האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל זכתה במענק על סך 370 אלף יורו במסגרת הקול-הקורא האחרון של תוכנית ז’אן מונה היוקרתית. המענק נועד להקמת רשת מחקר בינלאומית שמטרתה חקר “הדיפלומטיה התרבותית” של האיחוד-האירופי, בתוך גבולותיו ומחוצה להם.
רשת המחקר, Reactik, שבה חברות אוניברסיטאות מיפן, ניו-זילנד, פולין, דנמרק, הודו וישראל, תפעל בפריסה עולמית ותחקור כיצד התרבות, האמנות, העיצוב והיצירה משמשים ככלים לעוצמה פוליטית בעולם היחסים הבינלאומיים.
רשת המחקר, בהובלתם של ד”ר יואב פרידמן ורותם רוף, תפעל במשך שלוש שנים ותשמש פלטפורמה בינלאומית שבה יפגשו חוקרים, אמנים, מעצבים, קובעי מדיניות, דיפלומטים וסטודנטים מכל רחבי העולם. הללו ידונו בסוגיות המשפיעות באופן ישיר על יכולתן של מדינות וכלכלות לפתח, לטפח ולנצל את עוצמתן התרבותית והיצירתית על שלל מרכיביהן.
ד”ר יואב פרידמן, ראש רשות המחקר והחדשנות של בצלאל: “אנו נמצאים בעידן שבו לצד הכוחות הפוליטיים והכלכליים המסורתיים שעיצבו את עולמנו במאה השנים האחרונות מתווספים אט-אט שחקנים וכוחות חדשים, יצירתיים ובינלאומיים במהותם. ‘הכלכלה היצירתית’, ובתוכה ‘התעשייה היצירתית’, מתגבשות לנגד עינינו ודורשות המשגה מדעית, פוליטית, כלכלית וחברתית. אני שמח שהאיחוד האירופי בחר בבצלאל להוביל את הדיון הבינלאומי בנושא, שכן הוא מסמן בכך כי לאמנות ולעיצוב מקום מרכזי ומכריע בכלכלה החדשה, כמו גם למוסדות המטפחים אותם”.
תוכנית ז’אן מונה (Jean Monnet Programme) הושקה על-ידי האיחוד-האירופי בשנת 1989 על שמו של ז’אן מונה, מאבותיו המייסדים של האיחוד-האירופי. התוכנית שמה לה למטרה לעודד מצוינות במחקר ובהוראת לימודים אירופיים במוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם.
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
