מוזיאוני אגו

יותר מ-70 אחוזים מהמוזיאונים הפרטיים בעולם הוקמו לאחר שנת 2000, וכ-20 אחוזים מהם לאחר שנת 2010. אספני אמנות פרטיים רואים חשיבות רבה בתפקיד שלקחו על עצמם, ומייסדי המוזיאונים הפרטיים הפכו לשחקנים מרכזיים בעולם האמנות הגלובלי. מילי פרי סוקרת מגמה שעתידה להתגבר

אספנות של יצירות אמנות הייתה שכיחה בקרב אליטות חברתיות וכלכליות באירופה ובמזרח אסיה, החל מהעולם העתיק וימי הביניים, דרך הרנסנס ועד ימינו אנו. ברוב המדינות, אוספים שהשתייכו לבית המלוכה היו למעשה אוספים פרטיים של מלכים, אנשי אצולה ודת, אשר ברבות הימים, עם נפילת בתי המלוכה והסדרים החברתיים במהלכם נוצרו, הפכו להיות רכוש ציבורי וכיום מוצגים במוזיאונים וגלריות ציבוריים. אולם, מוזיאונים ציבוריים אינם האפשרות היחידה שקיימת בעולם האמנות. התגברות הנראוּת והחשיבות של שוק האמנות הבינלאומי הובילו להתחזקות מעמדם של המוזיאונים הפרטיים, אשר אמנם אינם חדשים בשטח אך בהחלט זכו בעשורים האחרונים למשנה תוקף ולהד ציבורי ותקשורתי נרחב. אנשי עסקים עתירי ממון, תעשיינים, אנשי מסחר ויורשיהם הקימו מוסדות ללא כוונת רווח כדי להציג בציבור את אוספי האמנות שעברו בירושה במשפחתם. הידועים שבהם הם אוסף הפריק ומוזיאון גוגנהיים בניו יורק, אוסף פיליפס בוושינגטון, אוסף בארנס בפילדלפיה, אוסף איזבלה סטיוארט גארדנר בבוסטון ומוזיאון גטי בלוס אנג'לס.

הדוח הראשון שתיאר את תופעת המוזיאונים הפרטיים לאמנות וסיפק מידע על האוספים היה דוח של חברת BMW, שברשותה אוסף אמנות בינלאומי מוערך. הקיץ הושקה מהדורה חמישית של דוח BMW ביריד האמנות היוקרתי Frieze בלונדון. מטרת הדוח הייתה לפרסם מידע על אוספי אמנות פרטיים ותאגידיים שפתחו את שעריהם לטובת הציבור הרחב. בדוח 2018 מתועדים 270 אוספים הממוקמים ב-196 ערים ו-45 מדינות, בהן בנגלדש, קפריסין, קטאר, סרביה, קזחסטן, איסלנד, לבנון וגם ישראל.

דוח חשוב אחר הבוחן את התופעה הוא דוח שמפיקה חברת מידע המתמחה באספנים פרטיים ונקרא "רשימתו של לארי" (Larry's List). לחברה יש מאגר מידע הכולל 3,500 אספני אמנות פרטיים בשבעים מדינות, והשנה היא מפיקה, בפעם השנייה, כנס בינלאומי בנושא מוזיאונים פרטיים. בדוח נבחנת המגמה מנקודת ראות בינלאומית על פי חלוקה גיאוגרפית; יבשתית, מדינית, עירונית, והוא מצביע על ההתפתחויות והמגמות בתחום הקמת מוזיאונים פרטיים לאמנות.

הדוח משנת 2016 בוחן את זהותו ומאפייניו של האספן המייסד, תחומי עיסוקו המקצועי, גילו והמוטיבציה שבבסיס ההחלטה להקים מוזיאון אמנות פרטי. בדוח נבחנים גם המבנה החוקי ומערך המיסוי המשמש את המוזיאון ואת מסגרתו התפעולית. כמו כן, נאספים נתונים על שטחם ומיקומם של המוזיאונים הפרטיים, מספר התערוכות המתקיימות בהם, השימוש שהם עושים ברשתות החברתיות, ומידע מקיף אודות העיצוב האדריכלי  של המוזיאון והשפעתו.

נתונים על מוזיאונים פרטיים לאמנות

בדוח מוצגים 317 מוזיאונים פרטיים של אספני אמנות ב-45 מדינות. מפתיע להיווכח כי הכמות הגדולה ביותר של מוזיאונים פרטיים נמצאת בדרום קוריאה (45), כאשר אחריה ארצות הברית (43), גרמניה (42), סין (26) ואיטליה (19). בין הערים מובילה סיאול עם 13 מוזיאונים פרטיים ואחריה ברלין ובייג'ין (9), מוסקבה (8), מיאמי (7), אתונה (6), ניו יורק (5) ולונדון (4). ערכם של אוספי אמנות הנמצאים בידיים פרטיות מוערך בכשלושה טריליון דולר (דוח ארט באזל, 2017). הדוח צופה כי בשנה הבאה יוכפלו מספר המוזיאונים בסין ובמזרח התיכון.

מעניין לציין כי יותר מ-70 אחוזים מהמוזיאונים הפרטיים הוקמו לאחר שנת 2000, וכ-20 אחוזים מהם לאחר שנת 2010. המגמה של פתיחת מוזיאונים פרטיים צפויה להתגבר, כך עולה מדוח העושר שמפרסמות חברות ייעוץ בינלאומיות (UBS, PwC, דלויט). חברות אלה בוחנות את היקף עסקיהם של עשירי העולם (UHNWI: Ultra-High Net Worth Individuals), המוגדרים כבעלי נכסים של למעלה מ-50 מיליון דולר ומחזיקים בידיהם כ-70 טריליון דולר. דוח העושר, הבוחן את פיזור העושר העולמי, מציין כי קצב הגידול של עשירי העולם עולה בכעשרה אחוזים בכל שנה. דוח UBS (2018) מציין כי כיום רק שליש מעשירי ארצות הברית הם אספני אמנות, אך הצטרפות של ביליונרים צעירים ביפן, גרמניה וסין תוביל לגידול בהיקפי הצריכה בשוק האמנות הבינלאומית ועמו התגברות המגמה של הקמת מוזיאון פרטיים.

ביותר משליש מהמוזיאונים הפרטיים (35 אחוז) נמנו יותר מ-20,000 מבקרים בשנה, וכמחציתם (55 אחוז) אינם גובים דמי כניסה כחלק ממטרתם לחשוף אמנות לציבור הרחב. גודלו הממוצע של מוזיאון של אספן פרטי הוא כ-3,400 מ"ר, והוא מתאפיין באדריכלות ייחודית, חדשנית ופורצת דרך. בין המוזיאונים מתקיימת תחרות סמויה המגבירה את "אפקט בילבאו"1, וכל אחד מנסה לעלות על משנהו בראוותנות מבנהו.

מוזיאון הקרן של לואי ויטון, פריז

גילם הממוצע של האספנים מייסדי המוזיאונים הוא 65, ומבעלי המוזיאונים 82 אחוזים הם גברים ורק 18 אחוזים נשים. נתון זה דומה גם לאחוז האספניות בכלל אספני האמנות בעולם. רוב מייסדי המוזיאונים מצהירים כי בהקמת המוזיאון הם מבקשים לתרום לקהילתם. חזונם הוא לא רק להיות מקום תצוגה לאוסף האמנות, אלא גם ליישם עקרונות פילנתרופיים של תמיכה בעולם התרבותי בעיר ובמחוז מושבם. ואכן בדוח מפורטים מניעיהם של האספנים המייסדים ומתברר כי 92 אחוזים מהם הצהירו שסיבת הקמת המוזיאון היא העונג בשיתוף אוסף האמנות שלהם עם הציבור; 47 אחוזים מהם ציינו את הסיפוק שנגרם להם מכך שהאוסף שלהם מוצג כתערוכה מוזיאלית; 31 אחוזים מהנשאלים הצביעו על כך שבאזורם לא קיים כלל מוזיאון לאמנות עכשווית והם ראו חשיבות בהצגת אמנות זו בקהילתם, והיו גאים בהיותם נושאי הבשורה.

נמנו גם סיבות אחרות להקמת המוזיאונים, אך רק מיעוט קטן של האספנים (4 אחוזים) ציינו שהחזרי מס היו ביניהן. המבקרים הציניקנים יאמרו, שהסיבות הכספיות ושיקולי מס הם מניע מרכזי בהחלטתם של אספנים להקים מוזיאון פרטי, וכך גם הנרקיסיזם, רצונם להאדיר את שמם ולהנציח את עצמם בעודם בחיים. מכאן נגזר שם התופעה של המוזיאונים הפרטיים: Ego-Seum.

דוח מורגן סטנלי (2017), שבחן את מגמת ייסוד המוזיאונים הפרטיים, סקר את מקומם של נכסי האמנות בניהול העושר המשפחתי של לקוחותיו. בדוח צוין שלאמנות יש תפקיד חשוב בהקשר הכולל של ניהול נכסיו של בעל ההון. האמנות היא תחום עניין אישי של בעל ההון, תשוקתו ולעיתים אף האובססיה שלו. לא כל בעלי ההון הם אספני אמנות, אך מגמה הולכת וגוברת הופכת את האמנות לא רק לתשוקה והעדפה אישית, אלא גם לנכס מניב עם ערכים כלכליים בתיק הכולל של הנכסים. עוד צוין בדוח, שאספנים יביאו בחשבון היבטים אחדים לקראת החלטה להקים מוזיאון אמנות פרטי, ביניהם:  נזילות נכסיהם הלא מזומנים, האוסף כביטוח אל מול הלוואות והתחייבויות עסקיות, הטבות מס והקטנת הוצאות כוללות של עסקיהם. בנוסף לכך ייחסו האספנים חשיבות גם לפן החינוכי של הצגת אוסף אמנות לציבור, הגברת הנראוּת והמוניטין של המותגים העסקיים שלהם, והשיקול החשוב או הדומיננטי ביותר – הנחלת מורשתם התרבותית והטבעת חותם אישי על התרבות המקומית, הלאומית ואף הבינלאומית.

אין ספק כי החשיבות וההשפעה של מוזיאוני אמנות פרטיים בעולם האמנות הגלובלי גדלה. בתקופה שתקציבים ציבוריים הולכים ומצטמקים, האספן הפרטי יכול לרכוש בהחלטת יחיד ובתקציבי עתק פריטי אמנות שמוזיאונים ציבוריים אינם יכולים. אנו עדים לכך שבתערוכות של מוזיאונים ציבוריים מוצגות יצירות אמנות יקרות רבות שהושאלו מאוספים פרטיים כדי להשלים רצף היסטורי בפעילות של אמן, של סגנונות אמנותיים ועוד. לעיתים נעזרים בפריטי אמנות ייחודיים מהאוספים הפרטיים כמרכז התערוכה או כיצירת עוגן בה. איכותן של עבודות האמנות המוצגות ושל התצוגות הנאצרות במוזיאונים הפרטיים שוות באיכותן לאלו של המוזיאונים הציבוריים, ולעיתים אף עולות עליהן, בייחוד בתחום האמנות העכשווית. גם מספר המבקרים במוזיאונים הפרטיים שווה כמעט למספרם של המבקרים במוזיאונים ציבוריים ידועים ומוכרים. במוזיאונים הפרטיים מתקיימים מסלולי לימוד ברמה מקצועית גבוהה, מוציאים לאור פרסומים אמנותיים ואף מציעים מתחמי שהות לאמנים (Residency). הצגת אוספים פרטיים של אספנים פעילים במוזיאונים ציבוריים היא דילמה מתמשכת היות שתצוגות כאלה מעוררות ביקורת ציבורית המעלה חשד שהתצוגה תורמת למוניטין של בעל האוסף וערכו של האוסף, ולכן אין זה ראוי להציגו במוזיאון ציבורי.

הנראות המרשימה של מוזיאונים פרטיים, המתאפיינים במבנים יוצאי דופן באדריכלות שלהם, בשילוב פעילויותיהם הרחבות, תורמים ליחסי הציבור ולדימוי הציבורי של האספן מייסד המוזיאון. לעיתים נגזרת סמכותו האמנותית של האספן ממעמדו העסקי, מעושרו ומהרשת החברתית שלו כידוען. מיקומו בדירוג רשימת עשירי העולם והיותו בעל קרן פרטית, חברה או מותג משפחתי בעל מוניטין, משפיעים גם הם על מעמדו בעולם האמנות ומשליכים על מידת הפופולריות של המוזיאון שייסד. דוגמאות לכך: דאשה זוקובה מייסדת מוזיאון הגארז' במוסקבה; מוזיאון תומס אולבריכט בברלין (ME collection), זייטץ מנכ"ל פומה ומייסדו של  גן הפסלים ע"ש זייטץ; קרן פראדה שייסדה מוצ'יה פראדה באיטליה; וגלריית סאצ'י. מוזיאון לואי ויטון של האספן ואיל ההון ברנאר ארנו, מוזיאון פרנסואה פינו (מבעלי גוצ'י) בפאלצו גרסי בוונציה ומוזיאון פרטי נוסף המוקם בימים אלה במבנה ההיסטורי של הבורסה בפריס, אף הם מוזיאונים פרטיים ידועים בגלל המוניטין העסקי והיחצ"ני של מייסדיהם. מגמה שונה לעידוד אמנות באה לידי ביטוי בהקמת קרנות פילנטרופיות שמטרתן לתמוך באמנים ובאמנות ללא דגש על האדרת המוניטין האישי במתכונת של קרן KADIST (המייסד וינסנט וורמס) ופעילות האמנות של אוסף זבלודוביץ' המעודדים אמנים צעירים על ידי רכישת עבודותיהם, מציעים תכניות שהות לאמנים, מנגישים חללי תצוגה ציבוריים, ומציגים לציבור תערוכות מתחלפות של אוספיהם ועבודות אמנות נוספות.

מוזאו סומאיה של האספן קרלוס סלים במקסיקו סיטי

דוח המוזיאונים הפרטיים עוסק גם בהגדרה ברורה של מוזיאון פרטי ובגישות שנקטו המייסדים להפעלתו. קיימות תפיסות שונות, זיקות ואף דילמות בקשר שבין המוזיאון הפרטי למוזיאון הציבורי. כדי להגדיר מהו מוזיאון פרטי, נדרשה הגדרה מרחיבה שתאפשר לכלול את מגוון המוזיאונים הקיימים, ולא להותיר מחוץ להגדרה מסגרות פעילות אמנותיות רבות, וזאת על אף השונות הגדולה בין ערים, אזורים, מדינות ותרבויות. מחברי הדוח סבורים שהמוזיאון הפרטי ממלא צורך, בעיקר במדינות שבהן התשתיות התרבותיות אינן מפותחות, אך גם במדינות שבהן התשתית התרבותית מלאה עדיין יש לו מקום חשוב. דוגמה לכך הוא מוזיאון הניאו-גאלרי לאמנות ממרכז אירופה של האספן ואיש העסקים רון לאודר, המציג יצירות של אמנים כמו איגון שילה וגוסטב קלימט, וממלא צורך שגם מוזיאונים גדולים כמו MOMA אינם יכולים למלא. ההגדרה של מוזיאון פרטי היא: "מוסד בבעלות אדם פרטי פעיל (חי), הידוע כאספן אמנות, המציג את האוסף במסגרת פעילותו, בחלל תצוגה פיזי קבוע, הפתוח לציבור הרחב".

מגמה חדשנית שהנצה לאחרונה, היא הקמה של פלטפורמות דיגיטליות למוזיאונים וירטואליים. בין האוספים הפרטיים הידועים הוא אוסף DSL (סילבה ודומיניק לוי) מפריס, המציג את פריטי האוסף הסיני של המשפחה על פלטפורמות מתקדמות. יוזמה ישראלית להקמת מוזיאון וירטואלי שצוברת תאוצה, פועלת כשדולה של אספני אמנות (מול משרדי התרבות והאוצר) להקמת פורטל שינגיש אוספי אמנות פרטיים באופן דיגיטלי לטובת השאלה לתערוכות במוזיאונים בישראל.

נראה כי תופעת המוזיאונים הפרטיים פסחה על ישראל. מוזיאונים פרטיים מציגים בדרך כלל עיזבונות של אמנים ונשענים על תמיכה עירונית, ממשלתית ופילנתרופית. היסטורית, יש דוגמאות למוזיאונים שנבנו על אוסף פרטי של אספן (מוזיאון בר דויד בקיבוץ ברעם, מוזיאון הכט בחיפה). המוזיאון הפתוח של סטף ורטהיימר בתפן נועד ליישם את חזונו לקידום יישוב, תעשייה ותרבות בפריפריה ומקדם הצגה של אמנות ישראלית בגלריה לאמנות, אך אינו מציג אוסף של מייסדו. יוזמות מקומיות להצגת אוספים הם מוזיאון משפחתי המציג את אוסף שמואל ותמרה גבעון בבית בִתם בתל אביב, מוזיאון ראלי בקיסריה (שלוחות גם באורוגוואי, ספרד וצ'ילה) המציג את אוספו של הארי רקנאטי, אוסף "הארץ" המוצג כתערוכות מתחדשות בגלריה "מינוס אחת" שבבעלות העיתון, יוזמות כהצגת האוסף של יגאל אהובי בגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב, שהסתיימה לאחר תקופה שתוכננה אך זכתה לביקורת ציבורית, מוזיאון הזכוכית של גלריה ליטבק ומוזיאון הצילום של שלום שפילמן שלא צלחו, וכך גם מאמציו של האספן עמי בראון להקים מוזיאון בבאר שבע.

אספני אמנות פרטיים המחזיקים במוזיאונים משלהם אינם מקלים ראש בשיתופי פעולה עם מוסדות אמנות ומוזיאונים ציבוריים. משאבים פרטיים וציבוריים משולבים יחדיו לקידום מיזמים, התרומות משלימות את החוסר במשאבים ציבוריים והאספנים רואים בפילנתרופיה מחויבות אישית חשובה גם לאחר שהקימו מוזיאון פרטי. מוזיאונים ציבוריים רבים לא היו יכולים למלא את ייעודם ללא סיוע של אספנים פרטיים, פטרונים ותרומות. האיגוד האמריקני של מנהלי המוזיאונים לאמנות מציין שכ-80 אחוזים מכלל האוספים במוזיאונים בארצות הברית נתרמו בידי תורמים פרטיים, אם כתרומה כספית ואם כהורשת האוספים הפרטיים עצמם למוזיאונים (דוח איגוד מנהלי מוזיאונים לאמנות בארה"ב, 2018).

אספני אמנות פרטיים רואים חשיבות רבה בתפקיד שלקחו על עצמם, ומייסדי המוזיאונים הפרטיים הפכו לשחקנים מרכזיים בעולם האמנות הגלובלי. הם משקיעים משאבים ניכרים מהונם הפרטי ומעמידים את ניסיונם לרשות הציבור כדי לתמוך באמנים, לקדם אמנות עכשווית ולאפשר נגישות ציבורית לאמנות זו. הציבור ייתרם מהנגשת אוצרות תרבות שנרכשו לאורך השנים בתשוקת האספנים ובממונם ולפיכך יש למצוא את הדרך לפתוח את האוספים לציבור ולהנגיש אוצרות אמנות ותרבות חשובים.

מילי פרי היא בעלת ד"ר בתחום מדעי המידע ודוקטורנטית בלימודי תרבות באוניברסיטת ת״א, החוקרת את תחום האספנות והאספנים של אמנות יפה.

הצג 1 הערה

  1. אפקט בילבאו: על שמה של עיר נמל אפורה לחוף האוקיאנוס האטלנטי בצפון ספרד, שסחפה אליה תיירים רבים רק לאחר שניבנה בה מוזיאון מרשים וראוותני שתוכנן בידי האדריכל היהודי קנדי פרנק גרי ביוזמת משפחת גוגנהיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.