"יש פה עין מבחוץ שמתחילה להתוודע"

"הפרויקט שואל, של מי הראייה של מה שקורה סביבנו? האם היא באמת רק שלטונית מצד אחד ופרטית-נדל"נית מצד שני, או שיש בה משהו שיתופי של אוכלוסיות שעושות את המקום מחובר לחוויית החיים של הקהילה?". שיחה עם גליה בר-אור, אוצרת ומנהלת אמנותית של מרכז פירמידה בחיפה, לרגל הפרויקט "רציף פירמידה" שיתקיים בסוף-השבוע הקרוב

שלום, גליה בר-אור, אוצרת ומנהלת אמנותית של מרכז פירמידה בחיפה. בשיחה הקודמת דיברנו על פרויקטים שכוללים שיתוף של כמה קהילות ומרחבים מחוץ לפירמידה. הפרויקט הקרוב שיתקיים בחיפה, "רציף פירמידה", הוא כזה?

"חד-משמעית. כשדיברתי איתך זה היה לפני שממש התחלתי להיכנס לעיר חיפה, ומבחינת החוויה שלי בעיר כמישהי שבאה מבחוץ, זו ממש חוויה של גילוי. כמו שכתב אלתרמן, 'רגע של הולדת'. בתוך החוויה הזו של הגילוי יש דברים שתושבים מקומיים אולי עוברים לידם או חווים אותם, אבל לא ממש מכירים אותם או זוכים ליהנות מהם: המוזיאון בממגורות דגון, למשל, או מוזיאון הרכבת בעיר התחתית, ששניהם משתתפים בפרויקט. אלה מקומות שעוברים לידם המון, אבל הם יכולים להיות סגורים או נסתרים. לא תמיד ברור מה יש מאחורי השער.

"הפרויקט כולל שתי תערוכות קצרות מועד שיתקיימו רק בסוף-השבוע, במוזיאון דגון ובמוזיאון הרכבת, ותערוכה שתוצג כמה חודשים בפירמידה עצמה. מסביב לזה יש עוד שלל אירועים שיתקיימו בסוף-השבוע בתוך המשולש שנוצר בין המוקדים ובשיתוף פעולה עם האירועים של 'בתים מבפנים'".

מה הביא אותך לגבש פרויקט כזה?

"מה שהוביל אותי היה ההיכרות שלי עם העיר. באתי ברכבת והלכתי ברגל לפירמידה בוואדי סאליב, בכל פעם במסלול אחר, וזו היתה חוויה מאוד חזקה עבורי. האירוע הזה מאפשר את החוויה הזו גם למבקרים מקומיים וגם למבקרים מבחוץ. החיבור עם 'בתים מבפנים' עוזר לנו לייצר רשתות ומסלולים ברחבי חיפה וגם להיכנס לכל מיני חללים ולהתרחב החוצה מהפירמידה אל העיר. הכל יחד מייצר חוויה שהיא גם אדריכלית וגם חוויה של היוודעות והתוודעות עם מקומות ותרבויות. יש פה עין מבחוץ שמתחילה להתוודע.

"הפרויקט גם שואל, של מי הראייה של מה שקורה סביבנו? האם היא באמת רק שלטונית מצד אחד ופרטית-נדל"נית מצד שני, או שיש בה באמת משהו שיתופי של אוכלוסיות שמרכיבות את המרקם של העיר, שעושות את המקום חי ופועם ומחובר לחוויית החיים וההתנסות של הקהילה?".

רונית שני, "גלויות מחנות אבא", קולאז', 2018

אני בספק אם חיפאים רבים ידעו על כמה מהמקומות הללו, וגם אם כן, אם הגיעו אליהם אי-פעם.

"לכן האירוע הזה מתקיים. במסווה של אירוע תיירותי, הוא מאפשר לאנשים להגיע למקומות שנמצאים על רצף היומיום שלהם, מקומות שהם באים ויוצאים מהם, אבל פתאום שמים לב שמאחורי השער הזה שהם חולפים על פניו יש משהו שלא ידעו על קיומו. מצד אחד זה נורא מרגש ויש תחושה של 'וואו, איזה יופי, בכלל לא ידעתי!', מצד שני, זה גם מעורר אי-נוחות כשדברים הם לא גלויים. לא ברור למה זה סגור ואיזה היגיון קובע שבניין טמפלרי מסוים לא רק שיהיה פתוח, אלא יהפוך כמעט לזיכרון המכונן של חיפה, בעוד שבניין אחר, שנושא משמעויות לא פחות מכוננות, יהיה כמעט מודחק.

"וזה שולח כמובן לשאלה על קווי התפר בין שכונות ובין אוכלוסיות שונות. האם אזורי התפר הם מקומות מפגש או שהם כמעט בלתי עבירים? האם המפגש הזה בכלל אפשרי? אנחנו מדברים על חיפה כעיר של מפגש, מקום שבו באותו שיכון גרה זקנה רומנייה קומה מעל משפחה ערבית-פלסטינית שאימצה אותה כסבתא, כבר שמעתי סיפור כזה. יש סוג של חיים שבהם המפגש האנושי מתאפשר. מצד שני, יש תופעה שבאה בעיקר עם השינוי שעובר על חיפה, שנוצרות הפרדות ואפשר ממש לחוות את זה כשצועדים בעיר. ממש הולכים בעיר ומנסים לעבור ממקום למקום ופתאום אי-אפשר. ונוצרים בעיר איים-איים, ומה על המרחב הציבורי?

"זה מה שהוביל לשם של התערוכה בפירמידה והשיחה שאנחה במהלך סוף-השבוע, 'מה עושה פה בכלל פירמידה?'. זו שאלה שאני שואלת את עצמי וגם אמנים שואלים. בעצם, עם מי אני מדברת? למי אני מספרת את הסיפור? מי הקהל שלנו? האם אנחנו נגישים להם אם אנחנו מתקיימים באי?

"אחרי השיחה הזו, שתשאל מה עושה פה פירמידה, תתקיים בקומה הרביעית של הבניין, שמשקיפה על פרויקט הרובע שנמצא בתהליכי בנייה, עם שלטים המכריזים 'אתם הרובע', שיחה עם האדריכלים של הפרויקט. הם יציגו את ההדמיות של הפרויקט. במקביל, על גג הבניין, האמן עודד הירש הציב מצלמה שמקרינה את התקדמות הבנייה של הפרויקט הזה. אז נוכל בשיחה הזו גם להבין איך זה ייראה ולדבר עם האדריכלים, להבין מה הכוונות והרציונל מאחורי הפרויקט שהם תיכננו. באותו החדר שבו תתקיים השיחה שמור מקום צנוע על הקיר לניירות והעתקים של כללי השימור והתכנון שנקבעו ב-1990 לוואדי סאליב, כולל הגבלות הגובה והגבלות אחרות שנקבעו כדי לשמר את הזיכרון של המקום, ולא ממש מתקיימות במבנה הזה. זו, אגב, גם היתה התוכנית הראשונה לשימור של אדריכלות ערבית בארץ. אבל אולי יש להם היגיון אחר שכדאי לאמץ? אולי הם כן מכוונים להדהד את הזיכרון של המרחב? אנחנו רוצים לקיים את הדיון הזה גם מתוך כבוד והבנה שיש אנשים רציניים מאחורי היוזמות הללו, אבל הדיאלוג הוא הכרחי, והוא מה שמאפשר בסופו של דבר את המשא-ומתן האנושי הזה, שאומר שהמרחב שייך לכולנו וכולנו שותפים לו.

"התערוכה שתיפתח בפירמידה במקביל לא ממש עוסקת באדריכלות, אבל בהחלט עוסקת בהקשר של המקום ובחוויית הגילוי הזו שציינתי קודם. יש כמה עבודות מחו"ל, בין היתר עבודת וידיאו על שומרת פולנייה מהגמדלה גלרי, ששמרה על הגלריה לאמנות יפה של הציור, וכותבת מכתב למנהל שבו היא מודיעה שהיא מוכנה מעתה לשמור אך ורק על האולם של האוונגרד הפולני משנות ה-70, כי עכשיו היא מבינה שכל האמנות היפה שהיא אהבה כל-כך היתה כולה שקר. זה סרט קצר מדהים, ויש עוד כמה עבודות וידיאו שהן לא ממש בקונטקסט הישיר של חיפה או של ואדי סאליב, אבל בהחלט מוצאות את עצמן בהקשר הרחב של התערוכה".

גיא קניגשטיין," העובר כאן ישכח", 2014

עקב החיבור בין הפירמידה, מוזיאון הרכבת ומוזיאון דגון, יש תחושה שכאילו הוצאת מהנפטלין את התפיסה של חיפה כעיר פועלים, שזה מאוד לא הבון-טון על העיר, על אף שזה חלק ענק מההיסטוריה שלה.

"נכון, ואני גם נותנת את הקונטקסט של הרכבת, שנחנכה ב-1905, והמיקום של חיפה כבר בסוף המאה ה-19 כמפגש האולטימטיבי בין מזרח למערב. כאשר הרכבת בחיפה נחנכה היא בעצם העבירה את מרכז ההתרחשות ממערב למזרח. ואז התחילה בנייה אדירה ממש בתחילת המאה ה-20, שהובילה לרוב המפעלים התעשייתיים שאנחנו מכירים בנוף החיפאי. בתוך המפעלים הללו יש גם יצירות אמנות מדהימות, בעיקר של גברים. בבית-החרושת של שמן יש למשל ציורים של יוחנן סימון. בממגורות דגון יש גם אמניות. האמנים שותפים במרחב היומיומי של הפועלים, והסולידריות איתם וההבנה שהמהלכים שמתקיימים הם ממש חיוניים היתה רוח התקופה. זו רוח שמצעידה אנשים קדימה.

"הסיפור הזה של חיפה האדומה שזור בכל. בתחנת הרכבת הזו שנחנכה ב-1905 היה גם הקן הראשון של התנועה הקומוניסטית הארץ-ישראלית שהוקמה ב-1919. זה חלק מאוד חשוב בהיסטוריה הישראלית, כי אין פה עוד עיר של אורבניות-פועלית כמו חיפה. והיא שרדה הרבה מאוד שנים וגם איכזבה מהרבה בחינות. אבל זה שמשהו לא מממש את עצמו לא אומר שהוא לא ממשיך לתת השראה לדורות הבאים. וכמו שאנחנו שואלים למי שייך המרחב הציבורי, אנחנו שואלים גם מי אחראי על הזיכרון ומוביל אותו. לא במובן של פורמלין, שבו יש לנו מקום לשימור, אז נוציא ממנו את כל האנשים הפחות יפים, שמפריעים לנו להראות אותו יפה ומצוחצח ומשומר, אלא ההפך. איפה עולים מהאוב הזכרונות שעבור הרבה אנשים הם זכרונות משפחתיים, שעוד יכולים בכל זאת להרעיד פה משהו? אפשר לעשות עם זה משהו".

ובעצם התחלתם כבר תהליך של עבודה עם אוכלוסיות.

"כן, מאוד אינטנסיבי. עם בתי-ספר, בעיקר במגזר הערבי ובשכונות מצוקה, עם ותיקי סטנטון, עם תושבי השכונה שגדלו פה עוד בשנות ה-50 וה-60, עם הסוחרים בשוק הפשפשים המופלא הזה שיש פה, ואנחנו בוחנים שיתופי פעולה איתם. ננסה לעשות גם פעילות שקשורה במוסדות מחקר, כמו הטכניון או המרכז האקדמי ויצו, אבל גם עם האוכלוסיות המקומיות, שכמה מהן הופכות יותר ויותר קטנות. יש מי שיטען על חלק מהאזורים שהם שוליים, כמעט שאין שם אנשים. זה 'ריק'. אבל כמו תמיד, אם רק נסתכל לעומק, הריק ממש לא ריק. יש שם דברים משמעותיים, וחשוב וכדאי לייצר להם נראות".

רציף פירמידה, 19–21 ביולי 2018
לפרטים נוספים ורשימת האירועים באתר בפירמידה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.