על עיבוד גבולות

"הפרויקט המשותף של זלמנסון ואללה-יארי בוחן אף הוא יחסי כוחות באופן אירוני, כאשר זלמנסון משמש מעין 'אח גדול' ששולט באופן שבו גופה של אללה-יארי מתנהל במרחב". מעין שלף מתוך קטלוג התערוכה "עיבוד גבולות" של מורשין אללה-יארי וליאור זלמנסון

התערוכה "עיבוד גבולות" מורכבת משני פרויקטים המתכתבים זה עם זה – ״היא הרואה את הבלתי נודע״, פרויקט בהתהוות של האמנית האיראנית מורשין אללה-יארי, ו"Re:quest" פרויקט המשותף אללה-יארי ולאמן החוקר הישראלי ליאור זלמנסון.

אללה-יארי וזלמנסון נפגשו וירטואלית לפני כשנתיים במסגרת פרויקט של האמן נדב עשור בתערוכה ״2048- וויס אובר״, כחלק מפסטיבל מנופים בירושלים (אוצרות: רינת אדלשטיין, לי היא שולוב ומעין שלף). עשור הפגיש בין אנשים שלא יכלו להיות בירושלים מסיבות כאלה ואחרות, ובין היתר עקב זהותם הלאומית כמו במקרה של אללה-יארי, ואלו שוחחו ביניהם וירטואלית. שיחותיהם הוצגו לקהל המבקרים במרחב התערוכה בירושלים באמצעות מוניטורים, בזמן אמת. אללה-יארי וזלמנסון צוותו זה לזו ובעקבות השידוך התעורר בהם עניין הדדי והם המשיכו להיפגש בשנתיים האחרונות, וירטואלית ופיזית.

אללה-יארי גלתה מאיראן ב-2007 והיא חיה ועובדת בניו יורק. היא עזבה את איראן כי בחרה, במילותיה, ״גלות עצמית במקום צנזורה עצמית״. היא פועלת על קו התפר שבין אמנות לאקטיביזם תוך שימוש חתרני במדפסות תלת ממד, ומתייחסת לטכנולוגיה כאל סט כלים פילוסופי שיכול להציע תיקון היסטורי. היא מותחת ביקורת לא רק על כפייה דתית אלא גם על פריבילגיות לבנה, הנלווית פעמים רבות לעיסוק בדיגיטלי, ועל הדעות הקדומות דרכן נשפטים אלו שאינם לבנים.

בין הפרויקטים הקודמים שלה ״חומר אפל״ (Dark Matter, 2012-14), במסגרתו היא הפכה דימויים שבאיראן נחשבים לטאבו, כגון כלבים, חזירים, צלחות לוויין או דילדואים, לעצמים היברידים תלת ממדיים, אבסורדיים. העבודה הידועה ביותר שלה היא סדרת דאע״ש (Material Speculation: ISIS, 2015–16), בה היא מידלה את כל הפסלים שארגון דאע"ש ניפץ בערים העתיקות חאטרה ונינווה והעלתה את הקבצים לרשת כך שכל המעוניין יוכל להדפיס גרסאות שלהם במדפסות תלת ממד. כמו רבים מהפרויקטים שלה, גם פרויקט זה התבסס על מחקר מעמיק והתכתבות עם ארכיאולוגים, היסטוריונים וצוותי מוזיאון. הקבצים הכילו מידע ועותקים של דימויים.

זלמנסון חוקר אף הוא את המרחב הדיגיטלי דרך מדיומים ופרקטיקות שונות. הוא חבר סגל בחוג לניהול מידע וידע באוניברסיטת חיפה, ובמרכז עשייתו עומד חקר ההתנהגות האנושית בסביבות טכנולוגיות ווירטואליות. הוא מנהל את פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית במדיטק חולון ואף בוחן כאמן את האופן בו האינטרנט יכול לאתגר גבולות פיזיים ופוליטיים. בעבודתו הקודמת "מאזינים לאויב" (עם ערן הדס, 2015) יצר מדריך אודיו אלטרנטיבי למחלקה לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל: במשך ערב אחד יכלו המבקרים להאזין להסבר על העבודות מפי אנשים שלא יכלו לבקר במוזיאון, בגלל שהשתייכו למדינות ״אויב״, באמצעות אפליקציה אינטרנטית.

בדומה לעבודה זו, גם בעבודה המשותפת החדשה "Re:quest" של אללה-יארי וזלמנסון נעשה שימוש בטכנולוגיה כמאתגרת גבולות פוליטיים. הרעיון לעבודה מקורו בסיפור של תולעת Stuxnet, המיוחסת למוסד הישראלי, מעין פלישה בלתי חוקית דרך הרשת אל הכור האיראני, שגרמה להרס הצנטריפוגה. במסגרת הפרויקט החדש גופה של אללה-יארי יתפקד כמעין ״וירוס״ שמטרתו פריצת גבולות – לא על מנת להרוס אלא על מנת לבחון אפשרות של ריפוי. האמנים מערערים את הגבולות הגיאו-פיזיים והפוליטיים של חלל התצוגה ומנכיחים בו את אללה-יארי, שאינה יכולה לבקר בירושלים באופן פיזי.

במרכזם של שני הפרויקטים בתערוכה, ״היא שרואה את הבלתי נודע״ ו״Re:quest״, עומד הגוף הנשי כסובייקט שיכול לרפא ולהרוס כאחד. זוהי סובייקטית בעלת כוח, המשחקת ברעיון האלה או הג'יני בעלת כוחות העל, ובאופן המאיים שבו תרבויות מערביות תופסות אותה.

מורשין אללה-יארי, "הומה" (סטיל מתוך וידאו), 2016, תמונה באדיבות האמנים וגלריה Upfor

תפיסה זו של האישה נוכחת גם בתרבות המערבית, בדמויות מיתולוגיות כמו אלות, פיות, נימפות, מכשפות או מאוחר יותר הפאם פטאל.

בפרויקט ״היא שרואה את הבלתי נודע״ חוקרת אללה-יארי אלות אפלות, מפלצות ודמויות נשיות של ג'יני שמקורן במזרח התיכון. גם בפרויקט זה היא משתמשת במדפסות ובסורקי תלת ממד כחלק מגוף עבודה ארוך טווח של הדמיה ככלי אקטיביסטי ופמיניסטי. הפרויקט בוחן את המשמעות הסימבולית של תרבויות ומיתוסים ואת האפקט של קולוניאליזם וצורות אחרות של דיכוי עכשווי. הנרטיב הפואטי נע בין אמת לבדיה, בין הספקולטיבי להיסטורי, ובין כישוף וקסם ללוגיקה וטכנולוגיה. הפרויקט המתמשך יכלול סדרת פסלים, טקסט, פינת מחקר וארכיון ואירועי שיח ומיצגים. בסדנאות האמנים יוצג החלק הראשון בסדרה, שהוצג גם בניו יורק ובלונדון.

השימוש בארכיון לדה קולוניזציה של ידע והפצתו מהותי עבור הפרקטיקה של אללה-יארי. בפרויקט זה היא אוספת ומארגנת מידע על דמויות מיתולוגיות שאינן מיוצגות מספיק או המיוצגות בצורה מעוותת, מתוך ספרים ומקורות אינטרנטיים מאיראן והמזרח התיכון בכלל. זאת כדי ליצור אנציקלופדיה דיגיטלית שתחשוף את פיסות ההיסטוריה הלא מתועדות והנשכחות הללו. היא בוראת וממציאה דמויות היברידיות, שלכל אחת מהן מיוחסים כוחות מיוחדים וכשפים.

אותה היסטוריה אלטרנטיבית מקנה לגיבורי המיתולוגיות תכונות קוויריות ונשיות. אללה-יארי מספרת שבמקור רוב הגיבורים בעלי העוצמה הם גברים, ואילו הדמויות הנשיות מוצגות או ככנועות (ג'יני שמטרתה לשרת) או כבעלות כוח הרסני, פתייני ושלילי. בפרויקט היא מנכסת מחדש את אותו כוח אפל על מנת לערער את יחסי הכוחות הלא שוויוניים בעולם.

בתערוכה בסדנאות האמנים מוצגת דמותה של השדה הומה, הדמות הראשונה אותה יצרה אללה-יארי, כפסל שהודפס במדפסת תלת ממד. הכוח המיוחד של הומה, ליצור חום עוצמתי, רומז להתחממות הגלובלית ולאופן בוא היא פוגעת בעיקר במדינות הלא מערביות, בגלל התנהלות לא אחראית של העולם המערבי. דמותה של הומה היא שילוב של אלמנטים מספרים, אגדות ומיתוסים פרסיים וערביים שונים, כגון סיפור גילגמש, והכשפים המיוחסים לה לקוחים מטקסטים מתוך ספר איראני המלמד כיצד לחולל קסמים בבית באמצעות פסוקי קוראן.

השימוש בקסם ובכישוף מתחבר גם למסורת של אמנות פמיניסטית אקטיביסטית – ידע קדום כאנטי תזה למדע ולטכנולוגיה המערביים-פטריארכליים שתופסים את עצמם כיודעי כל. אך השימוש של אללה-יארי בטכנולוגיה אינו יוצא כנגד הקדמה כשלעצמה: השילוב של מדיום טכנולוגי עם ידע ונרטיב עתיקים מציע מבט לא בינארי על החיבור בין רציונליות לבין העל טבעי, בין הנודע לבין הבלתי נודע, ומייצר דואליות המאפשרת היווצרות של עוצמה חדשה. אותה דואליות קיימת גם באופן בו היא מחברת אמנות ואקטיביזם – מחד פואטיות ועמימות מכוונת, מאידך אופני פעולה מובנים וברורים שמציעים גם לצופים להפוך למשתמשים.

מורשין אללה-יארי, מתוך התערוכה "עיבוד גבולות", 2018

יאג'וג' ומאג'וג', המיוצגת באחת מעבודות הווידיאו המוצגות בתערוכה, היא דמות נוספת שבמקור ייצגה שחיתות, סטייה ואי מוסריות, מפלצת שהפיצה כאוס ומנעה מאנשים שלום. בקוראן מופיעה דמותו של זו אל-קרנין התבקש להגן על בני האדם מפני יאג'וג' ומג'וג' ועושה זאת באמצעות הקמת חומת ברזל סביבם. החומה מנעה מהמפלצת גישה לאנשים והם חיו בשלווה ובאושר בתוך המרחב המוגן. בעבודת הווידיאו הדמות של יאג'וג' ומג'וג' כל הזמן עוברת רינדור אך אינה מתגשמת כצורה מלאה. היא מייצגת את מה שמעבר לחומה, משהו שכל הזמן נוצר ומתהווה, פתוח, גם אם לא בטוח, מחוץ להגדרות של פולש או מסתנן אל מול מתגונן וקורבן.

קולאז' המקורות שבו משתמשת אללה-יארי וההיסטוריה הנשית-פמיניסטית החדשה שהיא יוצרת מפנים ביקורת גם כלפי תעשיות הטכנולוגיה המערביות וגם כלפי איקוניזציה אסלאמית שמשתלטת על המורשת העממית. ביקורתיות זו קשורה גם לביוגרפיה שלה, כגולה פוליטית שחשה אחרות ואי שייכות גם במושבה החדש בארצות הברית. ניסיונה לייצר נראות מורכבת ולאו דווקא חיובית של אותן אלות מזרח תיכוניות יוצא גם נגד האופן שבו הניסיון לייצר נראות של ״טוב ונורמלי״ יוצר מעין תו תקן לזרים במסגרת המגמות הפשיסטיות האחרונות נגד פליטים ומהגרים.

הפרויקט המשותף של זלמנסון ואללה-יארי בוחן אף הוא יחסי כוחות באופן אירוני, כאשר זלמנסון משמש מעין ״אח גדול״ ששולט באופן שבו גופה של אללה-יארי מתנהל במרחב. יחד עם זאת, הגוף הנשי והלא מערבי הופך כאן לאובייקט-סובייקט חתרני בעל כוחות לא צפויים, שעשוי למרוד נגד כוונותיו של אותו בורא גברי לבן (באופן המאזכר את דמותה של מריה, הרובוטית שקמה על יוצרה בסרט מטרופוליס).

הפרויקט יתקיים בממדים שונים במקביל, באופן שיאתגר את המושגים המקובלים של מרחב וזמן של תערוכות: בניו יורק ייסרק גופה של אללה-יארי בחלקים, באמצעות סריקת תלת ממד – שתמדל את גופה ותאפשר להעבירו לתוכנות עיצוב תלת ממדי. משם יועברו קבצי התכנון דרך הרשת למדפסת שתפעל לאורך חודשי התערוכה בגלריית סדנאות האמנים בירושלים, עד שיודפסו כל איבריה ו״תוגשם״ נוכחותה במרחב הפיזי.

קהל המבקרים בתערוכה יוזמן למבחן שהינו פרפרזה אבסורדית ופואטית על מבחני גיוס ליחידות מובחרות. מי שיעבור את המבחן בהצלחה יהפוך לסוכן של אללה-יארי ויקבל לידו חלק מגופה, אותו יתבקש לתעד במקום בעל חשיבות אישית, רגשית או לאומית עבורו. התיעוד יועלה לאינטרנט בזמן אמת על ידי זלמנסון, כך שאללה-יארי תוכל לעקוב אחרי חלקי הגוף והמסע שהם עוברים. כל הסוכנים יתאחדו לטקס הרכבת הגוף, שיתקיים לקראת סוף התערוכה.

הפרויקט קורץ לאחד המיזמים הראשונים של אמנות אינטרנטית השתתפותית (קראוד סורסינג), Learning to Love you More, של מירנדה ג'ולי והרלד פלטשר, שהחל ב-2001 ונמשך כמעט עשור, במסגרתו התבקשו המשתמשים לצלם את עצמם מבצעים משימות פואטיות והומוריסטיות בעלות ממד רגשי אישי, ולשלוח את התצלומים לאמנים, שהעלו אותם לאתר. בנוסף, הפרויקט יכול להיקרא, בדומה לעבודותיה הקודמות של אללה-יארי, גם כמחווה עכשווית לאמניות הפמיניסטיות של שנות ה-70, כדוגמת מרינה אברמוביץ, יוקו אונו, ואלי אקספורט או ברברה ט. סמית. אמניות אלה חשפו את עצמן פיזית ומטאפורית בפני הקהל והזמינו אותו לגעת בהן ולבצע פעולות שונות על גופן, ספק כאקט המבטא אמון וספק כהנכחה של המבט המחפצן והמסוכן על גוף האשה. בהסטה לעולם האינטרנטי, הפעולות שנעשות על הגוף כאן ופירוקו הופכות אותו מחד לחופשי יותר (ואולי אף מציעות לו להשתחרר לגמרי ממגבלותיו בחשיבה הפוסט הומניסטית), ומאידך הוא נותר מאוים וכבול באותה מידה תחת הגדרות זהות ומגבלות תנועה.

מורשין אללה-יארי, מתוך התערוכה "עיבוד גבולות", 2018

על ידי הנכחת גופה של אללה-יארי באמצעות הדפסה חיה בתלת ממד, נוצר מפגש שמהווה נקודת חיכוך בין הישראלי לאיראני, בין הגוף למכונה, בין האנושי למלאכותי ובין הנשי לגברי. המפגש מחצין את יחסי הכוחות אך גם בוחן אפשרות של תיקונם. באמצעות מעשה ההדפסה, אללה-יארי הופכת אף היא לאחת מאותן אלות על טבעיות שהיא יצרה. היא עוברת בין המרחב הרוחני לגשמי ומגיעה בתיווך העולם הווירטואלי אל המרחב הפיזי-גיאוגרפי-פוליטי של ירושלים במובן היחיד האפשרי עבורה כיום. היכולת העל-אנושית לדלג על פני הבירוקרטיה וסידורי הביטחון ולהיות במספר מקומות בו זמנית מעלה גם את המתח בין הפוליטיקה הלאומית היומיומית לבין הטכנולוגיה הדיגיטלית המאתגרת את המושגים המסורתיים של גבולות ומדינות, באמצעות האקרים, וירוסים או מזל"טים.

שני הפרויקטים בתערוכה מתחברים גם דרך האופן שבו הם מתייחסים לגבולות ולפריצתם. בעידן טרמפ בו ארה״ב לא מתירה עוד כניסת איראנים ומהגרים ממדינות מוסלמיות אחרות לשטחה, אללה-יארי עצמה, שארה"ב שימשה עבורה מדינת מקלט, הופכת שוב לפליטה בפוטנציה. כמו ישראל גם ארה״ב ומדינות מערביות רבות אחרות קנאיות לגבולותיהן ומגבילות את חופש התנועה וזכויות האדם של מי שמאיים על הרוב הלבן בהן. בנוסף, הביקורתיות המגדרית בשני הפרויקטים מתייחסת גם למגבלות שהוטלו על נשים באיראן ובעולם המוסלמי בכלל, לצד היחס המדרדר והמחפצן לנשים בעולם המערבי כיום, והאלימות שמאיימת עליהן בכל רגע נתון. העבודה שואלת איזה סוג של דיאלוג וירטואלי ואמנותי יכול להתנהל בימים אלה בין גבר יהודי וישראלי לבין אישה איראנית, וכיצד הקהל הישראלי יבחר להשתתף בו.

הטקסט הופיע במקור בקטלוג התערוכה 

"עיבוד גבולות", מורשין אללה-יארי וליאור זלמנסון, אוצרת: מעין שלף, סדנאות האמנים, ירושלים.

נעילה: 13.07.18

ביום חמישי, 5 ביולי 2018, החל משעה 16:30 יתקיים מפגש ורב-שיח הנוגע בנושאי התערוכה בהשתתפות  רוני קרפיול, רוני אביב, מתן פנקס, ד״ר ליאור זלמנסון, מעין שלף, אקה אפס (לונדון\לאגוס ניגריה) ויוהנס גרנזפורטנר (אוסטריה).

1 תגובות על “על עיבוד גבולות”

    מתי נזכה למאמר פרשני ללא המילה 'אירוני' ?
    המילה פותחת פערים בלתי ניתנים לגישור וסותמת חורים בטקסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.