התערוכה הקבוצתית “מים לב פנים” יוצרת עולם של מים. מי שיצלול לתוכו או יצוף מעליו יגלה את הכמיהה למפגש ולקשר אנושי בתוך הדימוי. המים נוכחים בגלריה כחלק מהעבודות עצמן, ומשמשים גם דימוי וגם נושא.
“אני מסתובבת עם פסוקים מכל מיני תקופות בחיים”, אומרת אוצרת התערוכה, אביטל נאור-וכסלר, “והפסוק ‘כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם’ היה לי בראש הרבה זמן. מתוכו עלו המחשבה על מפגש בין אנשים כרגע של השתקפות והאסוציאציה על המיתוס של נרקיס. עיניין אותי מה הדבר שמושך ביצירת אמנות, ובעיקר בדיוקן עצמי. את מי אני פוגשת שאני מסתכלת על דיוקן עצמי – את האמן או את עצמי? התפקיד שלנו בעולם קשור ביחסים עם הזולת, זה מעסיק אותי בתור אוצרת, בתור בן-אדם”.

מראה הצבה מתוך התערוכה “מים לב פנים”. צילום: שי הלוי
גדעון רובין מתייחס לקונטקסט החברתי שמכלה את האפשרות למפגש. הוא מוחק את הפנים מדמויות במגזינים סיניים ובעיתונות פנאי מערבית. המחיקה מדגישה את מצג השווא שהדימויים משרתים. מהדהדת אותו, במרכז הגלריה, יפעת שטיינמץ-הרסט, שיצרה חדר שבו הצופה לכוד בין דמותו המצולמת והמוקרנת עד אינסוף. ברקע נשמע קולו החוזר של דודו טופז, “אני דו-דו, אני כפול, אני שני אנשים”.
רבים מהדיוקנאות שבורים או חסרים, והם למעשה תמונת נגטיב של דיוקן, קווי מתאר חסרים המצביעים על האין. בציורים של מתן בן-טולילה הדמויות שוחות או עומדות בתוך מים ומסבות את מבטן מהצופה. המבט ההורי בציור של רננה שלמון נוכח בכפות הידיים הגדולות מדי, אך אינו נראה ממש.

גדעון רובין, ללא כותרת, 2013, גואש על נייר
בעבודות של שולמית עציון החיבור בין המים לפנים וללב מוביל לשיחה על החיבור בין דימוי למציאות. עציון יצרה מתקן שראשיתו בהקרנה וסיומו בממשות. מים המוקרנים בחלק העליון של המתקן נקווים בחלקו התחתון. אלירן ג’אן יצר ראש נטול פנים וזהות. הראש שקוע במים בתוך דלי. הקרנה של תווי פנים מחייה את הדמות, אך החיות נעלמת ברגע שההקרנה נכבית.
קרקעית האגם של הגלריה רצופה בהשתקפויות. הפנים והמבטים מחפשים מענה, סימן, עוגן להיאחז בו. לעתים עצם הצורך במענה יוצר את המפגש. זו תערוכה שמצליחה לגעת וליצור את החיבור שאחריו היא מחפשת.
“מים לב פנים”, תערוכה קבוצתית במרכזת בזק, רח’ שופן 21, ירושלים, במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית #3
אוצרת: אביטל נאור-וכסלר
נעילה: יום ה’ 16.11.17




השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 