צל עץ תמר

״אם אפשר להסתכן ולהגיד שהתערוכה הזאת עוסקת במשהו, המשהו הזה יהיה, אולי יותר מכל דבר אחר, הרגע בו השקרים שלנו נחשפים לעיני כל. הכנות הברוטלית של הירשפלד חושפת כמה זיוף יש בנו עצמנו. זהו רגע חמקמק בו לא שמנו לב שפינוקיו התמים מקבל פני פאלוס זקוף״. נטלי לוין על תערוכתה של תמר הירשפלד בביתן הלנה רובינשטיין

ייתכן שאין צורך לפתוח בגילוי נאות כשמדובר בתמר הירשפלד, שכן היא מייצגת את כל מה שהוא ההיפך הגמור מתקינות פוליטית. ובכל זאת, הירשפלד ואני למדנו יחד בבצלאל אי שם בתחילת שנות האלפיים וכבר אז, בחללים הלבנים המרחפים מעל עיסאוויה, היה ברור שמדובר בתופעה. אין עם הירשפלד העמדות פנים ואין מי שיכול להישאר אדיש לשצף הכנות החדה, העוקץ הרך וההומור הטוב והנורא שנשפך ממנה. אי אפשר לנתק את הירשפלד מעבודותיה ולכן גם לא אנסה.

בערב פתיחת התערוכה ״ארץ חדשה״, שנפתחה בשבוע שעבר בביתן הלנה רובינשטיין, קיבלה הירשפלד את הבאות כשלראשה הינומה ולגופה שמלת כלה אותה עיטרה, איך לא, בהעתקה מושלמת של שמלת ירושלים וכיפת הסלע המוזהבת, הזכורה כאחד מרגעי השיא של השרה רגב. ככה הסתובבה לה בקהל הדביק וההמום. בכל זאת מדובר בבחורה שפיסלה אלפי קילוגרמים של בשר מדמם אשר תלויים להם ברחבי הגלריה, כנראה רק חלק מהפרות הקדושות ששחטה במו ידיה עבור תערוכה הזו.

לרגעים נראה החלל כמרכז מבקרים שיצא משליטה. משהו באווירת תפאורת הלואו פיי לצד העזרים הטכנולוגים, הסאונד והווידאו המתנגשים בחלל, מזכיר מקומות שמגיעים אליהם רק כשיש ילדים וכרטיס ״חֶבֶר״: איך ייבשו את הביצות בעמק החולה? הסיפור המלא עכשיו בתלת מימד!

רק מי שזכה לבקר בגיהינום שכזה יבין על מה מדובר. מיטב המוחות עמלים על לקיחת רגעים היסטוריים בינוניים והטענתם בפאתוס לאומי, מקשטים אותם באמצעות אביזרים בניחוח מתפורר.

מרכז המבקרים שיוצרת לנו הירשפלד מדמה אתר חפירות די עלוב, יש לומר. הירשפלד עמלה בעיקר על פירוק ופירור המציאות. אביה, הארכיאולוג יזהר הירשפלד, שנפטר לפני כעשור, כנראה מתהפך בקברו. או שלא, הרי גם הוא היה דמות רדיקלית וצבעונית, כך אומרים, שחי את החלום בעידן בו ארכיאולוגים עוד היו גיבורי תרבות. בזכותם עוצב הסיפור הלאומי, במיוחד בקולחוז הציוני שכל כך חיפש לו סיפור. אבל גם ההילה הזו כבר התפוררה לה ונראה שהתערוכה הזאת לא מביאה ממצאים, לא מגלה גילויים מרעישים ובאופן מכוון ומודע מאוד היא בעיקר מציעה לנו חפירה אינסופית. ליטרלי.

בעבודת וידאו ישנה של הירשפלד, שלא נמצאת בתערוכה, אולי העבודה המעודנת ביותר שתראו במפעלה הפראי, הירשפלד האב מתעד בעצמו אסיסטנטית יפיפייה שנקראת להוציא כד חרס עתיק מתוך חריץ קטן באדמה. רק ידיים עדינות יכולות למשימה. אי אפשר שלא להתמסר לחושניות שהווידאו הזה מעביר. כמעט סוגה חדשה של פורנו רך; חילוץ עתיקות מחורים. מסתבר שבסופו של כל ארכיאולוג נועז יש בת שתחטט לו יום אחד בשקופיות. מי שיזכה לכתוב על הירשפלד ביוגרפיה עוד יתאר כיצד גדלה באתרי חפירה על ערמות של אבנים, ילדה קטנה ממשפחה ירושלמית טובה, עומדת על שפת בורות בעיניים פעורות. אולי פה ניתן למצוא הסבר לשאלה למה בכל מקום בתערוכה הזאת ניתן למצוא ערמות של אבנים. ולא רק אבנים אלא גם מאובנים ומערות חפורות ונטיפים ומאובקים ורשומונים (מקוריים בכתב ידו של אביה) וגדרות ובאר וחול מדברי. גם חיתולי בד עם גבינת לאבנה תלויים שם, למה לא בעצם?

לצד כל אלו תלוי גם דיוקן של אובמה בגלקסיה עם כוכבים ופינת סמלי דת ומנגל ועמדת הטענת טלפונים (בתוך גזע של עץ דקל כמובן) וקקטוסים תלויים על חבלי כביסה, וזו רק רשימה חלקית מאוד. מבין כל אלו בולט דיוקן יפיפה של עהד תמימי, הפעילה הפלסטינית שנעצרה על כך שסטרה לחייל צה"ל. היא האישה היחידה שמונצחת בתערוכה הזאת חוץ מהירשפלד עצמה, הרי בכל זאת מדובר בשתי מהפכניות מצוידות בפרובוקציה בריאה.

אין מנוס מלקבוע שהירשפלד חצופה. זאת כנראה ההגדרה המדויקת ביותר לפעולה שאנו עדים לה. זו חוצפה מהסוג הישן, שבדרך גם מטרידה וגוזלת, מנפצת, מחפצנת ומפרקת. במציאות המנומסת והמוסרית שאנו חיים בה כלום כבר לא יכול להשתנות. כל המהפכות כבר קבורות עמוק. הירשפלד יודעת את זה, זה הלחם והשעשועים שלה. היא בזה לכל זהות אפשרית, היא הרי דור ה-Y והיא לוקחת את זה ברצינות גמורה. משתמשת בפרקטיקה של השטחה באופן ערמומי למדי, כשהיא מחזיקה באוצר של ידע צרוף, עמדות פוליטיות, חשיבה מקורית ויכולות מחקר רציניות. אבל היא לא תיתן לכם להתענג על כך. תצטרכו לעבוד קשה בשביל למצוא דרך לקלף את השכבות ולראות את היופי. יופי שייך לעולם הישן.

אם אפשר להסתכן ולהגיד שהתערוכה הזאת עוסקת במשהו, המשהו הזה יהיה, אולי יותר מכל דבר אחר, הרגע בו השקרים שלנו נחשפים לעיני כל. הכנות הברוטלית של הירשפלד חושפת כמה זיוף יש בנו עצמנו. זהו רגע חמקמק בו לא שמנו לב שפינוקיו התמים מקבל פני פאלוס זקוף. הסיפורים שסיפרנו לעצמנו כבני אדם, בני תרבות, הכל מתפורר לנו בידיים, אנחנו נשארים סמוקי לחיים ונואשים, מנסים להגר רחוק, להעלם, להתנכר למקום ממנו באנו, לא להביט לאחור, וכשאנו כושלים אנו נחושים להחזיק חזק יותר, להגות לעצמנו מיתוסים, לאמץ זהויות, להדביק מפה ומשם, לאסוף את השברים, לאחות את הקרעים, משתוללים כמו עכבר קטן שנזרק לאקווריום של צפע מנומנם, תכף הכל יתהפך עלינו והתנועה הפסיכוטית הזו היא המצב המומחש באופן כל כך רדיקלי בתערוכתה של הירשפלד.

עבודת הווידאו האימתנית ״שלדון השלד ההומניסטי״ מתארת רומן בין האמנית ובין שלד שהיא מוצאת בים המלח, למרגלות האתר הלאומי קומרן. אביה ניהל שם חקירות שעסקו בנוכחותם של האיסיים באזור זה והובילו לסערה בכוס התה של הארכיאולוגים בארץ. האיסיים היו יהודים היפים והומניסטים, טבעוניים, אשר פרשו מהדת השלטת של בית המקדש ומסמכות הכוהנים ופנו להתבודדות במדבר ולדרך חדשה. יש המספרים כי ישו התחכך בהם ואף הושפע מהם רבות.

תמר הירשפלד, סטיל מתוך "שלדון השלד ההומניסט", 2019

סיפור האהבה בין שלדון והירשפלד מהגר לו ממקום המפגש בים המלח היישר לסופר מרקט בצרפת, שם הם מתוודעים האחד לשנייה דרך דיאלוג מבריק דרכו אנו לומדים ששלדון הוא נצר למשפחה ירושלמית אריסטוקרטית, המפנה עורף לחייו הנוחים ומצטרף לחיים בקומונת האיסיים. הוא הומניסט המבקר את הוולגריות של הזבח וכמובן גם חברו של ישו. יחד חקרו את מקור הרוע האנושי והרהרו בכתובים.

הירשפלד ושלדון פוסעים בין הגבינות, הנקניקים והיין הצרפתים ופוגשים שם את משבר הפליטים הגלובלי, תוהים על פשרו של הטרור והסכסוך הישראלי-פלסטיני וממשיכים לשוחח על ניו אייג' ומציאת האני הפנימי שלנו, התבוננות פנימה ועבודה עצמית.

בחלל אחר הם מתעלסים להם בתשוקה לצליליו המופלאים של צ'ארלי מגירה ובחלל האחרון שלדון גוסס, מילותיו האחרונות לקוחות מהמונולוג שנשא לאונרדו די קפריו באזני קייט וינסלט כשהטיטניק טבעה לה. לסיום, הירשפלד שבורת הלב אומרת קדיש על שלדון. בכל זאת יהודיה.

בקומת המרתף מוצגת עבודת וידאו מוקדמת של הירשפלד מתוך הפרויקט השאפתני הקודם שלה: ״השוורצע וקיצור תולדות האנושות״, בו היא מחופשת לדמות שחורה ומסתובבת ברחבי העולם. בסרטון הסולידי הזה, הירשפלד, בדמותה של שוורצע, משוחחת עם יובל נוח הררי על ספרו ״קיצור תולדות האנושות״. העבודה צולמה במרתפי הארכיון של המכון לארכיאולוגיה ובין כל הארגזים והממצאים הם משוחחים להם על ההומו-ספיאנס.

הליכתה של הירשפלד לצד נח הררי מזכירה מאוד את הליכתה לצד שלדון בסופר הצרפתי. הדיאלוגים האלו, שהם יותר מונולוגים מאחר שבשניהם הירשפלד רק מהנהנת בהסכמה והבנה של אישה מכילה, מתכתבים אחד עם השני באופן מבריק ויוצרים מחווה לסיפורים שמספרים לנו גברים אינטלקטואלים. בכלל, התערוכה הזאת מלאה בנוכחות גברית ובאמנות הסיפור.

מראה הצבה מתוך "ארץ חדשה", תמר הירשפלד, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, 2019, צילום: אלעד שריג

דוגמא נוספת לכך היא העבודה ״הצ'יזבט״, המוקרנת דרך משקפי מציאות מדומה. אנו מתיישבים במעגל סביב מדורה של חבורת בדואים שנתקעו במדבר סיני. הבדואים התקועים מספרים זה לזה מעשיות כדי להעביר את הזמן. הערבית שבפיהם מדובבת בקולו של גיל חובב, שהוא גם הקול של נתב"ג. הדיבוב מלעיג את הניסיון האנושי לבנות מיתוס וזורק לפח את התקינות הפוליטית, כן, גם הבדואים מוגחכים בדיוק כמו הסיפורים שלהם – זה הולך ביחד.

כשיוצאים מחוויית הסחרחורת הזו, לאורך כל החלון, אותו חלון שאוהד מרומי הציג בו את הילד האפריקאי בתערוכה האגדית "הלנה", הועמד לו עץ דקל בתוך אדנית עירונית טיפוסית מגרנוליט. העץ, שנכרת על ידי עובדי עירית תל אביב מחשש שנדבק בחדקונית הטורפת, המפילה דקלים על תיירים, אינו זוכה לתהילה מחודשת, הוא נבול ומסכן בעמדו ליד החלון המיתולוגי.

החיבור בין הבדואים לעץ התמר הזכיר לי את הסיפור הביזארי על אבשלום ההוא משרה גיבורת ניל״י, שנהרג על אדמת סיני ורק שנים רבות לאחר מכן סיפורים של בדואים מקומיים הובילו לעץ תמר שצמח באמצע המדבר ושם התגלו עצמותיו. לפי המיתוס, גלעין התמר שהיה בכיסו הוא שהצמיח את העץ מעליו.

בחלון שבקצה השני של החלל מוקרן וידאו סטטי בו הירשפלד יושבת על צמרת עץ בתחתונים וחזייה. בציור אחר היא תיעדה איך טיפסה לשם בידיים חשופות במיומנות השמורה להודי זריז שעולה לקטוף קוקוס בשביל שלושה רופי. היא תרגלה טיפוס בערום על עצים בשנה האחרונה רק בשביל שמישהו ייהנה להבין שאי אפשר להוריד אותה מהעץ.

כך, לאורך כל התערוכה היא מצליחה להתל בנו עם חזות משועשעת, אך גונבת את דעתנו שוב ושוב ויוצרת במכוון הפרעות קשב וריכוז רבות מנשוא. היא עמלה על לחרמן אותנו בשדיה הזקורים מכל עבר, מטרידנית אמיתית המעמיסה על מוחנו חומרים לא מעובדים וקשים לעיכול.

תאכלו קש אנשים שחושבים שהם חושבים כי הירשפלד לא מאפשרת לכם להתמסר, להתמקד, להתחבר, להיות נוכחים. היא לא באה להפגין תהליכים מורכבים, משמעותיים, מתמשכים. היא לא עושה עבודות יפות, מדויקות, נכונות, והיא לא צוחקת עליכם היא צוחקת איתכם. אף אחד לא מת מקצת בידור.

אם הייתה מקבלת חסות בטח הייתה משאירה קעריות ריטלין לצופים המותשים, ממש לצד העמדה לרכישת ביט קוין או העמדה להטענת רב קו. קחו נשימה, נוחו בעמדת ההטענה, רגע לפני שאתם נכנסים לרכבת השדים המקרטעת הזו המורכבת מתפאורה עקומה, צ'יזבטים לפני השינה, שלדים, תאווה והרבה דם. זה כל כך פשוט ודי אידיוטי אבל זה עובד. בסופה של הרכבת תרדו עם בחילה ולא תעזו יותר לחלום על ארץ חדשה.

העבודה שהוסרה מחזית ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו

אחד מגופי העבודות היפים המפוזרים ברחבי התערוכה הוא צלחות לוויין עליהן מצוירות עיניה של הירשפלד. המבט החודרני הזה הוא מוטיב חוזר לאורך כל התערוכה. עבודת ענק של לוויין כזה הובלה במיוחד מצרפת והוצבה על גג הלנה רובינשטיין בשבוע שלפני הפתיחה. היה זה רגע מופתי ומפעים בו האמנות הפראית הזאת יצאה לרחוב ועיניה של הירשפלד הביטו דרך חיג'אב שחור ענק על עוברי האורח ברחוב דיזינגוף השבע. לאחר שעמד שם זקוף במשך כמה ימים, באופן תמוה הוסרה העבודה ביום הפתיחה. כששאלתי את הירשפלד לפשר העניין היא סיפרה שערב לפני הפתיחה הודיעו לה מהמוזיאון שיש להוריד את העבודה מטעמים אסתטיים, אך לא פירטו מהם אותם טעמים כך שבעצם אין לה ממש תשובה. פניתי לאוצרת, ענת דנון סיון, ושאלתי לפשר הסרת העבודה מהגג. היא טענה שמדובר בתהליך אוצרות דינמי של ניסוי וטעייה ושמדובר בסופו של דבר בהכרעות אוצרותיות. יש לי כבוד רב להכרעות אוצרותיות, אך גם לחירותו של האמן כאיש החזון. ברור לי שהצבת מונומנט שכזה על גג הבניין כרוכה בהרבה מאוד תקציב, הכנות ואישורים מבעוד מועד, כך שנשמע מוזר שמדובר בניסוי שבסופו העבודה מוסרת כמה שעות לפני פתיחת התערוכה. מוזיאון תל אביב עשה צעד אמיץ מאוד בהצגת תערוכה שכזו. הלוואי שהמהלך יביא לקיומן של עוד תערוכות פרועות, לא ממוסדות ולא מהודקות בין כותלי ביתן הלנה רובינשטיין, שיכול להיות מקום ניסיוני ופועם כיאה לביתנים של אמנות עכשווית בכל העולם. אבל הסרת העבודה מחייבת לדבר רגע על אפקט הצינון, אחד השחקנים המרכזיים בשיח העכשווי בתרבות. זהו אזור אפור שמבקש להסתיר מאיתנו את המניעים לשלילת חופש הביטוי, ובמקום זאת מספר לנו סיפור נחמד על העבודה המקצועית שמאחורי פעולת הצנזורה. כדאי שתכירו את המושג בפעם הבאה שתשאלו על מה התערוכה, כי יש מצב שהיא בדיוק בדיוק על זה. או כמו ששר הזמר הלאומי שלמה ארצי: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה״.

 

"ארץ חדשה"/ תמר הירשפלד
אוצרת: ענת דנון סיון
ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו (שעות פתיחה מיוחדות לתערוכה)
נעילה:16.11.19

5 תגובות על צל עץ תמר

    את הטקסט הזה צריך לקרוא כמו נגטיב של חרם כיתתי.

    האם זה כתב חידה המיועד למחזור המסוים בבצלאל?

    זווית מבטך הינה מאוד מעניינת. יודעת שארצה לראות את יצירותיה השונות ולבחון בעצמי את הזוויות והעומק שבהן.

    רגע לפני שתהפוך הלנה רובינשטיין לקופה הרושמת של אביבה עופר אפשר להתמרח בבוץ ובטין ולהתבשם חינם בניחוח הגופרית שהשאירה סיגלית לנדאו אי שם בשנות אוצרות הזהב של מוטי עומר. דור ה-y המתבוסס במתכונת "הכל כלול" כמעט עורג לכדורי הפלא הצבעוניים של שנות השישים. בכדורי הריטלין אין את קסם המדבר של סיני. אין צבעוניות חיה אלא מסך קורן rgb רדיואקטיבי מנוכר. בתוך הכאוס המונוכרומי הזה אתה מוצא שמחה. שמחה של ילדות משתעשעת בארגז החול. שמחה של ארץ חדשה המגלה כריאוגרפיה של שלדון מארץ ישנה. חיים שהמוות לא יכול להם כי היצירתיות בוקעת באהבה גדולה מסדקים של הומור מנביט. רוצו לראות להרגיש להתפרע מבלי להבין.

    תערוכה מקורית ומעניינת. אבל – הבעיה – אין במקום מדריך אנושי או פרוספקט שמסביר למבקר האקראי, איך או מה לראות … מה מסלול הביקור או סדר הדברים ואין את מי לשאול … המבקרים נכנסים לחלל העמוס מאד ואינם יודעים להיכן לפנות ! מדהים איך תערוכה/תצוגה מושקעת כל כך של אמנית ברוכת כשרון אמיתי. מתאפשרת, בלי להתחשב כלל בקהל הצפוי להגיע למקום. רק לדוגמה – "הצ'יזבט" – מה שרואים בפועל זו חבורת בדואים מפטפטת על מסך וזהו ,,, "משקפי מציאות מדומה" ? (עליהם נודע לי רק מקריאה מאוחרת) האמורים להוביל את עיקר התצוגה הזאת – לא נראים, לא קיימים במקום אינם מזכירם כלל… סיפור השלד שלדון … דבר לא מכוון אותך למסלול התצוגה, אין כל הסבר (או המלצה ) איך לעקוב אחרי העלילה המוקרנת בנקודות השונות ומה סדר המסלול לצפיה … צריך לנחש ולהיות סייר מוכשר ביותר, גלות חיצים דהויים (המצוירים על הקרקע) ומעברים מוסתרים כדי להתקדם. ראיתי מבקרים שנכנסו למוזיאון, הציצו ומרוב מבוכה – פשוט הסתובבו והסתלקו מהמקום וחבל ! לסיכום – מה שהצלחנו לפענח ולראות היה מרשים, כל היתר אכזבה טוטאלית ולא מכבדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.