצם החלל המתקיים בנו.

גליה אורי, "בית"

הניצולים

החיים, במגורים, על הארץ הזו, אנו – בני ובנות מהגרים, יושבי מעברות. האם אנו חשים היום בבית? בתים שבנינו על שפת הנהר, אל מבואות הים הקרוב, עד בוא המבול. אך האמנות משיבה אותנו למצולות, כי מהן עלה האדם ושב אל הארץ, הניצול מן הים, לבנות את ביתו. מעבורת שקועה, ספינה טרופה, רפסודה. על כך תספר האמנות, תשורר עדיין, כפי ששרו אבותינו – מזמורי נשייה, תשבחות וקינה. על צורת חיים זו יעידו גם ציוריה של גליה אורי. ציוריה הן כעין אודות קטנות לאדם, החי על תהום.

מחשבה אחרת (וכעת זיכרון): אבות אבותינו, סחופים מן המים, פליטים, עפים ברוח. הציור זוכר.

 

תהילה ונשיה/ גליה אורי
בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב
נעילה: 07.03.20

4 תגובות על שיעור לבתים

    אולי ידען בספרות, אבל חובבן תמים באמנות חזותית

    כתבה מקסימה, הציורים מעניינים ויפים מאוד.

    ציירת ייחודית עמוקה ואמיצה ותערוכה מורכבת ומרגשת.
    מרענן לקרוא טקסט שלא נענה לקודים השגורים של כתיבה על אמנות ומזמין לדיאלוג, התבוננות ומחשבה.

    ציורים נוגעים ללב….בית…תופר(חייט)תופרת…
    מקסים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.