האמן פסח סלבוסקי נפטר הלילה (שישי), בגיל 72. סלבוסקי, יליד דטרויט שבארה״ב, עלה לישראל בשנת 1978, וחי ופעל בירושלים. בשנים 1965-1975 למד אמנות באוניברסיטת קולומביה ובביה״ס לאמנות של מוזיאון ברוקלין, ניו-יורק. בישראל שימש כמרצה במחלקה לאמנות בבצלאל, והרבה להציג את ציוריו בגלריות ומוזיאונים שונים. לצד עבודתו כצייר כתב סלבוסקי רבות על אמנות. בין השאר כתב טור קבוע במגזין האמנות ״סטודיו״, וכן את הספר ״ההשראה חוזרת לתיקונה״. במקביל יצר מוזיקה במסגרת שלישיית ״אותו עולם״, יחד עם האמנים אבי סבח וגבי קריכלי. הוא היה נשוי לציירת נעמי בריקמן.
הלווייתו של סלבוסקי תיערך ביום ראשון, 21.4.19, בשעה 16:00 בהר המנוחות בירושלים.

ציור של פסח סלבוסקי, באדיבות גלריה גבעון
במשך חייו המקצועיים זכה סלבוסקי בפרסים ומלגות שונות. בין השאר זכה בפרס סאנדברג, בפרס ישראכרט ובפרס שרת התרבות. לאחרונה זכה בפרס ע״ש מרדכי איש שלום. בנימוקי הבחירה נכתב כי ״סלבוסקי הוא אמן הניגודים: יצירתו הייחודית אותה פיתח במשך חמישים שנות יצירה אינה מתמסרת בקלות לקטגוריות מקובלות. יצירותיו נעות בין הפיסול לציור, בין אובייקט חסר צורה מוגדרת לציור דו ממדי מסורתי. עבודותיו מעידות על אנינות טעם, תחכום וידע אך באותה נשימה על ישירות, נאיביות ופראיות פורעת סדר.
״יצירתו מפגישה את המופשט המודרניסטי עם דימויים פיגורטיביים, אלמנטים דקורטיביים, חומרים גולמיים וחפצי יום יום; היא משלבת דחיפות יצירתית הנובעת ממעמקי הנפש החשופה יחד עם תחכום, אירוניה וידע מעמיק בהסטוריה של האמנות והתרבות. יצירותיו אינן “כיסא נוח” כהגדרת מאטיס את האמנות הראויה, אלא אובייקטים תזזיתיים, לא נוחים, המסרבים להגדרות והן ביטוי נאמן לאמן עצמו: חסר פשרות, לא מחפש לשאת חן ושלם עם יצירתו אותה פיתח ושכלל לאורך שנים רבות.
לא ניתן לשייך את פסח לאסכולה מסוימת באמנות הישראלית ואפשר לומר שיצר מעין אסכולה משל עצמו. מעבר להיותו אמן פעיל שמציג תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות ומיוצג באוספי המוזיאונים החשובים בארץ, פסח כתב ספרים ופרסם טקסטים רבים על אמנות. הוא מלמד שנים רבות בבצלאל וגידל דורות של תלמידים המעריצים את יצירתו ואת דמותו״.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
