מישהו שומע אותי

רעש-רקורדס ורדיו מרכז העיר ירושלים התחילו כתחנות רדיו, אבל לא מפסיקים להתחדש. "ירושלים היא פלונטר; דבר מורכב שאי-אפשר להתחמק ממנו. הפגנות של להב"ה, תיירים שיכורים, ילדים ערבים ממזרח העיר. אתה יוצא מהבית וזה שם. האנרגיה הזו חייבת תיעול כלשהו". שיחה עם האנשים שמאחורי היוזמות, אורי קדישאי ועמרי בן-דור

 

כתבה שביעית בסדרת כתבות שנכתבת בשיתוף פעולה עם עמותת בר-קיימא לתרבות ובתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים

ירושלים היא כנראה העיר עם הכי הרבה יוזמות עצמאיות ביחס למספר התושבים בה, והן מגוונות לפחות כמו המרקם האתני שלה. החל בתחנות רדיו עם תוכניות בכל נושא בעולם, דרך חברות תקליטים שמוקדשות לצלילים מאתגרים – וכלה ביוזמות תרבותיות עצמאיות שמוקמות על-ידי יזמים המונעים מתשוקה גדולה ליצירה. התוצרים האלו מהדהדים את המורכבות התרבותית והדתית שבעיר ונובעים ממנה. מה יש בירושלים שמאפשר ומניע את השפע היצירתי הזה?

אורי קדישאי, בן 31, תושב ירושלים, ממנהלי חברת התקליטים רעש-רקורדס, מסביר שירושלים היא "פלונטר; דבר מורכב שאי-אפשר להתחמק ממנו. אתה לא יכול שלא לשים לב לדם הרותח במרכז העיר. זו לא חוויה כיפית ללכת שם בחמישי בערב: אתה רואה שם הפגנות של להב"ה, תיירים שיכורים, ילדים ערבים ממזרח העיר. זה איפשהו בין הצגה נוראית למשהו אמיתי. אתה יוצא מהבית וזה שם, אתה לא יכול להתחמק. האנרגיה הזו חייבת תיעול כלשהו". הסבר נוסף שמספק קדישאי לשפע היצירה הוא ההרכב האנושי הייחודי לעיר: "יש בעיר כמות מטורפת של סטודנטים למוזיקה ואמנות: מהקלאסי והשמרני ביותר ועד להכי מוזר של אנשים מבית-הספר החזותי ומוסררה, שמעודדים אותם ליצור בצורות הכי חדשניות".

גם עמרי בן-דור, מנהל רדיו מרכז העיר ירושלים, מסכים שהקונפליקטים בעיר הופכים אותה לקרקע פורייה ליצירה: "המרחב מבלבל ואנחנו בחיכוך עם המציאות שלנו כל הזמן, מה שגורם לנו לשאול את עצמנו יותר שאלות, לבחון את הדברים מחדש. החלוקות הקונבנציונליות כבר לא מספקות הסבר, וצריך לחשוב על דברים אחרת. זו עיר שיש בה מצד אחד להב"ה ומצד שני יוזמות בין-תרבותיות, בין-דתיות ובין-מגזריות הכי מרשימות שיש. וזה לא מקרה".

שתי היוזמות המדוברות, רעש-רקורדס ורדיו מרכז העיר ירושלים, התחילו כתחנות רדיו, אך למעשה כבר אינן מתפקדות ככאלו. רעש-רקורדס התחילה כרעש-האוור – יוזמה שעברה לא מעט תהפוכות, אבל לא עוצרת לרגע. היא התחילה כמיזם בראשות גילי (דה-קיד) לוי, כיום המנהל האמנותי של המפעל ושל הלייבל יום-ראשון. רעש-האוור היתה שילוב בין חברת הפקות עם חיי לילה ואירועים, חברת תקליטים ותחנת רדיו, שפעלה כמקום בילוי וכאתר פודקאסטים. קדישאי מספר שרעש-האוור המקורית "נוצרה בין היתר מתוך רצון לתעד, ליצור ארכיון מסודר של התרבות בירושלים". רדיו מרכז העיר ירושלים הוקם כפלטפורמה לרדיו עצמאי של תושבי העיר, וכיום הוא בתהליך שינוי – מרדיו מבוסס שידורי לייב לרשת פודקאסטים שמאגדת הקלטות של תוכניות בנושאים שונים.

רעש רקורדס

קדישאי מספר על השינויים שעברה רעש-האוור לאחרונה, שבסופם הפכה ללייבל עצמאי. הוא עובד ברעש-רקורדס פול-טיים, אבל "רואה את זה בין תחביב לבין מחקר ופיתוח. זה מקום שבו אתה מנסה דברים". אחרי חשיבה מחודשת על המטרות שלהם, החליטו החברים בקולקטיב למקד את הפעילות בקידום המוזיקה של חברי הקולקטיב. החברים הם Hynom, איתי אנקר ואיליה גורוביץ, שיוצר גם באופן עצמאי, ומארקי פאנק, שפועל גם הוא באופן עצמאי ומנהל את ההפצה. יובל לחם (Lacham), שידועה גם כ-DJ Cigy Smalls, אחראית על הצד הוויזואלי. קדישאי: "חמשתנו מקבלים את ההחלטות ביחד. העמותה בר-קיימא נותנת לנו פלטפורמה כלכלית וארגונית לפעול דרכה".

איך אתה מגדיר את המוזיקה בלייבל רעש-רקורדס?

קדישאי: "חומרים אינסטרומנטליים מבוססי קצב, שמנסים ליצור אווירה או להעביר קונספט יותר מאשר רעיון ברור. הסצינה הזו נוצרה בעשור האחרון, והיא קשורה באופן הדוק לחיי הלילה. פעם הייתי קורא לזה 'דארק גרוב'. הריליס הראשון הוא של איליה גורוביץ', שיוצר לבד מוזיקה אלקטרונית בחדר השינה שלו. הוא ספג את הסאונד שנוצר בירושלים וזיקק אותו".

איך היית מאפיין את הקהל של הלייבל?

"אנשים שעושים Crate Digging – שמחפשים ברייקים מעניינים במוזיקה, וגם המושג Heads, שמגיע מג'מייקה: החברה שמהנהנים עם הראש ועושים הדבאנגינג בהופעות, אלו שנמצאים על הרמקול בתקלוטים. זה היה המאפיין של הליין הקודם של רעש-האוור: אלו שמחפשים לחוות עד הסוף את האנרגיות בהופעות, בתקלוטים. האנשים האלה, שקיימים בכל מקום בעולם, מחפשים את הסאונד הבא שירגש אותם. ברור לנו שזה לא מתאים לכולם. אנחנו לא מניחים שמצאנו מכרה זהב. אנחנו עושים את זה כי זה מה שבא לנו. זה שאין ביקוש היסטרי זה לא פשוט. אני יכול לציין את בר-קיימא לטובה בעניין הזה – בלי המסגרת הזו היה מאוד קשה ליצור את זה. הדבקות במטרה והיחס האוהב של המעטים שזה מעניין אותם, זה מה שממשיך להוביל את זה, באיכות ולא בכמות".

למה סגרתם את הרדיו? הוא איבד מהקסם שלו?

"זה היה הדבר שהכי היה חבל להפסיד. כשהתחלנו את הלייבל היו לנו חלומות שנמשיך ליצור פודקאסטים ותוכניות, אבל בידיעה שזה אולי לא יקרה, וזה אכן לא קרה. להגיד שזה לא חסר? אני לא יכול. זה מאוד כיף, זו הדרך הכי מגניבה בעולם להעביר את המסר המוזיקלי שלך, להעביר כל מסר בעצם. זו הדרך המודרנית להגיע לאנשים שמחפשים את המוזיקה המוזרה שתרגש אותם. אפשר ללכת לחנות תקליטים, אבל המבחר היום כל-כך גדול, שבא לך את האנשים עם הטעם המיוחד".

בעוד שרעש-רקורדס פונים לנישה ספציפית של אוהבי מוזיקה, הקהל של רדיו מרכז העיר ירושלים מגוון יותר. מנהל הרדיו הוא כאמור עמרי בן-דור, בן 33, תושב ירושלים ("born and raised!", הוא אומר בגאווה), סטודנט לתואר שני בפילוסופיה. בן-דור הגיע לתחנה כבר בתחילת דרכה: "הכרתי את הרדיו פחות או יותר מהרגע שהתחיל. בהתחלה הוא היה קטנצ'יק, בייבי של אנשים שרצו מדיה ירושלמית. זה השתנה עם הזמן. אני ירושלמי, אני מאמין בליצור במרחב שאני חי, ואני מרגיש שירושלים היא העיר הבאמת מגוונת ומעניינת, סליחה תל-אביב! זו היתה האג'נדה של הרדיו – אנחנו פה כדי לתת במה למגוון קולות".

אילו קולות למשל?

בן-דור: "הרדיו הוא מרחב יצירתי מאוד מגוון – עם שדרנים מכל התחומים, אנשי רוח, חברה, אמנויות. יש לנו תוכנית על מגדר שלא מתביישת להתעסק בשיער ערווה, וגם תוכנית על ניגונים חסידיים. בזמן האחרון הבנו שאין צורך לצעוק כל הזמן 'ירושלים – אחלה פה!'. אנחנו חיים פה, מאמינים שעושים פה דברים מעניינים וטובים. החשיבה על הברודקאסט (השידור החי) הביאה אותנו לזה שכבר אין סיבה להשקיע בזה כל-כך הרבה. אין הרבה פודקאסטים בארץ, אנחנו רוצים לקחת את זה צעד קדימה ולהיות ערוץ תוכן איכותי – רשת פודקאסט שמאגדת תוכן חדשני. בגלל זה הפסקנו לשדר לאחרונה".

רדיו מרכז העיר בגלריה ברבור

בן-דור מעריך שלדרך החדשה, שתכלול כשלושה פודקאסטים מושקעים, הם ייצאו בפברואר, עם מיתוג מחדש. הוא עצמו לא מתפרנס מהעבודה בניהול הרדיו, על אף שהוא עוסק בו במשרה מלאה. "אני עושה את זה מתוך אמונה בדבר", הוא מסביר. "באופן מעניין, הרבה יותר אנשים רוצים להיות ברדיו ולא בטלוויזיה. זה חלום לשבת מול המיקרופון. יש משהו במדיום הזה שהוא הרבה יותר אישי. ויז'ואל מקיף את הממשות – זה או שאתה איתו או לא איתו, מצב מאוד בינארי. אודיו, לעומת זאת, מלווה אותך, הוא מדבר איתך ולא מולך. יש משהו במדיום הקולי שהוא לא אגרסיבי, שהוא אינטימי. עצם זה שהשדרן לא נמצא בחשיפה מלאה יוצר תחושה נוחה יותר גם אצל השדרן וגם אצל המאזין. זה מדיום יותר אנושי – זה נטו הסיפור, אין כיסוי ואפקטים. היכולת לספר סיפור היא הדבר שהכי מעסיק אותנו, וזה גם הדרייב הגדול של הרבה אנשים שעוסקים בזה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.