“תנסי להיזכר”, מבקשת ממני המראיינת בתערוכתה של עפרי כנעני “For Her Own Good (לטובתה האישית)”, “אם פעם מישהו או מישהי בעבודה, במשפחה, אדם שהיו לך איתו יחסי חברות או יחסי מרות, הציע לך לשתוק, לא לדבר, כי זה עדיף לך. האם אמרו לך אי-פעם לשתוק לטובתך האישית?”. המראיינת רושמת את תשובתי בקפדנות, ובתמורה אני מקבלת סיפור שתיקה-השתקה של אשה אחרת, אחת מני רבות באוסף ההשתקות היומיומיות של כנעני.
שאלתה של המראיינת מלווה אותי לאורך התערוכה כולה, המוצגת כעת במרכז מעמותה שבירושלים. במסגרת התערוכה חקרה כנעני את סיפורה של אמה גולדמן, אקטיביסטית אמריקאית שפעלה בתחילת המאה ה-20 ולחמה עבור זכויות אדם, זכויות נשים וחופש ביטוי. התערוכה מתרכזת במשפט שנערך לגולדמן בשנת 1917, שבסופו הורשעה ונשלחה למאסר. במהלך תקופת המשפט נאסר על גולדמן לדבר בציבור, ובאחד האירועים שבהם השתתפה הופיעה מול הקהל עם מטפחת בפיה ושתקה.
הסיפור של גולדמן מרתק בפני עצמו, אבל הנושא המרכזי של התערוכה הוא האופן שבו השפה והמלים עצמן משמשות אמצעי להשלטת כוח. כנעני לוקחת את השתיקה של גולדמן ומפיחה בה דיבור באמצעות שחזור של הסיטואציה וחזרה על המלים המתארות את מופע השתיקה בדרכים שונות.

צילום: איריס פשדצקי
התערוכה עוסקת בהשתקה, בהסגברה, בעדות ובהתנגדות במישור המילולי, אבל תחושת האילמות מושגת דווקא דרך הטיפול של כנעני באור: הקרנת אור יוצרת את המלים שנראות מבעד ללוחות הזכוכית; אור מקרין את הדימויים, הטקסטים וחומרי הארכיון; ובנקודת ההתחלה והסיום של התערוכה יושבת המראיינת מאחורי שולחן ומאחוריה אור בוהק, מסנוור ומעוור את הנכנסים והיוצאים.
עפרי כנעני, “For Her Own Good (לטובתה האישית)”
מרכז מעמותה, בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים
שעות ביקור: שני ושלישי, 12:00–16:00; רביעי, 14:00–18:00; שישי (פרפורמנס), 10:00–14:00



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.