הגלריה כתפאורה של מרחב ביתי או אל-ביתי

אלהם רוקני ואורן בן-מורה בשיחה על תערוכותיהן "אל תיגעי במגש המלפפונים" ו"הביקור", המוצגות בגלריה המרכזית של סדנאות האמנים בתל-אביב. אצרה ורד גני, שותפה לשיחה. על ציור, כנסיות ומסגדים, אירוח, נשיות ואיסורים

אורן בן-מורה: "בתערוכה הזו ניסיתי דבר חדש. זו פעם ראשונה שאני מציירת ציורי קיר. הקירות השחורים של הגלריה, שנותרים שחורים מתערוכה לתערוכה, הם שמשכו אותי לעבודה על הקיר. נקודת המוצא וההשראה לעבודה הן ציורי הבשורה המצוירים בכנסיות באיטליה בעיקר. אלו ציורי קיר, פרסקו, המתארים את הסצנה שבה המלאך מבשר למריה שהיא בהריון מרוח הקודש ונושאת בבטנה את בן האלוהים. מאוד התרגשתי כשהייתי בפירנצה וראיתי את הציורים האלו בגודלם הטבעי ובתוך היכלי הדת האלו. פתאום ראיתי בציורים האלה את הרגע ההומאני, הפרטי והאינטימי, שמתחבר לעניין שלי בחלל ביתי ובאפשרויות ההתרחשות שהוא מזמן לנוכחים בו. מתוך הסצנה הזאת חזרתי לארכיון הדימויים הפרטי שלי, שמורכב מדימויים שאני מצלמת מתוך סרטים, רגעים שאני בוחרת להקפיא ואוספת לאורך השנים. מהארכיון שלי בחרתי דימויים שהפכו להיות פרגמנטים שמהם ניתן להרכיב את הסצנה של ה'ביקור': יש אשה שמסתכלת בחלון, בדומה לציורי הבשורה, שבהם האשה תמיד מתוארת במצב פסיבי, ביתי. יש מלאך שנכנס בדלת ומפעיל כביכול שרשרת של אירועים שיכולים לקרות, ואולי הכול קורה בראש שלה בכלל.

"המשותף לדימויים שבחרתי שהם מספיק פתוחים כדי לפתוח את הסצנה לעוד פרשנויות. היה לי חשוב לנתק את הנושא של הבשורה מהאלמנטים הדתיים והתקופתיים שלו ולהביא אותו לעולם הדימויים שלי, עולם דימויים קולנועי שמאוד התאים לכאן, גם בגלל הקיר השחור והבלחות האור שבציורי הבשורה. יש כאן עיסוק בתאורה ובאור הפנימי של הציור, שמצטרף לעיסוק בתפאורה. אלו נושאים שמעסיקים אותי לאורך השנים, וכאן הם באים לידי ביטוי באופן שבעיני מזכיר במת תיאטרון, כשהדמויות והרהיטים מצוירים בגודל טבעי (קנה-מידה אנושי), מעט מוגבהים מן הרצפה, כמו על במה.

"דרך החלון של חלל הגלריה ניתן לראות שני ציורים קטנים המצוירים בגירי פסטל על בד, ובהם, בתוך מסגרות מצוירות, יש שני אטריבוטים הלקוחים מן הנושא המקורי: השושן הצחור והקראף, המסמלים לרוב בציורי הבשורה את הטוהר, הזכות והצחות של הבתולה".

מראה כללי של "הביקור", אורן בן-מורה

מראה כללי של "הביקור", אורן בן-מורה, צילום: אלעד שריג

אלהם רוקני: "שם העבודה שלי הוא 'אל תיגעי במגש המלפפונים', ואולי שם העבודה מכיל איזו תמצית שמסבירה מאיפה מגיעה העבודה – האיסור לגעת במשהו. החיבור של השטיח עם המלפפונים הוא מעין בדיחה פנימית. נולדתי באיראן והיגרתי לישראל בגיל תשע. עבודות קודמות שלי עוסקות באורנמנטיקה מזרח-תיכונית, במסגדים ובדימויים מעולם האסלאם. אני לא באמת מתחקה אחר אורנמנטיקה אמיתית שיש לה חוקים שלמים של איך לעטר מסגדים ואיך לצייר ערבסקות, אלא עושה בכאילו. בעצם ההצעה שלי או המחשבה שלי היא שאני מסתכלת במבט מערבי על העולם המזרחי של הדימויים האלו של מסגדים ושטיחים וקוראת אותם בצורה אוריינטליסטית שלא באמת מכירה לעומק, אלא רואה בזה כקישוט.

"כשבאתי לעבוד על השטיח, חשבתי לקחת את הצעד הזה עוד יותר רחוק, ואם בדרך כלל אני מציירת דימויים שדומים לערבסקות או לפרחים או מנסה להתחקות אחר איך ששטיחים או מסגדים באמת עשויים, אז הפעם יחידת הפטרן של השטיח היא מלפפון שהוא פשוט ומטופש. המלפפון עצמו מגיע מתוך מנהג אירוח איראני שבו שמים מלפפונים יחד עם הפירות על השולחן או לצד אלכוהול במגש נפרד. בן-זוגי הסב את תשומת לבי למנהג הזה, שבעיניו מאוד משונה. כשביקרנו אצל דוד שלי בלוס-אנג'לס למשל היה שם מגש מוזהב ענק עם הר של מלפפונים, ובאיזשהו שלב גם מישהו מהמארחים בא עם מלפפון וקירב את זה לפה שלי ואמר 'תאכלי תאכלי' – סיטואציה אבסורדית עם סממנים מיניים ופאליים מוחבאים.

"השם של התערוכה לקוח מתוך שיר של להקת קיוסק, להקת רוק איראנית שחבריה חיים בתפוצות. זהו שיר קאבר לשיר 'Mama don't' של ג'יי.ג'יי קייל, שבו הוא מספר על האיסור לנגן מוזיקה: 'אמא לא מרשה לנגן כאן בגיטרה'. בקאבר בפרסית משפט ההמשך הוא 'ואל תיגע במגש המלפפונים', ויש בקאבר עוד משפטים שמצביעים על קודים של התנהגות חברתית ופוליטית באיראן. האיסור של לגעת במגש המלפפונים, אם אני עושה הקבלה, זה כמו שילדים מתחילים לגלות את אברי המין שלהם ואז אומרים להם שאסור לגעת, תחילת מערכת האיסורים החברתיים. הילד רוצה לקחת, ואז יש את 'אסור לגעת בצלחת העוגיות כי אנחנו אורחים פה'. זה מכיל בתוכו מנעד שלם של איסורים ותכתיבים תרבותיים במהלך זמן שבן-אדם גדל ומעצב את הזהות שלו, האיסור לגעת במשהו שהוא כל-כך מטופש – למה אסור לגעת בזה? הרי זה שם בשביל שיגעו בזה. משם הגיעו השם והדימוי.

"אני אספר על הטכניקה: זוהי פעם ראשונה שאני עובדת בקנה-מידה כזה. הבד הוא פשתן, והציור עליו הוא בשמן. זה נעשה בטכניקה של כיסוי כל הבד במסקינג-טייפ וציור עליו בעיפרון, חיתוך כל החלקים, צביעה והוצאה של המסקינג-טייפ. מאוד פשוט ומסובך בו בזמן".

אלהם רוקני, "אל תיגעי במגש המלפפונים", מראה כללי

אלהם רוקני, "אל תיגעי במגש המלפפונים", מראה כללי, צילום: אלעד שריג

שאלה מהקהל: מעניין ששתי העבודות נצמדות לארכיטקטורה…

בן-מורה: "הן בעצם מדמות חלל ביתי והופכות את הגלריה למעין תפאורה של מרחב ביתי או אל-ביתי".

רוקני: "אולי זה קשור לעובדה שלשתינו יש סטודיואים פה בסדנאות האמנים בתל-אביב, ומהפגישה הראשונה ישבנו והמחשבה הראשונית של שתינו היתה לעשות משהו נסיוני בגלריה המרכזית".

בן-מורה: "שתינו היינו בגישה שמאחר שהמקום הזה הוא סוג של בית והסטודיו שלנו כאן, אז התערוכה יכולה להיות איזושהי הרחבה של הסטודיו, אבל כזו שבעצם מאפשרת דברים שלא היו יכולים לקרות בחלל אחר. עוד דבר משותף הוא ששתינו עשינו כאן עבודות שלא אופייניות לנו. אמנם יש כאן את עולם הדימויים שמתוכו אנו פועלות, אך זה בא לידי ביטוי כאן בצורה אחרת במובנים של טכניקה ופורמט".

רוקני: "אני למשל לא הייתי מעזה להציג עבודת רצפה שהיא אובייקט ולא וידיאו או עבודה תלויה, ועד שהצבתי את זה פה היתה לי החרדה של להשאיר את הקירות ריקים. החרדה של לעשות משהו חדש ונסיוני. הרגעתי את עצמי בכך שזה קורה בסדנאות, שזה הבית השני שלי, וזה עזר להוריד את רמת הסטרס ואיפשר לבדוק גבולות חדשים".

שאלה מהקהל: בסיפור של שתיכן יש אורח, ותהיתי אם אתן המספר, האורח או המארח? מי אתן בסיפור?

רוקני: "מבחינתי הסיפור הוא על המתח שקיים בין האורח למארח. בספר 'על הכנסת אורחים' של דרידה הוא מספר שאירוח אולטימטיבי זה כשאתה לא מצפה למשהו מהאורח שלך, אתה בעצם נותן לו את מה שאתה יכול לתת בלי לצפות לא לתודה ולא למתי שהוא יעזוב. בעצם הוא מדבר על מערכת יחסים לא טעונה בין אורח למארח. המקום של האיסור מעניין אותי. היום למשל, כשנכנסו לפה אנשים, ובטעות דרכו על העבודה, המתח הוא בשאלה אם זה ציור או שטיח, האם מותר לדרוך עליו או אסור".

בן-מורה: "אני קראתי לתערוכה שלי 'הביקור' מתוך אותה מסורת שנשענתי עליה (ציורי הבשורה), אבל גם מתוך מחשבה שמעסיקה אותי בכלל, באפשרות של ציור לייצג איזו דרמה שמתחוללת גם אם אין לה היבט מוחשי, דרמה שמתחוללת באוויר, במתח בין אנשים או בין חפצים בתוך איזשהו מרחב. לכן אני באמת מרגישה שאני בעמדת המספר; בניתי סיפור שמעורר ציפייה, איזושהי הבטחה הגלומה ברגע שמישהו נכנס בדלת ואז משהו יכול לקרות. מבחינתי, הציורים עצמם, למרות היותם חפצים פשוטים בנאליים כמו חלון או קערת עגבניות, באופן שבו הם מצוירים, עם הדרמה של הצבע השחור והתאורה הפנימית שמופיעה בהם, יש בהם משהו שמרמז על רגע מיסטי, רגע פלאי. בתוך תפאורת היומיום הזאת משהו יכול להתרחש או אולי משהו כל הזמן מתרחש, וכאן יש ניסיון לתת לו צורה. במובן הזה האורחים הם הקהל שאני מזמינה לבוא ולחוות את זה. אם כך, אני המספרת, אבל אני גם מזדהה עם כל אחת מהסצנות האלו: אני גם החלון עם המבט החוצה ואני גם רוצה לשבת מתחת למנורה ואני גם רוצה להיכנס בדלת, ולפני הכול אני האשה שמסתכלת בחלון, שלא באמת פונה אל החוץ, אלא הוא כתם אטום של צבע".

שאלה מהקהל: בהקשר הזה חשבתי על שני קטבים של ציור: קוטב מערבי וקוטב מזרחי, ואפילו כשחושבים על אירוח יש את ההבדלים האלו. ציור שהמקורות שלו מוסלמיים וציור שהמקורות שלו נוצריים; המתח הזה מייצר משמעות ומעבר בתוך שתי מדרגות בין מסגד לכנסייה.

ורד גני: "הניסיון של הנצרות לדמיין סצנות מהברית החדשה ממציא מין פנטזיה על המזרח. היחסים האלו של האוריינטליזם משקפים גם חוסר יכולת לדמיין או להכיל איזושהי אימה שנמצאת במקומות האלו, ולכן אני חושבת שהדברים הרבה יותר קרובים ממה שאנו נוטים לדמיין. לנו, ישראלים-יהודים, אין מסורת ציורית משלנו, כי הדת שלנו לא מכירה בקיום של דימויים של בני-אדם (האסלאם פתר את זה עם דימויים צמחיים באמת), ולכן אנו שואבים ממקורות שונים. התסבוכת הזאת היא שורש חזק של החיבור בין התערוכות האלו".

רוקני: "אולי בפנטזיה שלי, אם הבשורה מתרחשת בבית-לחם, אז מבחינתי זה דוכן המלפפונים עם הבחור הערבי בחוץ".

שאלה מהקהל: אתן מדברות על דברים מאוד אוניברסליים; מי שמתאר אותם ומי שמצייר את הציורים וטווה את השטיחים ומי שיש לו מלפפון הם תמיד גברים, והתערוכות האלו עוסקות באיזשהו מקום בלהיות אשה. יש משהו גם בנקודת מבט וגם בסוג אירוח של דברים שקרו לאשה, אבל גבר מספר אותם.

רוקני: "בהתחלה אפילו חשבתי על שם אחר: 'אל תשבי על מגש המלפפונים'".

שאלה מהקהל: יש משהו נורא עצוב בלקחת את הסיפור הזה ולהפוך אותו לשלכן, כי זה בעצם מצביע על כך שהסיפור הוא סיפור על נשים, אבל הוא לא שייך להן.

בן-מורה: "אני שואבת את ההשראות שלי גם מתולדות האמנות, והזדהיתי עם סיפור הבשורה בתור אשה, אבל ברור שהוא מסופר כאן מנקודת מבט אחרת. למשל, הקראף שסיפרתי עליו קודם, שהוא אטריבוט המסמל את הבתולה בציורי הבשורה, אחת המשמעויות שלו היא להראות שהאשה היא רק כלי ריק בכל הסיפור הזה. העמדה שלי היא אמביוולנטית – אני עובדת עם המבט הגברי ומשתמשת בו, אבל אני מכניסה את ההזדהות שלי פנימה, והאשה שמצוירת כאן כמו רוח רפאים היא זו שמפעילה את הסיפור, הכול סובב אותה והדברים שמתרחשים קורים לה והדמיון הוא הדמיון שלה. הדימוי של האשה בתוך הבית הוא דימוי שטעון באיכויות נשיות כמו פסיביות – המתנה, ציפייה, תכונות שנגיד גם מקבלות ביטוי כשאשה היא בהריון ומצפה לילד. אותי מעניין לבדוק את האפיונים האלו ולאמץ אותם".

ורד גני: "אני חושבת שזה מתקשר לבסיס של התערוכה הזאת, כשדיברנו על העניין של להשתטות ולא לצאת חכמות, הכוח של לבוא ולעשות ולהיות שם. הנוכחות של ההומור, שמאוד חשובה בתערוכה הזאת – אלו תמיד היו הכלים של החלשים, אבל אלו הכלים שמנפצים את הקראף".

רוקני: "דווקא ליצן החצר הוא זה שאומר את האמת הביקורתית באמצעות הומור. בנוגע לנקודת המבט הנשית, אז הרי הדיבור על המיניות הנשית כאסורה הוא בהכרח תולדה גברית. איסור שנגזר על מגדר אחד מטעם מגדר אחר. רציתי לעשות עבודה שהיא מטומטמת, ועבורי זה כלי שמאפשר לדבר על דברים שהם מתחת לפני השטח. האיסור שאני מדברת עליו הוא לא מגדרי, והוא במקרה בלשון נקבה כי אני אשה. בעיני מדובר באיסור שהוא איסור חברתי; שלב חברתי מאוחר יותר לאיסור המיני הראשוני של אל תיגע או תיגעי לעצמך באיבר המין – האיסור של אל תעשה מה שאסור ליד האורחים, או אם אתה אורח, אז תתנהג בנימוס".

מתוך שיח גלריה שהתקיים בשבת, 1.12.18, בגלריה המרכזית של סדנאות האמנים תל-אביב, שם מוצגות שתי התערוכות

2 תגובות על הגלריה כתפאורה של מרחב ביתי או אל-ביתי

    בלי קשר לתערוכות הנוכחות
    ורד גני היא דיקטטורה שמנהלת את עצמה
    יושבת על המשרה הציבורית שנים ומנהלת את המוסד הרקוב שלה ושל המקורבים אליה, ללא שקיפות. כל הצדקנים האמנים לא פוצים פה וממשיכים לתת לה במה .יונתן אמיר אביר הצדק הצדקן למה אתה לא מציף באתר את השאלות האלה?

    תודה שימי
    אין לי מושג אם מדובר בדיקטטורה. בכל פנים הגיע באמת הזמן לרענן ולהכניס דם חדש לגלריה . לא יתכן שמישרה כזו בגלריה ציבורית, תהייה משרת חיים. ( מטעם העיריה??)
    כמו בגלריה קו 16, גם כאן צריכים לקבוע פרק זמן של קדנציה ולזוז הלאה, בדיוק כמו האמנים שמפנים את הסטודיו כל כמה שנים, לא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.