כן בבית-ספרנו

"בעיות מילוליות" היא אופרה קצרה לשלושה נגנים-שחקנים (קלרינט/קלרינט בס, חצוצרה וקונטרבס) וזמרת, פרי עטו של המלחין הצעיר אורי עגנון. היצירה מורכבת מטקסטים מתוך ספרי לימוד והוראה המשמשים במערכת החינוך הישראלית. החומרים היומיומיים הללו, הטריוויאליים לכאורה – מערכי הוראה להפעלת ילדי גן, שיעור על הכרזת כורש ושיבת ציון, מבוא למערכת הצירים ודוגמאות תחביריות – מולחנים ומומחזים לכדי אמירה מורכבת ורבת רבדים. נפלה בחלקי הזכות לצפות פעמיים באופרה הזו בחלל של ספריית מוזיאון תל-אביב לאמנות, וברשימה זו אבקש להביא כמן מן המחשבות שעלו בראשי תוך כדי ובעקבות הצפייה.

כצופה, התחושה המשמעותית ביותר בחווייתי את האופרה היתה כאילו שבתי באופן מסוים לספסל הלימודים. אמנם חלף פרק זמן משמעותי מאז ששיעבדתי תריסר משנותי למערכת החינוך הממלכתית, אך מתברר שיש דברים שהזמן אינו משכיח. הקהל שנכנס לחלל דמוי-הכיתה ומתיישב בכסאות שעליהם מונחות כבר חוברות הלימוד ובתוכן הטקסט של האופרה; הדליים הקטנים העמוסים בעפרונות מחודדים היטב, המונחים בקדמת הבמה; מבטיהם הבוחנים של הפרפורמרים, וזמרת המצו-סופרן נעה הרן בתפקיד המורה בראשם, שאינם מהססים לפנות ישירות אל קהל הצופים/תלמידים – כל אלה הופכים את חוויית הצפייה באופרה לשיעור, את החלל לכיתה, ואת הקהל לתלמידים האמורים לקחת חלק פעיל במה שמתרחש. מערכת היחסים הטעונה הזו, "מורה–תלמיד", נרקמת ומבוססת בשלל אמצעים ונוכחת מאוד לכל אורך המופע, אוחזת בצופה ואינה מרפה מהישמעו של הצליל הראשון ועד שההד האחרון מתפוגג באוויר.

בהתאם לכך, המופע מחולק לשישה שיעורים שונים: היסטוריה, מדעים, ספרות, לשון וכדומה. הראשון שבהם הוא שיעור מתמטיקה, שבמסגרתו מבוצע "שיר החבל", המציג "תחרויות משיכת חבל בין הכוחות החיוביים לבין הכוחות השליליים בעולמנו". זהו שיר במלוא מובן המלה: הוא עושה שימוש בשפה מוזיקלית שגורה ומוכרת, והמקצב הקבוע, המדוד והמונוטוני שלו מיטיב לשחזר את השעמום הסטטי שהוא מנת חלקם הנצחית של תלמידי מערכת החינוך הישראלית. מאזן הכוחות של מערכת הצירים המתוארת בטקסט מקבל את ביטויו המוזיקלי באמצעות בחירת המסגרת הטונאלית של השיר, המתנודדת הלוך ושוב בין שני אקורדים עיקריים המוצבים זה כנגד זה. ההתנודדות הסדורה הזו רק מדגישה את המונוטוניות של השיר, שאותו אני מציע לשמוע כביטוי לתחושת חוסר התוחלת שהיא מנת חלקם של נתיני מערכת החינוך הממלכתית, המנוסחת אצלם לרוב בשאלה חסרת המענה: "בשביל מה אנחנו צריכים ללמוד את זה?".

"שיעור הערבית", לעומת זאת, אינו מוצג כשיר אלא כרצף דרמטי שבו המוזיקה חוברת להעמדה הבימתית כדי ליצור חוויה מתוחה, אינטנסיבית ומלחיצה. בניגוד ל"שיר החבל", חסרות כאן המסגרות המוזיקליות של המקצב הקבוע והמערכת הטונאלית הרווחת, שעשויות היו לעגן את חוויית ההאזנה במרחבים מוכרים. תחת זאת הולך ונבנה אט-אט מתח מטריד, המצטבר ומוטח בקהל בהבלחות אלימות, כאשר השאלות המנחות ממערך השיעור מופנות אליו על-ידי הפרפורמרים, שמבטיהם – כמו גם אלמנטים בתאורת המופע – ננעצים בכעס בפני הקהל ובכך הופכים את הסצנה כולה למשהו שמזכיר, יותר מכל, חקירה משטרתית. אין אנו נדרשים פה לקפיצה פרשנית מרחיקת לכת כדי לקרוא את התמונה הזו כאמירה ביקורתית של היוצרים על אודות יחסה של החברה הישראלית לשפה ולתרבות הערבית, כפי שהוא בא לידי ביטוי במערכת החינוך ובאתרים אחרים.

לאורך כל המופע, הפרפורמרים – והסולנית בראשם – נדמים כמי שכפאם שד. הם מבצעים את האופרה באדיקות, במסירות טוטאלית, כאחוזי דיבוק – אך ללא שמץ של מעורבות רגשית, ועם יותר מרמז לריחוק אירוני. רצינותם התהומית ומבטיהם החודרים אל תוך עיני הקהל מתגבשים לכדי מבע מבעית ואל-ביתי, שכמו מבקש לחשוף את תהום היצרים והחרדות המתחבאת מתחת למעטה היומיומי של הטקסטים השגורים במערכת החינוך. זה ניכר במיוחד בזמרת הסולנית, שמיטיבה להצטייר כמעין מורה רובוטית, ספק-אנושית, ומצליחה להביא את המצב הזה לנקודת קיצון במה שהוא אחד מרגעי השיא של היצירה – אז מתבררת דמותה כמחווה מעוררת מחשבה להיסטוריה של הז'אנר האופראי, שאוהב את הגיבורות הנשיות שלו חשופות ומתפרקות מכאב ומטירוף.

החוויה המצטברת של המופע מעוררת מחשבה כשם שהיא מטרידה: עבור מי שאינו חי באופן יומיומי את מערכת החינוך הישראלית, האופרה "בעיות מילוליות" היא תזכורת כואבת וחשובה לאופנים שבהם המערכת הזו מכתיבה את מציאות החיים בין הירדן לים.

"בעיות מילוליות"

23.12, מוצ"ש, בשעה 21:00 כרטיסים