מגזין עצמאי לאמנות, תרבות וחברה בעריכת רונן אידלמן ויונתן אמיר הושק היום באתר זמני.
אנו מאמינים שהיוזמה החדשה מהווה הזדמנות לאגד קבוצה של כוחות מצוינים בתחומי הכתיבה, האמנות והתרבות, ולבנות כתב עת חדש שיענה על הצורך בכתיבה וביצירה טובה, יאתגר ויוביל את התרבות והדיון בה. הקמנו אתר זמני שימשיך את הפעילות השוטפת שהתקיימה במארב עד כה. נפרסם מאמרים וידיעות שתשלחו אלינו, המלצות, קריאות וקולות קוראים. מדורים כמו “לא רק יין זול”, המלצות הקריאה ויומן האירועים ימשיכו לתפקד גם במסגרת החדשה. במקביל תיבנה מערכת קבועה עבור המגזין החדש, מערכת שתהווה מרכז מקוון לדיון בעברית באמנות ובתרבות.
להלן המכתב ששלחנו לקוראי מארב:
בחודש שעבר החלטנו (רונן ויונתן) לסיים את עבודתנו במארב בסוף החודש הקרוב. זהו היום האחרון לעבודתנו, והניוזלטר האחרון שאנו שולחים בכובענו כעורכי מארב.
בקיץ האחרון הגיע מארב לפרשת דרכים ארגונית, תקציבית ומערכתית. באוגוסט יצאנו לחופשה ללא תשלום מעבודתנו כעורכי מארב בפועל. המשכנו לטפל באתר בהתנדבות ובמסירות בתקווה שלקראת השנה החדשה ימצא תקציב להפעלתו, ומתוך הבנה שהשבתת העבודה תפגע קשות גם במארב וגם בקהילת הקוראים והכותבים.
בחצי השנה האחרונה ניסו חברי מערכת מארב (גלית אילת ואיל דנון מהמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, מיכאל קסוס גדליוביץ ואנחנו), למצוא פיתרונות שיאפשרו את המשך עבודתו של האתר. במהלך הזמן התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין חברי המערכת, הרואים בדרכים שונות את מארב, את מקומם בו ואת מידת האחריות שלהם אליו. במצב התקציבי והארגוני ובסביבת העבודה שנוצרה, הגענו למסקנה שאין באפשרותנו להמשיך לערוך ולפתח את האתר ולהוביל אותו למקומות אליהם אנו שואפים להגיע.
מארב הוא בית שטיפחנו באהבה מיום הקמתו. אנו מוקירים את ההזדמנות להיות עורכי האתר ולעבוד עם אמנים, כותבים, יוצרים, קוראים ומגיבים שאוהבים אמנות, שהתרבות והדיון בה חשובים להם, ושמרגישים אחריות למקום בו אנו חיים. אנו מודים לצוות המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, שתמך ואפשר את קיומו ופעילותו של מארב מתחילת דרכו, ומקווים שעוד יהיו לנו הזדמנויות לבצע פרויקטים טובים ומשותפים גם בעתיד.
בראיון שערכה איתנו אלי ערמון אזולאי לפני קרוב לשנה, אמרנו שאנו לא מרוצים מכך שאנו בודדים בשטח ונשמח אם יקומו לנו מתחרים. היום, לאחר שש שנות כתיבה ועריכה במארב, אנו יוצאים כשותפים לדרך עצמאית והופכים למתחרים עצמם. החל מהשבוע הקרוב ניתן יהיה למצוא אותנו, יחד עם כותבים ויוצרים נוספים, בכתב עת חדש לאמנות, תרבות וחברה בשם “ערב-רב” (www.erev-rav.com), שיבקש למלא את שאיפותינו בתחום התקשורת והאמנות ברשת ומחוץ לה.
בשלב זו פועל כתב העת החדש בתבנית זמנית, כאשר במקביל לפעילות השוטפת אנו מקימים אתר חדש. נשמח לראותכם/ן.
קוראים וקוראות המעוניינים/ות להמשיך לקבל מאיתנו עידכונים מוזמנים לשלוח הודעה לכתובת erevravmail@gmail.com



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
