סרטו של אור אריאלי ״שלט החוצות״ הוא הזוכה בתחרות ״נקודת תצפית״ לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני, שהתקיימה השנה לראשונה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, ויקבל פרס בסך 3000 ש״ח.
אריאלי, יליד 1988, חי ועובד בירושלים. הוא בוגר המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, והציג בין השאר בתערוכות בגלריה ״המדרשה״ ובגלריה ״ברבור״. סרטו מתאר מסע וירטואלי חוצה גבולות ויבשות של אווטאר בן דמותו, בחיפוש אחר בת זוג וחברים.
צוות השופטים, שכלל את האוצרים הילה כהן-שניידרמן ודורון רבינא ואת הקולנוען אבי מוגרבי, נימק את הבחירה וכתב כי ״סרטו של אור אריאלי התבלט ברדיקליות של התפיסה הקולנועית שלו, באקסצנטריות של ההמצאות הוויזואליות והנראטיביות שבו ובשפה העצמאית שהציע.
תפיסות הזמן והחלל, לצד התעתוע התודעתי שהסרט מייצר, מציב אותו כ׳נסיוני׳ במובן העמוק ביותר. בהומור ייחודי ומוזר, באסתטיקה עשירה ותזזיתית, יוצר הסרט פורטרט של ניכור ובדידות המסחררת את עצמה באמצעות מפגשים עם החוץ.
אריאלי משלב בין מבט פנימי בלתי חדיר ובלתי מתפענח לבין מבט מפוכח ואירוני על קפיטליזם, ויחסי מרכז ופריפריה ולפיכך מצאנו אותו ראוי לקבל את פרס העבודה הטובה ביותר״.
תחרות ״נקודת תצפית״ לאמנות וידאו וקולנוע נסיוני נפתחה השנה לראשונה במסגרת הפסטיבל, שנערך בפעם ה-21, באמצעות תרומה של מיקי רויטמן. סרטו של אריאלי נבחר מבין שמונה עבודות וידאו וקולנוע ניסיוני שיצרו סטודנטים ובוגרים טריים של מחלקות האמנות והקולנוע ברחבי הארץ, והוקרנו במסגרת התחרות.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
