חלומות רקובים

שתי תערוכות בתל-אביב תחתית 2018. "ציורקב" של חנה אשורי היא נסיעה מקריפה ברכבת של איברים מזוהמים, פעורים ומבעבעים של גופות אדם ובעלי-חיים. תערוכתה של אלונה הרפז מלאה עיניים זרחניות שמבטן הרוטן, האדיש והמורעל משקף את מיטב הסמים העירוניים. אל תחמיצו

בלבה של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, בגלריה-מרכזית, תוססת תערוכתה של חנה אשורי "ציורקב". כדי להגיע לגלריה יש לעקוב אחרי ההוראות הבאות: "נכנסים מלוינסקי בשער הראשי, שער 42, הולכים ישר-ישר עד kofiz, מסתובבים במקום 180 מעלות ונכנסים בשיפוע לגלריה". מעניין מדוע מספרו של השער הראשי 42, והאם לתחנה באמת יש 42 שערים (או יותר).

הגלריה שוכנת במרכז קומה 5 וחצי ומוקפת מסדרונות מפותלים ושוממים שהחשכה או האור העמום בסופם אינם מבשרים טובות. ויטרינות זכוכית שיועדו לחלונות תצוגה תוחמים את חלל הגלריה, ובמקביל להם, מבפנים, נתלו מהתקרה משטחי דיקט לבנים בחצי הגובה. הפנים נחשף החוצה דרך הקירות השקופים, אך גם מוסתר חלקית.

מתוך הכלום הסמיך נפרמים ונערמים ציוריה של אשורי, המורכבים מקולאז'ים עמוסי צבע ודימויי גוף מעוותים. אשורי מחלצת מעיתונים וממגזינים איברים מזוהמים, פעורים ומבעבעים של גופות אדם ובעלי-חיים. בורות מודלקים ונוזליים, חיות מחמד שהופכות לסטייק, בני-אדם אוביסיים, חתיכות עור מתנודדות וגפיים רקובים. כל אלה הם רק חלק ממסיבת התה של אשורי. סביב לדימויים המטרידים היא משפשפת הוריקנים של צבע, חופרת מכתשים של הבעות ופנים ופוצעת בסכין מכחולה מפלצות אימה נטולות חן. את אלו היא מסדרת ומדביקה על קופסאות קרטון, דוחסת בפינות החלל או פורשת על הרצפה במעין דיאלוגים משונים. ברקע מתנגנת מוזיקת צווחות וגיטרות מנסרות של הלהקה הישראלית טוניק-קלוניק, חוויה תיאטרלית בפני עצמה. זו תפאורה מופרעת בהגיוניותה לנוכחותו של הצופה. כמו נסיעה ברכבת שדים שבה המכשפה אינה מאחרת להתנפל מן האפלה.

נדמה שאשורי מטיחה באמצעות עבודותיה את זעמה כלפי תעשיית היופי ותרבות הצריכה בכך שהיא אוגרת את הדימויים הללו כמעריצה נלהבת, מעניקה להם מעמד מקודש של ציור ומשחיתה הכל. היא מטנפת דוגמניות ממגזינים, מחליפה את ראשו של בחור בקופסת צ'יפס מתפקעת, משתילה מכונית משפחתית בגוף עירום נוטף עור ומשכפלת סיסמאות מדוקלמות לחיים יפים וטובים יותר. אשורי מתערה בעולמה החזותי בטבעיות שגרתית. על רקע ההזמנה לתערוכה ובכמה מן התצלומים היא עצמה מופיעה עם הדימויים שהיא בוראת. היא מתערבבת בהם, מתערבת בהם, לבושה בגוני הדימוי, והבעת פניה חותמת סופית את היטמעותה בעבודות. מבטה הוא העין המוטרפת, המום בגפיים, הנגע החשוף. עבודותיה הן המשך ישיר של גופה, של סערת עולמה ההזוי. מעל הכל וגם מתחת ניתן לומר שאשורי מצליחה לחמוק או לפסוח על כל ההגדרות וליצור פאנק-רוק אנרכיסטי מהפנט ומזעזע משלה.

בקצה המרוחק של הגלריה מוביל פתח יציאה אל מרפסת שמשקיפה אל "רצועת חוף". בטבורה, שמואר בפרוז'קטור לבן, נחפר אגם מזויף שהתייבש זה מכבר ורק קרקעית הגומי מבצבצת בשוליו. פיסת החוף נטולת האוקיאנוס קפואה שם כבר שנים ומשתנה לעתים רחוקות עקב פעולות אמנותיות. היא חושפת את רכות בסיס הבנייה העמוסה, הבטונית והקשוחה של התחנה המרכזית, ואת הקצוות הנסתרים והבלתי מטופלים של המפלצת. כאילו מראש אבדה התקווה שמישהו יצלח אי-פעם את המרחקים, ידלג מעל משוכות האימה ויעז לפלס את דרכו לסופו של הגיהנום הארכיטקטוני הזה.

חנה אשורי, "אשה עם תינוק"

באופן די סדרתי, הגלריה מושכת אמנים שעוסקים בנושאים מוקצים, בלתי מדוברים, אפלים, טאבואיים ומאיימים. התערוכה "משחקים אסורים", למשל, שהוצגה ביוני השנה, עסקה ב"חשיפת הילדים לאלימות והתמקדות במצבם הפגיע" (האמן דודו גליל באוצרותו של יהודה רחנייב). "אל תגעו לי בחרדה" (תערוכה קבוצתית) עסקה במצבי חרדה שאמנים מתמודדים איתם דרך המדיום האמנותי, ו"רדוף הזמן" (אילן מויאל באוצרותו של דורון פורמן) ו"תיעוב וסלידה" (יעל דור באוצרותו של יהודה רחנייב) הציגו ציור ופיסול אסמבלאז'י של רדי-מיידס ונסיונות מעבדתיים בחומרים ובצבע. אלו הן רק כמה מן התערוכות עם שמות מקריפים שמתארחים בשנים האחרונות בגלריה. אף שגם אמנים מוכרים יותר הציגו, אצרו או ניהלו פרויקטים בגלריה (גיל ורונה יפמן, טלי תמיר ועוד), נראה שלא בכדי היא מושכת אליה את המוקצים והנדכאים של שדה האמנות. תהליך ממושך ועבודה על תערוכה ארוכת טווח בגלריה או ניהול סטודיו בקדרות המכבידה של התחנה דורשים שריון אימתני ונטול חשש או ניתוק רגשי מתקדם. רבות נכתב ונאמר על התחנה המרכזית החדשה, אבל תמיד נשאר לה סדק שדרכו היא יכולה להתגלות ולבלוע לאינספור קיבותיה את כל מה שהיא רוצה לתת.

אשורי ממשיכה את המסורת הזו ואינה חסה או חומלת על צופיה. מבחינות רבות התערוכה שלה קשה לעיכול ולעתים אף קשה לצפייה. למרות ועל אף דימויי האלימות, הדם והזוועה שאנו מורגלים בהם, קשה להישאר אדישים לעיסוק הקונסיסטנטי של אשורי במעורר בחילה וסלידה. התערוכה פרועה, אך אינה מתפרעת. היא משתרעת בפלואידיות סדורה ומאולפת בכאוס קומפוזיציוני שמוביל את העין ואת הגוף לשוטט בין פגרי הניירות המטופלים. אורי דרומר, שליווה את אשורי באוצרות התערוכה, דאג לרסן את הדחפים המתפרצים ולאזן את היחס בין העבודות לחלל ולצופים. אין ספק שמגעו איפשר לפנינות פיסוליות וציורית להיחשף בלי שהצופים יחושו מואבסים.

לא רחוק משם, אך בניגוד חריף למיקום הגלריה והאינטרפרטציה שמוחה כנגד תעשיית יופי, צריכה וחיים טובים, מוצגת בגלריה חזי כהן תערוכתה של אלונה הרפז, "I'm Not Here For Your Dream". התערוכה "עוסקת בבדיקת תפקידו של הציור כאקט מרצה ופתייני וכחוויה אסתטית שדרכה מבקש הצופה להיות שותף לרגע קטן של פנטזיית ניצחון", נכתב בטקסט התערוכה.

אלונה הרפז, " Frequency watchers", אקריליק וספריי על בד, 2018

הרפז מציגה ציור רע, שטוח ומודע לעצמו בצבעים זרחניים. בציורים שנעשו על בד מופיעה תדיר דמות אשה בלבוש או בעירום, מוקפת פרחים מנדליים מרחפים ולהקת קופים. הרפז מסמנת חלקות אור כדי ליצור עומק והילה, מפסלת על הבד זר פרחים דומם באגרטל, ומלבישה מודלית בחליפה עבה של צבע "גוף". מה מבדיל את ציוריה של הרפז מציורים "רעים" חובבניים שניתן לפגוש לעייפה בגלריות מסחריות או בחוגי יצירה לאנשים מלאי כוונות טובות? נראה שבציור של הרפז כשלון הציור ידוע מראש והדימוי מתרוקן מעצם סימונו וההצבעה על האלמנטים הציוריים שבו. זה קו התפר המעניין ביותר בתערוכה.

הציור של הרפז הוא הכל חוץ מ"חושני" או "מתריס", "סמל או מיתוס שדרכו המניפולציה מתממשת" או "שבלונות של אשה מז'ורנל". תיאורים אלו מפספסים עיסוק ודיאלוג פנימי סוער על מקומו של הציור, שחרור הדימויים ממנו ובעיקר רצון ליצור פלנטה ייחודית, אימננטית. עיניהן הזרחניות של הדמויות ומבטן הרוטן, האדיש והמורעל משקפים את מיטב הסמים העירוניים. הקישוט המוגזם והמופגן, המרחב המומצא והפרגמנטי ומשיחות המכחול האינפנטיליות מבלבלים ומעוררים שאלות מבורכות. הציור מעניין מעצם רצונו לחקור את עצמו, להתפצח ולהיאבק בדי.אן.איי הציורי.

ברוב המקרים הרפז מצליחה להשתחל ממסורת הציור העיקשת ולהרפות ממנה, ולעתים נראה כי הציור שלה עוטה על עצמו מסך מטשטש ובלתי משכנע, מתחבא מאחורי חלון זכוכית ביום חורף סוער. מעניין היה לחשוב על החלפת מיקום התערוכות של הרפז ואשורי. ציוריה של הרפז תלויים על דפנות הדיקט הלבן בבטן התחנה המרכזית, ואילו הקולאז'ים של אשורי נושרים מגובה השמיים בחזי כהן. האם ציוריה של הרפז היו "מתריסים" גם בחלל התחנה? והאם ציוריה של אשורי היו מכילים את הלובן המסמא של הגלריה והופכים מציור-רקב לציור-רכש?

"ציורקב", חנה אשורי, גלריה-מרכזית, תל אביב
נעילה: 13.10.18
7–11 באוקטובר 2018 הגלריה פתוחה בימים א'–ה', בשעות 15.00–20.00, אולם כדאי לתאם מראש בטל' 054-5613070
שיח גלריה בהשתתפות אורי דרומר: שישי, 12.10.18, ב-13.00 וב-15:00
שבת, 13.10.18, הפנינג פירוק "ציורקב", מ-15.00

 

אלונה הרפז, I'm Not Here For Your Dream"", גלריית חזי כהן, תל-אביב
נעילה: 14.10.18
שני עד חמישי, 10:30–19:00; שישי, 10:00–14:00; שבת, 11:00–1400

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.