הפרעה גבולית

הכניסה לתערוכה החדשה בגלריה האוניברסיטאית לאמנות, "קווי הגנה. מאז'ינו, בר-לב ומעבר" באוצרות גליה גור זאב, מעוררת תחושה של הבטחה. בכניסה לתערוכה ניצבת עבודתו של אסף עברון (ללא כותרת, 2018). מלבדה, החלל ריק. מדובר בתצלום אנכי וגבוה של פיסת חומה שעתידה לחצוץ בין ארה"ב ומקסיקו. פיסת החומה היא טיפוס אחד מתוך שמונה טיפוסי-חומה שהוזמנו על ידי דונלד טראמפ, אשר הספיק כבר להשבית את הממשל עקב רצונו חסר התוחלת לבנות חומת בטון שתמומן מכספי המקסיקנים (מבקר האמנות של הניו-יורק טיימס קורא לחומות המעוצבות הללו "יצירות אמנות מינימליסטית"). הן העבודה הן הצבתה אפקטיביות מאוד ומעוררות אצל המתבונן מין שלוות-נפש גדולה, כזו שפושטת בגוף במהרה ומאפשרת לאי-הנעימות הפוליטית לחדור היטב אל נימי הדם.

גם תצלומיו של אלכסנדר גירקנז'ה מקו מאז'ינו מייצרים בעת ובעונה אחת אי-נחת ורגיעה. תצלומי הביצורים של גירקנז'ה מקו מאזי'נו יפיפיים, ומעלים מן האוב חורבות פרה-היסטוריות מלאכותיות שהוטמנו בגינות פסאדו פראיות באנגליה ובצרפת סביב המאות השמונה עשרה והתשעה עשרה. לעיתים זויפו החורבות על פי העולם הקלאסי ולעיתים בהשראת המזרח הקדום. החורבות, שמופיעות בציוריהם של רומנטיקנים צרפתים רבים כמו הובר רוברט (1808-1773) נועדו, בין היתר, להצית בצופה או במטייל תחושה של פליאה אקזוטית. עתה, בתצלומים של גירקנז'ה, עזבו מהנדסי המלחמה המובסים את עיזבונם המדמם, הצמחייה חזרה לשלוט בכיפה, ושוב ניתן לראות את חורבות הגנים המופלאים, כפי שהיו טרם רמסו אותם אנשי הרייך השלישי.

מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

בזמן ההליכה מקו מאז'ינו של גירקנז'ה לקו בר-לב,  כפי שהוא משתקף בעדשת המצלמה של מיכה בר-עם, האפקט הרגשי מצטבר לכדי סימני מצוקה. בדומה לקו מאז'ינו, גם קו בר-לב נקרא על שם ״מצביא דגול״; במקרה שלנו, הרמטכ"ל חיים בר-לב שהקים את ביצורי התעלה, למרות התנגדותם העיקשת של האלופים דאז אריאל שרון וישראל טל ("האויב מס' 1 – הכי מושבע של קו בר לב", כפי שהצהיר על עצמו טל). בזמנו, הוויכוח על קו בר-לב הושתק על ידי הצנזורה הצבאית, וגופי החדשות שלרוב שיתפו פעולה עם הצנזורה, התמקדו בידיעות על חיי היומיום של החיילים וזוטות נוספות. חתימת ידו המודרניסטית והמשוכללת של הצלם בר-עם מוכרת, ותצלומי הצבע, אשר לדברי התכנייה: "מוצגים כאן לראשונה תצלומי אנשים ברגעי הכרעה" לא מחדשים הרבה, ולא מזמן קיבלו מקום של כבוד במוזיאון ישראל (לכבוד חמישים שנה למלחמת ששת הימים). התייחסות של אמנים אחרים, מוכרים פחות ונועזים יותר הייתה מעשירה את התערוכה. בסמוך לסדרת התצלומים של בר-לב, מוקרן קטע חתוך ברשלנות מתוך הסרט התיעודי "האם ניצחנו?" של הבמאית יעל לביא על מלחמת יום הכיפורים. הסרט, ששודר לפני שש שנים בערוץ 2, "מעלה שאלות בדבר היחסים בין דוקומנטציה לשחזור במסגרת הבניית נרטיבים של נצחון לאומי", כמו שאילנה דיין, איתי אנגל ורביב דרוקר מעלים בכל שבוע שאלות בפריים טיים של הערוצים המסחריים. לא ברור מדוע להציג את הסרט בתערוכה, ועוד בצורה הלא מכבדת הזו כשלעצמה.

התערוכה, כך מתברר, היא חלק מפרויקט רחב יותר בשם "קווי גבול". על כך כותב ד"ר ספי הנדלר, האוצר הראשי של הגלריה: "הפרויקט כולל שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין הגלריה האוניברסיטאית לבין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). במסגרתו מוצגת בגלריה סדרת הרצאות בניהול המכון, שבה משתתפים חוקרים, אנשי צבא, אנליסטים, מדינאים ואנשי תקשורת". בתוכנייה לא צויין מי הם אותם אנשי צבא, אנליסטים, מדינאים ואנשי תקשורת, מדוע דווקא עכשיו בחרה הגלריה לשתף עמם פעולה, וכיצד סדרת הרצאות "בניהול המכון" תשרת את המהלך האוצרותי והיצירות שבתערוכה. הרי, אנחנו פה בשביל האמנות, לא?

מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

על הקשר בין הגלריה האוניברסיטאית לעולם החיצון כבר נכתב בהרחבה במסגרת שערוריית השתלטותו של איל הנדל"ן יגאל אהובי לפני חמש שנים. אהובי, כפי שחשפה גליה יהב, חתם עם אוניברסיטת תל אביב חוזה לארבע שנים במחיר רצפה. אמת, כפי שכתבה יהב, גלריה לאמנות לא מרחפת בחלל החיצון, והיא תמיד פועלת בתקציבים מוגבלים ובתנאים כאלה ואחרים. ההנחה כי ישנו גבול ברור בין האוניברסיטה למסחר או למדינה היא הנחה בעיתית, וככל הנראה הם שלובים זה בזה באופן בלתי ניתן להתרה. ובכל זאת, מוכרחים להיות קווי-גבול ומנגנוני וויסות בין גלריה של אוניברסיטה ציבורית ובין גופיים מסחריים או ממשלתיים (גם משרד החוץ הישראלי, שגרירות צרפת, המכון הצרפתי ועיתון הארץ הם מנותני החסות לתערוכה).

כך למשל נכתב באתר האינטרנט של "המכון למחקרי ביטחון לאומי", בנוגע לתפקידם של אנשי המכון להיאבק בביקורת כלפי ישראל "המנוהלת בכסות של 'מערכה לא אלימה', על ידי מערכת רשתית יריבה, הכוללת עשרות גופים וארגונים, שפועלים במגוון ממדים וזירות פעולה במקביל, ותוך קיום זיקות הדדיות ביניהם: רעיוני-אידיאולוגי, מדיני-דיפלומטי, ביטחוני-צבאי, ציבורי, תקשורתי-פרסומי-תודעתי-מיתוגי, חוקי, משפטי, כלכלי, אקדמי, תרבותי ועוד״. הלך אהובי, הגיעה ציפי חוטובלי.

לאור הדברים הללו העיסוק של הגלריה בגדר ההפרדה דרך מבט אקולוגי גרידא הופך ציני משהו. מצד אחד, כפי שאנו לומדים ממצלמות האבטחה המתעדות את החיות סביב גדר ההפרדה ("גדר חיה" של נטע לאופר) , הגדר ממיתה את חיות הבר הארצישראליות. ומן הצד השני, כפי שאנו לומדים מעבודת הווידאו החובבנית של איש "החברה להגנת הטבע" עמיר בלבן ("הצבאים״), הגדר דווקא מחייה ותורמת "להגנה על הצבי הישראלי [..] להתרבות ולשגשג". הפלסטינים לא ידעו שארגנו להם מונומנט אקולוגי מְהָרֵס שכזה. "הדברים מעלים את השאלה מה יקרה לגלריה האוניברסיטאית כשיסתיים החוזה, בעוד ארבע שנים. האם ינהג אהובי כפרמדיק משיב חיים? ממש לא, רומזת התנהגותו כיום", כתבה יהב, שלצערנו הרב לא הספיקה לכתוב על  המשך פעילותה של הגלריה לאחר שאהובי נטש את הספינה הבוערת. ובכן, את התוצאה אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

"קווי הגנה. מאז'ינו, בר-לב ומעבר"
הגלריה האוניברסיטאית בתל אביב
אוצרת: גליה גור-זאב