סטס קורולוב, השבוע הוא השבוע האחרון לתערוכה שלך “קלווריה” בגלריה פספורט בבית ירין שחף. תוכל להציג את עצמך בקצרה ולספר מה אתה עושה?
“הגעתי מקירגיסטן שבברית-המועצות בסוף 1990 וגדלתי בעכו. אני בוגר המחלקה לצילום בוויצו חיפה. התחלתי מצילום מסורתי, אבל מהר מאוד הבנתי שמבחינתי יש משהו לא מספק בצילום ‘נקי’, ובמקביל נמשכתי לציור, במיוחד לציור שקשור לגוף ודיוקן. היום ציור הוא המדיה העיקרית שלי, אבל אני עדיין עושה בדיקות עם חומרים אחרים – הדפס, וידיאו וצילום. אני מלמד ציור ורישום במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה ואני צלם האוספים של מוזיאוני חיפה. ‘קלווריה’ היא תערוכת היחיד השלישית שלי”.
תמיד עבדת במגוון של פורמטים?
“צילום היה תחילת הדרך בשבילי, והרבה פעמים עדיין נמצא בבסיס של העבודות. צילום יודע להתבונן על דברים ולבחון אותם, אבל בעבודה שלי הרבה פעמים הדברים האלו עוברים טרנספורמציה. ציור הוא המדיה שהכי מרגשת לדעתי והכי מורכבת ומאתגרת. אחרי שני אלה התחילו להתווסף גם מדיות אחרות, למשל הדפס ותחריט, שנחשפתי אליהן לגמרי במקרה, ברגע קסום של התאהבות. יום אחד, אחרי שחזרתי לחיפה משהייה ממושכת בברלין, ראיתי מכבש לתחריט בשוק הפשפשים וקניתי אותו. נכנסנו מיד לרומן מסעיר. במשך השנתיים האחרונות נולדו ממנו כ-150 עבודות”.
ספר על תהליך העבודה.
“אני אף פעם לא עובד בשביל תערוכה, אני עובד באופן כללי מתוך עניין וסקרנות, ובעיני זה גם מה שמייצר התפתחות. לפני תערוכה אני מסתכל אחורה על מה שנעשה ומנסה להחליט על עריכה שמדברת עם החלל הספציפי. גם הפעם ראיתי שבכמה מן העבודות יש התייחסויות לסיפור על ימיו האחרונים של ישו. זה מעניין מבחינתי בעיקר כיוון שהסיפור הזה צויר מאות אלפי פעמים, ובתור צייר מעניין אותי לשים את עצמי בתוך הנעליים האלה ולנסות לפרש את הדברים פעם נוספת, בתקווה שהדבר יחדש או לפחות יצביע על רגעים בעלי משמעות”.

סטס קורולוב, מראה הצבה מתוך התערוכה ‘קלווריה’, 2017
אילו עבודות בחרת?
“העבודה המרכזית בתערוכה היא ‘ההורדה מהצלב’, טריפטיך שתלוי לגובה וכל חלק מתאר רגע אחר. זה ציור אחד שמפרק את הסצנה, מכניס מימד של זמן, קצת כמו קולנוע. ‘קלווירה’ היא מלה נרדפת להר הגולגולת, מקום הצליבה של ישו. גיליתי שבאנטומיה אותו מונח מתאר את החלל בין עצמות הגולגולת, איפה שממוקם המוח. שני ציורי ההרים מנסים להצביע על המקום הזה, רק שזה מקום אבסטרקטי ולא קונקרטי.
“יש טריפטיך של אבנים שמצד אחד מזכירים אסטרואידים ומצד אחר אלו יכולות להיות אבנים ששייכות למקום הזה, כמו עקבות או דגימות מהשטח. מופיעה גם אשה מסתכלת על הנוף הזה במראה, לצד מראה שבורה, שתיהן מתכתבות עם החלל של הגלריה. מוצגים גם שלושה דיוקנאות גוף שהם עבודות ישנות יותר, שבוחנות את עניין הדיוקן העצמי ומכניסות לתערוכה רובד נוסף, אישי יותר”.
איך הגלריה השפיעה על בחירת העבודות?
“פספורט היא חלל מעניין. נקי מצד אחד, אבל לא עד הסוף. זו גלריה שנמצאת בקומה השלישית של בית ירין שחף, ובקומות התחתונות של המבנה נמצא בית-ספר לאיפור. יותר מזה, אחרי הפתיחה התערוכה עמדה שבוע כמו שהיא, ומהשבוע השני ועד הסגירה מתקיימות בה סדנאות איפור. זה אומר שהיא הופכת לחלל פעיל, וזה מאתגר. איך מצד אחד אני מייצר משהו נקי ומאופק, אבל מצד שני מרגש, מגיב לסביבה ונוכח בחלל כישות זרה ודרמטית”.

סטס קורולוב, מראה הצבה מתוך התערוכה ‘קלווריה’, 2017
ישות זרה ודרמטית? תסביר.
“העבודות שונות, במדיות, בגדלים ובטכניקות. אבל לראות ציור ריאליסטי שדן בנושא של גוף, אנטומיה, מבט, ומצד שני עבודות מחוקות, חרוטות, קרועות, דלות ורזות יותר, קרובות יותר לציור אבסטרקטי במהות שלהן – מבחינתי זה ניסיון להראות תהליכים בעבודה, תהליכים שקורים במקביל, שעל ציר זמן אחד יכולות להתקיים כמה גישות שמייצרות חוויה מגוונת וחושפנית”.
מה הדבר הבא?
“כמו שאמרתי לך, אני לא עובד על פרויקטים. אני עובד במקביל וכל הזמן. בשנתיים האחרונות אני עמוק בהדפס, שהתחיל מתחריט ותצריב עד שמצאתי את עצמי בחיתוך לינוליאום. זה מתפתח כל הזמן בצורה מהירה. אני מתרגש מזה ברמה הבסיסית ביותר, זה מלמד אותי המון ואני חושב שהתהליך אפילו משפיע על הציור שלי בשנתיים האחרונות. אולי זה אומר שזה הפרויקט החדש”.
סטס קורולוב, “קלווריה”
גלריה פספורט, בית ירין שחף, רח’ בית הלל 10, קומה 3, תל-אביב
שעות פעילות: א’–ה’, 09:30–19:30, שישי, 09:30–13:00
נעילה: 27.7.17




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
