המלצת השבוע: "הוראות הפעלה"

"מה שבולט בצפייה עכשווית בעבודות הוא העדר הציניות הבלתי מתפשר שלהן, שמעלה תהיות לגבי פעולות אמנותיות פוליטיות במרחב הציבורי כיום, שלרוב לובשות צורה יותר מוסווית". קרן גולדברג על התערוכה השנייה בטרילוגיה "מונומנט/פעולה" במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון

"הוראות הפעלה" היא התערוכה השנייה בטרילוגיית התערוכות "מונומנט/פעולה" ביוזמת המכון לנוכחות ציבורית. התערוכה בוחנת אסטרטגיות וצורות פעולה אמנותיות במרחב הציבורי המקומי במהלך המאה ה-20. לאחר התערוכה הראשונה והמצוינת, שהוקדשה לפועלו של עזרא אוריון, ממשיכה התערוכה השנייה את הקו המחקרי המעמיק של הסדרה, שמתגלה כבעלת חשיבות היסטורית לאמנות הישראלית ומצליחה למלא, ולו במעט, את החסר במוזיאונים הגדולים בארץ.

התערוכה, התיעודית מטבעה, מקבצת כמה עבודות ופעולות מושגיות משנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, מוכרות יותר או פחות. כל העבודות התקיימו במרחב הציבורי, בשחר עיסוקה הפוליטי של האמנות הישראלית, ובכך ארגו יחסים חדשים בין האמן לבין גורמים שלטוניים, צבאיים וממסדיים. פרדיגמה זו מזכירה במעט את ה-Artist Placement Group הבריטית, שפעלה גם היא בשנות ה-70, וזכתה לתערוכת מחקר מרתקת בגלריית Raven Row לפני כחמש שנים. אלא שבשונה מהקבוצה הבריטית המאורגנת – שיזמה שיתופי פעולה ממושכים בין אמנים לתאגידים תעשייתיים או מחלקות ממשלתיות – ההיתקלויות של אמני "הוראות הפעלה" עם גורמים רשמיים היו בלתי אמצעיות ובלתי צפויות. מגעים אלו נוצרו מכורח המציאות הישראלית באותם ימים – לאחר מלחמת ששת הימים, דרך מלחמת יום כיפור ולבנון הראשונה. "לפיכך, 'הוראות הפעלה' עוסקת דווקא במה שלא ניתן להגדיר עבורו הוראות – הפצעתה של שפת אמנות חדשה במרחב הציבורי, קשירת יחסים מתוך הפעולה האמנותית ובאמצעותה וניסוח של אפשרויות הפעולה וההפעלה באמנות ובכלל, מכאן והלאה", נכתב בטקסט הקטלוג.

שתי עבודות מעניינות מעלות את הצירוף הבעייתי "אמן-חייל", מעין טאבו שנעדר יחסית מנוף תולדות האמנות הישראלית. בפעולה "יריות ירושלים" מהשנים 1974–1976 צילם ג'ראר מרקס את נופי ירושלים – הכותל, מסגד אל-אקצא, חומות העיר העתיקה – וירה בתמונות במהלך אימוני מטווח בעת שירות מילואים. התמונות הקרועות, המקומטות ומלאות נתזי הבוץ וחירורי היריות מגלמות את הדו-משמעיות הטמונה בפעולה to shoot – הנצחת הדימוי הרליגיוזי שגם הורגת אותו ברכות. אמן-חייל אחר, עזרא אוריון, יצר בעזרת דחפור שביל בלב ערימת עפר גדולה שנועדה למילוי בורות במקרה של הפצצת מסלולי הנחיתה, וזאת כשהיה אחראי החירום בבסיס חיל האוויר רמון ("תל אבק", 1984).

חלק גדול מהתערוכה מוקדש לעבודות המושגיות של פנחס כהן-גן, ובהן "נגיעה בגבול", שבה ארבעה אמנים (כהן-גן, גבי קלזמר, שרון קרן ומארק שפס) יצאו ב-1974 לארבעת גבולות הארץ במטרה לסמן את הנקודה שבה ייעצרו על-ידי הצבא. הסימון: הטמנת מטיל עופרת שעליו נתונים מספריים על הכוחות הצבאיים של המדינה שמעבר לגבול. מסקרנים מאלו הם המסמכים המציגים את מאבקו המשפטי המתמשך של כהן-גן נגד בצלאל ואת התביעה שהגיש לבג"ץ בדבר האפליה נגד מזרחים במוסדות החינוך, ומכתבי הביקורת האישיים שכתב נגד קולגות, עיתונאים ואנשי אקדמיה – פעולות שאינן נפרדות מעשייתו האמנותית.

פנחס כהן גן, 'נגיעה בגבול', 1974

הכללת המסמכים הללו, לצד העובדה שכהן-גן הוא דווקא בין האמנים בתערוכה שזכו להכרה מוסדית ראויה יחסית, מעלה נושא מרתק נוסף – מי היו אותם אמנים שיכלו לצאת, לדבר ולפעול במרחב הציבורי? כנראה שבעיקר גברים, יהודים, לבנים, יוצאי קיבוץ אשכנזים – כפי שמציין האוצר אודי אידלמן בשיחה עימו. העובדה שהיה זה דווקא אביטל גבע, בן קיבוץ עין-שמר, שהצליח ליזום ב-1972 סדרת פגישות עם מזכ"ל הסתדרות העובדים דאז יצחק בן-אהרון (יחד עם משה גרשוני ומיכה אולמן) אינה מקרית, ועם זאת רדיקלית בהווייתה – עבודת אמנות המתקיימת כשיחה עם מנהיג לאומי.

כמה מהפעולות לא רק התאפיינו בהפגנתיות, אלא היו הפגנות של ממש, כמו המצעד האזרחי שאירגנו גבי קלזמר ושרון קרן בירושלים ב-1973, ימים אחדים לפני המצעד הצבאי של יום העצמאות, שבו נשאו מטרות צבאיות; או "פשיטת אמנים מזוינים על נשות הדסה", כפי שהיא מתוארת בכותרת אחת הידיעות העיתונאיות שתיארו את ההפגנה בחברון ב-1979 בהשתתפות משה גרשוני, אביטל גבע, דב אור-נר, יגאל תומרקין ואחרים. האמנים הפגינו מול בית הדסה, שאליו פלשו קבוצת נשים מקריית-ארבע, כשהם מצוידים בשני ראשי עגל צבועי זהב.

מה שבולט בצפייה עכשווית בעבודות הללו הוא העדר הציניות הבלתי מתפשר שלהן. אמנם זהו מאפיין שתקף לרוב האמנות המושגית באשר היא, אך הוא מעלה תהיות לגבי פעולות אמנותיות פוליטיות במרחב הציבורי כיום, שלרוב לובשות צורה יותר מוסווית ומשתמשות בטקטיקות הומוריסטיות או ציניות. זוהי הזדמנות אחרונה לצפות בתערוכה, הכוללת מסמכים נדירים מהארכיונים האישיים של האמנים וקטעי ראיונות עכשוויים עם כמה מהם, לפני שהמרכז בחולון נסגר חלקית לשיפוצים. באוקטובר עתיד להיפתח החלק השלישי בסדרה, שיתמקד באנדרטאות בפלסטין פרה-1948, ויציע פרשנויות עכשוויות לנושא.

"הוראות הפעלה"
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון
אוצר: אודי אדלמן
משתתפים: דב אור-נר, עזרא אוריון, אביטל גבע, פנחס כהן-גן, ג'ראר מרקס, שרון קרן, גבי קלזמר, סרג' שפיצר
נעילה: תחילת אוגוסט. הביקור בתערוכה רק בתיאום מראש

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.