אמריקה זה כאן

״המסננת האסתטית הייחודית שפיתחו חברות הברביזון החדש היא פרפרזה פוסט-סובייטית עם ניחוח של התחנה המרכזית בתל אביב, של פליטות הפרסטרויקה שנחבטו באבק ובלחות הלבנטינית. העבודות שלהן מצליחות באורח קסום להיות בה בעת נאמנות לקונסטרוקטיביזם הרוסי אבל גם לבטא מן ריאליזם סוציאליסטי חריף״, רביד רובנר על התערוכה ״אמריקה״ של חברות הברביזון החדש בגלריה המדרשה

כמעין קדימון לתערוכה החדשה של הברביזון בגלריה המדרשה, במעלה גרם המדרגות המוביל לתערוכה עצמה, תלויים שני ציורים קצת דומים המציגים איזו התרחשות כללית. מהגובה הרב שבו הם תלויים כמעט ואי אפשר לראות אותם. זה מכוון. אלו שני ציורים מצוינים, נטולי שם ובעלות, פליטי התערוכה הגדושה, שכאילו נשפכו החוצה מחמת העודף. כמו שניים במחיר אחד, הם מספרים את סיפורה של התערוכה כולה.

שלוש אמניות הברביזון החדש, עולות מברית המועצות לשעבר, מציפות את המבקרים בדימויים אמריקניים: אנשים שפופים על צ'יפס ברשתות המבורגר, גברים בפאב שפניהם הלבנות מחזירות אור ממסכים נסתרים, אוטוסטרדות, שלטי חוצות וחניוני ענק עם מכוניות תואמות, בוקרים שנראים כמו איש המרלבורו, בתי עץ בעלי שתי קומות ומדשאה מוריקה, אבל גם בנייני משרדים, קזינו, תחנות דלק, נרקומנים ושתיינים, קרנות רחוב אנונימיות וחופי רחצה סתמיים. כלומר, גם דברים שאפשר למצוא מחוץ לאמריקה, שמזכירים לנו שאמריקה היא המודל של העולם, העתק נטול מקור שכולם מעתיקים, דיסני לא מודע של קרוסלת היום-יום.

בתוך שפע הדימויים הקפיטליסטיים האינסטינקט הצרכני גועש – איזה ציור הכי טוב? איזה כדאי לרכוש? איזו מהציירות הכי מוכשרת? אלו הן שאלות אמריקאיות של אנשים עם מזומנים, שמתורגלים להכריע מי הכי גדול, הכי טוב, הכי מוכשר. אבל האמניות מושכות את שטיח הפרה המזויף, השרוע על הרצפה באחד החללים, ממתחת לרגליים של המתבונן. רוב העבודות נטולות זהות ומאופן ההצבה אין דרך לדעת למי שייכים הציורים, הפסלים ועבודות הבד הענקיות. הריבוי מאלץ את הצופה להשוות, לחפש את האישי, למצוא את ההבדלים, להעדיף, אבל הדימויים הפופולריים המעובדים שמוצגים במשותף אנונימיים. כך נוצרת הקבלה בין איבוד הזהות ברוסיה הסובייטית לאיבוד הזהות בקפיטליזם האמריקאי. כל סינון היה מפספס את הפואנטה. זאת תערוכה קבוצתית במובן הקומוניסטי-אקסטרים של אמריקת-סתם. תתמודדו, חזירים קפיטליסטים.

אולגה קונדינה, מתוך התערוכה "אמריקה", הברביזון החדש, גלריית המדרשה, 2019

הרבה עבודות יש בתערוכה וגם הרבה עבודה. ניכר שהציירות הפשילו שרוולים ויצאו לעבוד בחוץ, כמו אסכולת הברביזון הצרפתית בת המאה ה-19 שעל שמה קרויה הקבוצה. אבל אל תתנו לשם הרומנטי לתעתע, הן לא פסעו מהסטודיו אל הטבע לתפוס במשיכות מכחול רכות ריאליזם של נחת. הן עבדו כפועלות סובייטיות, מאמצות מבט של מהגרות-תמיד, המתעדות את אמריקה באמצעות הניכור העצמי שמאפיין אותה ממילא.

המסננת האסתטית הייחודית שפיתחו חברות הברביזון החדש היא פרפרזה פוסט-סובייטית עם ניחוח של התחנה המרכזית בתל אביב, של פליטות הפרסטרויקה שנחבטו באבק ובלחות הלבנטינית. העבודות שלהן מצליחות באורח קסום להיות בה בעת נאמנות לקונסטרוקטיביזם הרוסי, בהרכבת הדמויות והנופים מצורות גאומטריות בסיסיות, ובהעדר המבע ומחיקת האישיות, כאילו המצוירים הם לא יותר מ"פועלים", שחקנים אנונימיים בקפיטליזם האמריקאי, אבל גם לבטא מן ריאליזם סוציאליסטי חריף, באפיזודות פרטיקולריות של היומיומי, שקולפה ממנו מסיכת החיים הטובים ונותרה לו רק הסתמיות האינסופית של המיד-ווסט האמריקאי. כדי להבין את עוצמת הניגוד שמסתנכרן בתערוכה, צריך לזכור שסטאלין הכריז על הריאליזם הסוציאליסטי כסגנון הרשמי של המדינה, כשהוציא מחוץ לחוק את הקונסטרוקטיביזם הרוסי של ימי לנין. חברות הברביזון החדש מסנתזות את הלאומנות של המאוחר עם האוניברסליות של המוקדם. האם זו לא תמצית עידן טראמפ?

עוד מעניין לחשוב על ההבדלים בין "אמריקה" לבין "השיבה לחיים", התערוכה של חברות הקבוצה שהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד ב-2017, ועסקה בעיקר בישראל. בעוד שמבט המהגרות המנוכר נותר בעינו גם כאן, חברות הקבוצה הלכו כברת דרך אסתטית נוספת: את החינניות הקומיקסית שאפיינה את השיבה לחיים, החליף – בחלק ניכר מהציורים – לכלוך חסר פשרות, משיכות מכחול גסות ורחבות יותר, תאורה קשה, צבעונית ורוויה, פרופורציות מעוותות של הפנים והגפיים וסצנות של אלימות ועוני. מסקרן לראות לאיזו דרך תפנה אסכולה זו, שמאתגרת לא רק את עצמה אלא גם את האמנות הישראלית השכלתנית, כשהיא מגיעה אל המוח דרך העין והלב סימולטנית.

מראה הצבה מתוך "אמריקה", הברביזון החדש, גלריית המדרשה, 2019, צילום: מאיה זהבי

והערה אחרונה: מבעד לעבודות נדמה שהחלום של ישראל להיות אמריקה התגשם, במובנים רבים. מופעי הקפיטליזם הישראלי על מוסדותיו ומוביליו מעולם לא היו כה דומים לאלו של "האחות הגדולה" שמעבר לאוקיינוס. בה בעת, התערוכה, בקומה שנייה של גלריה תל-אביבית, מנכיחה את הפרובינציאליות ההכרחית של המזרח התיכון. כמי שהיגרו לכאן מברית המועצות הגדולה ונותרו האאוטסיידריות של הביצה המקומית, חברות הברביזון החדש מזכירות לצופה שבסופו של יום, באמריקה ובישראל, סופרים כסף. אבל רגע, של מי העבודה הזאת?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.