התערוכה “מלכודת תנועה” כוללת רישומים בפחם על נייר של סמאח שחאדה ושני ציורים ומיצב פיסולי של מיכאל חלאק. ה”תנועה” שבכותרת התערוכה מרמזת לשינויים באופני הפעולה של השניים לעומת אלה שנקטו עד היום.
שחאדה ממשיכה לחקור את גבולות הרישום. רישומי הפחם הנוכחיים שלה מושכים מההיפר-ריאליזם שאיפיין את רישומיה הקודמים, שנעשו בעיפרון, לעבר שפה מופשטת יותר, כאשר במוקד נמצאת עדיין דמות נשית, לעתים שחאדה עצמה. תנועה זו מהריאליסטי למופשט אינה פוגמת ביכולתה של שחאדה להתריס או להפעיל את הצופה. הקיפאון המצמרר שאיפיין את דמותה השכובה, הקטועה, הכבולה, החולמת או המכוסה בדיוקנאות העצמיים שהציגה עד כה (דימוי 2), שהיו מלאי התרסה כנגד מציאות פטריארכלית ודכאנית, מפשיר כעת ונעשה תזזיתי, אפילו חייתי (דימוי 1). פני הנערה הקופצת נהפכים לפני ציפור המזנקת מקצהו של צוק.

דימוי 2, סמאח שחאדה, Lying Down ll, 2015
נראה כי “הצעקה החרישית” של שחאדה מרישומיה הקודמים, הקפואים, פורצת כעת החוצה ומחזירה הד של צעקות מוקדמות יותר, כמו הצעקה של פרנסיס בייקון או אורי ליפשיץ, שני אמנים שגילמו ברבים מציוריהם את הפיצול הסכיזופרני אדם–חיה, הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו, ושניהולו היומיומי נכפה עלינו. רישומיה של שחאדה מספקים לא רק גירוי אינטלקטואלי, אלא גם תחושות גופניות הנובעות מהיכולת להתחקות אחר קצב ומהלך יצירתם. ברישומים המתארים רקדנית בתנועתה (דימוי 3), השימוש בגירי הפחם מעניק לעבודות מימד טמפורלי ודינמי שנוצר ביד רכה וחופשית על-ידי הכפלה וחזרה. ניכר ששחאדה מצטיינת גם בכך, ומסקרן לראות מה יביא השלב הבא.

דימוי 3, סמאח שחאדה, Un-Focused, 2017
במוקד העבודות של חלאק ארגזי קרטון המשמשים בעיקר למעברי דירה, אלה שממוחזרים שוב ושוב ושלעולם לא נרגיש בבית עד שניפטר מהאחרון שבהם. חלאק מזקק את האובייקט המכוער הזה לכדי שני ציורים מרהיבי עין במיטב המסורת ההיפר-ריאליסטית – טכניקה שהוא מצטיין בה (דימוי 4). כמו כן, על רצפת הגלריה ניצבות עבודות הפיסול הראשונות שמציג חלאק: שתי קוביות עץ המתחזות באופן מדויק להפליא לארגזי קרטון חומים, חתומים בנייר דבק צהוב ונושאים את הכיתוב “Personal Stuff”, “חומרים אישיים” (דימוי 5). החשק לגלות את תכולת ה”ארגזים” מתעורר מאליו.

דימוי 4, מיכאל חלאק, Prevalence, 2017
העבודה מזכירה את הגלגולים השונים של הקובייה המינימליסטית, במיוחד את גרסתה הוורהולית, קופסת ה”ברילו”, שהיתה גם היא העתק אמנותי מדויק של אובייקט יומיומי, מוצר צריכה פופולרי. ואולם, אצל חלאק זוהי אינה מחווה “מכנית” של שעתוק אמנותי נוסח וורהול, אלא מחווה אקספרסיבית, אישית, כפי שמדגישות גם עקבות הנעליים על גבי אחד הציורים. זהו דיוקן עצמי מינימליסטי – קיבוע של הארעי, הפרסונלי, זה שבתנועה כל הזמן, לכדי אובייקט אמנותי על-זמני.

דימוי 5, מראה הצבה מתוך “מלכודת תנועה”, סמאח שחאדה ומיכאל חלאק, גלריה אידריס, 2017
“מלכודת תנועה”, סמאח שחאדה ומיכאל חלאק
גלריה אידריס, רח’ מנדלי מוכר ספרים 8, תל-אביב
נעילה: 11.2.18




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
