המלצת השבוע: האמנות כהברחה, המציאות כבריחה

"הלפמן מבריחה טפילה של דימויים על גב המבריחה במציאות. שליחת הקוביות לסוריה היא פעולה אמנותית אשר עלולה להיתפס, על ידי מי שקורא אותה כפשוטה, כפעולה יומרנית ומביכה. אבל, המבריחה-האמנית חמקמקה יותר ממה שנדמה", איריס פשדצקי על התערוכה "היסטוריה עד גמר המלאי" של מיכל הלפמן בגלריה זומר

במרכז תערוכת היחיד של מיכל הלפמן, אשר מוצגת בגלריה זומר, ניצבת עבודת הווידאו Running Out of History. הווידאו עוסק בישראלית גל לוסקי, המייסדת והמנכ״לית של ארגון ההצלה IFA, המספק עזרה ראשונה מצילת חיים לאוכלוסייה אזרחית במקומות בהם מסרב המשטר לקבל סיוע הומניטרי. כפועל יוצא מכך, פעולות הארגון אינן חוקיות ומתרחשות תוך נטילת סיכון של כל המעורבים.
הווידאו נפתח בחדר בו מוצבת תפאורת תיאטרון המדמה סביבת חוץ לילית. איסוזו לבן נכנס לחדר וממנו יוצאת האמנית עצמה, בתפקיד מבריחה. היא פורקת ציוד וארגזים המשמשים רקע לסצנה שעומדת להתרחש ופורשת אותם. שתי דמויות מצטרפות, גל ויואב. גל לוסקי משחקת את עצמה ויואב משחק את רסאן, השותף הסורי למבצעים ההומניטריים של לוסקי שנערכים במולדתו. שניהם קוראים טקסט מנייר המונח לפניהם. הלפמן המבריחה היא גם שחקנית, רקדנית, אמנית ובמאית. היא נותנת לגל ורסאן תסריט ומנחה אותם להמחיז אירוע במהלכו חושפת גל בפני רסאן את זהותה האמתית, הישראלית. הבחירות שהלפמן עושה מזכירות לצופה שמדובר בייצוג, פרשנות מלאכותית המוצבת על במה. הווידוי של לוסקי הוא הרגע שמתניע את העבודה. זהו רגע של חשיפת האמת ומעבר מהמשחק למציאות של המחזה. רסאן כועס, נדהם, מאבד אמון, מאיים. השיחה מובילה את הסצנה והדימויים מתחלפים; לעיתים רואים את השחקנים ולעיתים מסך מפוצל, בצדו האחד מדפסת תלת ממד, המדפיסה קוביות משחק כחולות, ובצדו השני רקדנית הרוקדת ריקוד מכני. נדמה שהרקדנית מגיבה לשיחה הנשמעת ברקע, או אולי למדפסת התלת ממד שפועלת בקצב קבוע ואחיד.
הסיפור של לוסקי מעניין, אבל הלפמן מתעניינת בהברחה, כדימוי, כרעיון של פעולה במציאות. גל לוסקי היא המבריחה האולטימטיבית. היא נועזת, היא חודרת לארצות אויב, היא מצילה נשים וילדים. הדמות הייחודית משמשת עבור הלפמן נקודת השוואה לפעולת ההברחה בהקשר האמנותי. זו בחירה מסוכנת מאחר שכל דימוי שינסה להתחרות בלוסקי בהכרח יפסיד.

מתוך עבודת הוידאו של מיכל הלפמן: Running Out of History 2016, צילום: אסי אורן

המבריחה חוצה גבולות, לא מתרשמת מההגדרות המקובלות של מי הוא אויב, מרשה לעצמה לנוע במרחב הגאוגרפי בנתיבים שהיא ממציאה. באיזה אופן כלים סימבולים, רפלקסיביים, יכולים לייצר תנועה דומה? מה יש לדימוי להציע למחשבה ולתודעה במצבי קיצון כדוגמת המצב בסוריה? לוסקי מבריחה לסוריה מדפסות תלת ממד שנועדו להדפיס ידיים תותבות. הלפמן תופסת טרמפ על ההברחה ומצרפת קובץ הדפסה של קוביות משחק עליהן כתוב for-give for-get. על כל פאה של הקובייה מודפסת הברה אחת מתוך שתי ההברות שמרכיבות את המילים. כך אפשר לשחק עם צירופי המשמעויות השונים – ;for, give, get לשכוח, לסלוח, לקחת, לתת.
בווידאו, לוסקי אומרת: ״אתם האמנים, לא מבינים את המציאות״ והלפמן נותנת במה לביקורת שלה. לוסקי ממשיכה: "את לא יכולה לחדור למציאות הזו, היא קיצונית מדי. אלא אם את מבינה את השפה". אבל אין כאן ניסיון להבין את השפה אלא התמקדות בניסיון להתקרב למציאות בדרכים לא מעובדת, לא משומשות, נתיבי הברחה.
הגוף הוא עוד טריטוריה של חוסר יכולת. הרקדנית מנסה לחקות את המדפסת בתנועותיה, המדפסת מנסה לחקות את גוף האדם ולהדפיס לו ידיים חדשות והלפמן מחקה את תנועותיה של הרקדנית בריקוד המסיים את הווידאו.
לוסקי אומרת שמציאות כל כך קיצונית מבטלת את יחסי הכוחות הפוליטיים ולכן היא פועלת ב"מרחב החשוף שבו שנינו שווים." היא רואה בזה נקודת מוצא לאחריות אישית ואקטיביזם. אבל רסאן, בדמותו של יואב, מפקפק בשוויון הזה.

מתוך עבודת הוידאו של מיכל הלפמן: Running Out of History 2016, צילום: אסי אורן

הלפמן מבריחה טפילה של דימויים על גב המבריחה במציאות. שליחת הקוביות לסוריה היא פעולה אמנותית אשר עלולה להיתפס, על ידי מי שקורא אותה כפשוטה, כפעולה יומרנית ומביכה. אבל, המבריחה-האמנית חמקמקה יותר ממה שנדמה, הדמויות שלה ושל לוסקי מחליפות ביניהן תפקידים וביקורת הדדית. הלפמן שואלת את לוסקי – ״למה את מדברת בקלישאות?״ ולוסקי מטיחה בה שוב: ״אמנים לא באמת מבינים את המציאות״. החלקים המעניינים ביותר בעבודה הם הרגעים בהם הלפמן לא לוקחת את עצמה ברצינות גמורה ובמקביל ממשיכה לבדוק את האפשרויות והגבולות של הפעולה האמנותית. הנשים מבדילות את עצמן זו מזו אך גם חולקות מכנה משותף עד שמטשטשים גבולות המשחק. האם לוסקי משחקת בלהציל את העולם? האם לעשות עבודת וידאו על השואה הסורית זה מעשה ברברי? האם הסיפור השונה והדומה שמספרות שתי הנשים הישראליות לעצמן גם הוא כלי שרת בידי כוחות פוליטיים חזקים יותר?
בתום ההתרחשות  מופיע תיעוד סמארטפון שצולם בסוריה. הקוביות הגיעו ליעדן. המצולמים מטילים אותן ויוצרים צירופים שונים מההברות. העבודה נגמרת כשהטלת הקובייה מניבה את התוצאה ״לשכוח״. אחד הנוכחים, אזרח סורי, מצהיר בתגובה שלעולם לא ישכח את הרגע בו העם הסורי התפכח והתקומם נגד המשטר. כך מחברת האמנית בין פעולת ההברחה האמנותית ובין שינוי התודעה והמציאות.

"היסטוריה עד גמר המלאי", מיכל הלפמן
גלריה זומר
נעילה: 23.03.19

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.