"המקום הזה טירוף"

"בחוץ חרדים מחלקים להיפסטרים סופגניות. בגדים שחורים, כובעים, זקנים ארוכים ומשקפיים עגולים. לא ברור מי הוא מי. בפנים הסרף של הטורבנז מתחיל. באמצע ההופעה ניגש לבמה מישהו ואומר, 'ביי אחי, אני חייב ללכת, היה אדיר'. כאמור, הום בייס". ניצן פינקו חזרה מפסטיבל המטף, שהוקדש לשיקום המזקקה בירושלים

לפעמים דווקא טרגדיות קטנות מצמיחות אירועים משמחים. זה המקרה של פסטיבל המטף – יומיים (13-14.12.17) של הופעות במוסד המקומי והעצמאי המזקקה, שנועדו לסייע למקום אחרי תקרית מצערת: במהלך אירועי פסטיבל אינדיסיטי מישהו פתח את מטף הכיבוי והציף את המזקקה באבק כימי שגרם נזק רציני לציוד. הפסטיבל נועד לגייס תרומות לשיפוצים, ובתמורה לספק יומיים של הופעות והתרחשויות.

היום הראשון: מערה תת-קרקעית מוקפת עצים

כדי למנוע צוואר בקבוק מיותר בכניסה, הקופה נפתחה בחלל הצמוד אליה, שעתיד להכיל את הלייבל רעש-רקורדס (לשעבר רעש-האוור). בקופה מחכה גם מרץ' מיוחד – תיקי בד וחולצות עם הדפס נהדר של טיגריס ששואג "גם אני שרדתי את המטף". גם ההכנסות מהם נועדו לשיקום המקום. ההדפסים נוצרו בסדנת ההדפס במפעל, עוד מוסד מקומי שבו פועלות, בין השאר, סדנאות DIY.

ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי או קניתי חולצה של פסטיבל מקומי שלא כולל להקות חו"ל, והבנתי שזה היה באירוע סיכום השנה האלטרנטיבית של וואלה! בבארבי בשנת 2005(!). החולצה ההיא כבר מתה, אבל חולצות כאלו בדרך כלל נשארות בארון גם עשורים אחרי שכבר דהו, כפיג'מות לעת מצוא ומזכרות שימושיות. עמדת המרץ' נתנה אווירה של אירוע בלתי נשכח, כזה שצריך להנציח, וגם של קהילה שמתגייסת כולה לעזרה כשצריך.

פסטיבל המטף שידור חי מהמזקקה

שידור חי ואינטרקטיבי פסטיבל המטף שתפו ותשתתפוליין אפ מדהים מחכה לכם

Posted by ‎Mazkeka מזקקה مزكيكا‎ on Wednesday, December 13, 2017

על הקיר מוקרן וידיאו-ארט של כבאי ומטף, ויש גם איש סנדביצ'ים תיאטרלי וסיקור שוטף של המגזין "Sniff TV", מיסודם של אנשי מגזין "אף", ותקלוטים בשני מתחמים. צפיתי קצת בווידיאו, ששודר בלייב מאירוע במסגרת http://jerusalemite.tv/, יוזמה מבורכת, למרות שכמו כל שידור, לא הצליח ללכוד את החוויה הייחודית במזקקה במלואה. כל היוזמות האלו פועלות במסגרת בר-קיימא מאז הקמתן.

בחלל ההופעות הקטן במזקקה, שהסאונד בו עשיר ומלא, אני מרגישה בהתחלה כמו בחלל סגור בפקק שעווה. כשהמקום מתמלא ההרגשה מתחלפת במערה תת-קרקעית מוקפת עצים. אחרי תקלוט מעולה שנע בין מערבונים לפסקולים בוליוודיים, הפסטיבל מתחיל עם ההרכב המקומי ימקא. הגיטריסט מנגן בקשת של צ'לו ומפיק ממנה צליל אנגימטי ומסקרן. תמיד יש קסם בשינוי הפונקציה המקורית של משהו. הסמפלרים והקלידים נותנים את תשתית הסאונד, ומדי פעם הקלידן לוקח את המיקרופון ולוחש לתוכו, כאילו כדי לערבל הכל מחדש.

הצלילים דועכים ועולים ודועכים ועולים. אין אורגזמה גדולה בסוף, אין שיא, מה שגורם לקהל להישאב אפילו יותר. הבחור על המקלדת לובש חולצה של מועדון האנדרגראונד הירושלמי שטראוס – החלטה מקרית שמקבלת משמעות של סולידריות וקהילה בערב הזה. ההופעה הופכת מטובה למעולה כשהמקצב מתפתח לקצב אוריינטלי יותר, עם צלילים גועשים של מפלצת שפותחת לוע מתכתי כדי לבלוע אותנו. זה לא מאיים, אבל כן טורד מנוחה, כשהמטרה היא הדרך ולא התוצר. כשההופעה מסתיימת יש אכזבה בקהל, שנוהם "די, תמשיכו!". כשההופעה נגמרת כולם יוצאים החוצה, במה שיהפוך לריטואל קבוע בין ההופעות, בירה-מעיל-החוצה-חזרה-כשמתחילה-הופעה.

הרחובות בשכונה ריקים. אין לי מושג אם זה ככה בדרך כלל בשעות הלילה המוקדמות בעיר, או כי כולם בטקסי הדלקת נרות, אבל בניגוד לעיר הנטושה, המזקקה מפוצצת. למרות המון האנשים, הכל מאוד רגוע. לא רוגע של שעמום, אלא כזה של נוחות, נונשלנטיות. זו כנראה השאיפה של כל מקום ששואף להיות מוסד מקומי – מקום שפשוט מרגישים בו בבית.

רייסקינדר עולה עם האנטי-המנונים שלו. אני מנסה לזכור כמה הופעות שלו ראיתי ותופסת שראיתי אותו מיליון פעם, ועדיין כל פעם מעניינת בפני עצמה. כולם רוקדים כמו בדיסקו עצוב כשהמלים הדיסטופיות שלו נתלות בחלל, ממשיכות ומהדהדות על רקע הסמפולים, כשהטקסט תמיד במרכז. "רצים ורצים ובסוף מתים, מוות לאמריקה [..] אין לי כסף בבנק, עוד צ'ק… גופה לא יכולה לחסוך כסף". לרגעים הוא מהדהד את רדיוהד ב"The National Anthem", חרדה קיומית שאין לה סוף או פתרון. לצד הדרמטיות שמסתתרת מאחורי הצחוק יש גם הרבה הומור עצמי. הוא במצב רוח טוב – נינוח, מרגיש לגמרי בבית. "מי השפריץ?", הוא שואל בחיוך עקום, וכולם צוחקים. "תגיד, לא נעשה לך כלום. זה בטוח היה גבר, נכון?", וכולנו מסכימים איתו.

הקהל לא נותן לו לרדת מהבמה, והוא עושה עוד שיר. כולם רוקדים בטירוף. מדי פעם הוא מנפנף בטמבורין, מוסיף עוד קצת צבע לקלחת המוזרות. רייסקינדר הוא ההתגלמות של האמרות השחוקות בנוסח "תישאר מי שאתה ותצליח". הוא ווירד קיד שתמיד לגמרי 100 אחוז עצמו, וכולם מתים על זה.

ממשיכים להתגלגל משיא לשיא בעוד אחת מההופעות הטובות של הפסטיבל. המקום מפוצץ כשהילה רוח על הבמה, עם שירים מוכרים והבלחות מהאלבום המתקרב. היא רוק'נרול, קוסטה קפלן הוא רוק'נרול, הם רוק'נרול. בכל הופעה שלה יש תחושה אפית, הרגשה שמשהו גדול קורה, שכל הצעקות של הדור שלנו מתנקזות למקום אחד. אם אצל רייסקינדר יש תמיד איזשהו טוויסט, הישירות של רוח היא מה שגורם לכולם להתאהב בה. אנרגיות טירוף בקהל, על הבמה. כשההופעה נגמרת מישהו מאחורי אומר, "אין ספק שהיו כמה דברים שהייתי צריך לשחרר".

בחוץ חרדים מחלקים להיפסטרים סופגניות. בגדים שחורים, כובעים, זקנים ארוכים ומשקפיים עגולים. לא ברור מי הוא מי. בפנים הסרף של הטורבנז מתחיל, מוזיקה שהיא פאן בלתי נגמר. מבטא ישראלי כבד מעטר את סחרחורת הגיטרות שלהם. הם אוהבים את מה שהם עושים ונהנים מכל רגע, להקה שנועדה לבמה. באמצע ההופעה ניגש לבמה מישהו ואומר, "ביי אחי, אני חייב ללכת, היה אדיר". כאמור, הום בייס.

היום השני: תיבות נגינה שבורות

הערב השני נראה מתון יותר מהקודם, אבל רק בהתחלה. "ברוכים הבאים לפסטיבל המטף!", אומרת אור סיני, הבסיסטית של Mobile Budka, ושמה את המטף במרכז הבמה בחגיגיות. גם הפעם הערב נפתח עם שלישייה מקומית של אלתור חופשי, אבל בניגוד למופע של ימקא, הקטעים שלהם הרבה יותר מוגדרים. יש הרגשה של "מופע" יותר מ"הופעה"; הקהל יושב ומאזין. הבנייה אטית וארוכה, עם הרבה הפסקות, שבירות רפטטיביות. העניין הוא במה ששבור, אף פעם לא במה ששלם – בסאונד שמחוץ למקום ה"טבעי" וה"נכון". צריך הבנה גדולה מאוד של התבנית כדי לשבור אותה. הקונטרה-בס של סיני זז כמו מים ביד שלה, כאילו אין לו משקל אדיר. המלודיה נשמעת לעתים כמו הזזה אטית של המנואלה בתיבת נגינה שבורה. פעמונים וכלי הקשה מצטרפים לקונטרה-בס והחשמלית ויוצרים קליידוסקופ של השתקפויות שנלכדו זו בזו במוזיקה אנטי-רקידה, אנטי-נרטיבית.

אחריהם עולים Crunch 22 – שלישייה שאמונה על סקראצ'ים, תופים וסינתיסייזרים מודולריים שיוצרים טקסטורות דינמיות של ביטים אוריינטליים. אני אמנם עלולה להיות משוחדת, כי עבדתי עם הלהקה כיחצנית של האלבום האחרון שלהם, והם לא רק מוזיקאים סקרנים ומעולים אלא גם אנשים מקסימים ואהובים, אבל אין לערער על האווירה הציורית והצבעונית שהם העניקו לערב.

פסטיבל המטף – חלק 2!

ממשיכים לשדר לתוך הלילהjerusalemite.tv

Posted by ‎Mazkeka מזקקה مزكيكا‎ on Thursday, December 14, 2017

הערב ממשיך להתרומם עם ההופעה של ההרכב האינסטרומנטלי Meuban. אור לייזר כחול מפלח את הבמה ואת הקהל בזמן שהם דוחסים עוד ועוד ריפים כבדים, ממלאים את החלל בתיבות אוצרות, כשכל הקהל שט בסירות משוטים קטנות. הם נסחפים לסולואים יציבים וארוכים, במוזיקה שהבסיס שלה הוא גיטרות גראנג'. Meuban יודעים בדיוק מה הזהות המוזיקלית שלהם, הם להקה עם לב מוזיקלי אחד. כולם על הבמה עוצמים עיניים ומהנהנים בראש בו בזמן, עם חיוך פנימי על הפנים. יש להם הרבה אפקטים, אבל הם לא תלויים בהם או מסתמכים עליהם; הסאונד שלהם בנוי על הרבה יותר מזה. כמו כדור שלג שמתהפך מדי פעם –נראה שיש סערה גדולה, אבל היא עוברת אחרי זמן קצר, השיא שלה מדוד. "המקום הזה טירוף", הם אומרים מהבמה. גם הפעם הקהל לא נותן ללהקה לרדת והם ממשיכים לנגן.

בזמן שההרכב הבא מתארגן על הבמה עם מפרט מסקרן, עולה סינגר סונגרייטר על הבר לסט אקוסטי קצר. "כשאת איתי, אני מקיא", שר אייל שוורצמן בטוויסט נחמד על טקסטים גנריים. ההופעה הזו מרגישה שונה מהשפה של הפסטיבל, מהמימד ההרפתקני שמוטמע בו.

בינתיים על הבמה מתארגנים שרי ורנו, הגלגול הנוכחי של איזבו. רן שם-טוב ושירי הדר עושים שירים שמיועדים לבמות ענק. בבסיס של המוזיקה גרוב גועש, ובבסיס הטקסטים תמיד קריצה, הזמנה: "?If I kiss you, will you kiss me too". הם צמד מעניין, לא מובן מאליו: ממנו מתפרצת מיניות חזקה, והיא מאזנת אותה בגישה אלגנטית והבעה נונשלנטית. שם-טוב גורם לוויולה להישמע כמו חשמלית ולעתים שר אל תוך ההגברה שלה, והשירה של הדר משתלבת באופן יפהפה עם הקלידים שלה.

המזקקה היא מקום חשוב. גם בלי להיות תושבת קבע בירושלים, ואולי דווקא מהעמדה האאוטסיידרית, קל לראות את תחושת הסולידריות והקהילתיות שהמקום הזה הצליח ליצור מסביבו. "פסטיבל המטף" זה שם מעולה, אבל אני הולכת לקרוא לו ביני לבין עצמי "פסטיבל המוזיקה-להקשיב-לה-כשאת-מנסה-להבין-דברים-על-עצמך-ועל-יצירה-בעיר-זרה".

איוונט // פוסטר האיוונט

כתבה שישית בסדרת כתבות שנכתבת בשיתוף פעולה עם עמותת בר-קיימא לתרבות ובתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.