בצהרי היום

"ככל שאני מבלה יותר עם העבודות, מתברר לי הדבר שאני בודקת – המרחק שלי מדברים. המצלמה חושפת את מיקום הגוף של הצלם ביחס למצולם, ונדמה שבמידה מסוימת היא גם מבטלת את המרחק. אבל למעשה היא משנה אותו, ולא בהכרח מקרבת". אורית בולגרו משוחחת עם הדס סט על תערוכתה "נימה וחצי מהצל" בגלריה רו-ארט, תל-אביב

הדס סט, ילידת 1981, היא בעלת תואר ראשון ושני מבצלאל, וכעת חיה ועובדת בתל-אביב. סט הציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, בין השאר בביאנלה לאמנות צעירה במוסקבה, במוזיאון ישראל, מוזיאון הרצליה לאמנות, הביאנלה בהרצליה, גלריה גבירול, גלריה המדרשה ועוד. בתערוכה "נימה וחצי מהצל", המוצגת בגרליה רו-ארט בתל-אביב, היא מציגה עבודות צילום מן השנה האחרונה, שבהן נוכחים אלמנטים של סדרות והכפלות.

אורית בולגרו: "נפגשנו כמה פעמים במהלך העבודה שלך בסטודיו, ועכשיו אנחנו נפגשות בתערוכה. תוכלי לספר לי מעט על נקודת המוצא של העבודות?".

הדס סט: "בהקשר של התערוכה אני חושבת על הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם, שהיא מהות החוויה הקיומית שלנו, ועל כך שהמוח שולט על התפיסה שלנו הרבה יותר מהחושים. הוא מתקן עיוותי פרספקטיבה, הופך את הדימוי המהופך שנוצר ברשתית, מחדד צבעים, מפריד בין עיקר לטפל, מבנה פוקוס. לא היינו מצליחים לשרוד בעולם מהופך, מעוות וחסר פוקוס.

"לאחר פתיחת התערוכה גיליתי שהדימוי שיש לאנשים על עטלף חזק מזה שניצב מולם. העטלף נקשר למצב לילי, ולכן רבים חווים את הדימויים כהיפוך, כנגטיב של המצב הטבעי של עטלף. ההכרה בכך שהפכתי אותם מתרחשת אחרי ההיפוך שמתקיים בראש, ההיפוך של היום והלילה. יש משהו מאוד טבעי בתנוחות הגוף של העטלפים, ובמבט ראשון לא עולה ספק ביחס אליהן".

בולגרו:
"אולי הספק מושהה כי כחלק מהגיון הקריאה של הצופה, נדמה לו שמקהלת העטלפים ממילא כבר מופיעה לפניו, ואז לכאורה מתבקש שהעטלפים גם יתהפכו בשבילו. מקבץ תצלומי העטלפים מעלה על הדעת צילום טבע – הוא נועד לספק מידע על מושא שאחרת אינו לכיד, לא ניתן למעקב, ובכך לאפשר משהו בלתי נראה. צילום טבע של עטלף מלמד על הפיזיוגנומיה של העטלף, על תנועות הגוף שלו, והוא נעשה בדרך כלל באמצעים של ראיית לילה. וכאן יש תצלום שנעשה ביום. אין כאן תקריב של חלקי גוף שנועד ליידע, אלא מבט על דימוי העטלף – החיה כסמל, היא ומרחב המחיה שלה, מרחב מחיה שהוא לא טבע אלא ספארי. מלכתחילה זו שמורה שנועדה לנו, ובתוכה הופכים העטלפים ללוליינים, פרפורמרים".

סט: "היתה קבוצה שחשבה שאלו בובות של עטלפים. המבקרים בתערוכה רואים את החבלים, אבל לא חושבים עליהם. רואים חבלים וחושבים על עץ. רואים יום וחושבים לילה. רואים הפוך וחושבים ישר. ההיפוך מתקיים במקומות שונים ממה שחשבתי. ההצבה של עבודת העטלפים היתה די מורכבת. אני מצלמת אותם כבר שלוש שנים. באתי לשם המון, ובהרבה פעמים לא צילמתי. עבר זמן עד שהבנתי באילו שעות נכון להגיע, מתי הם פעילים. בהצבה החלטתי שאני רוצה ליצור חוויה של מקום, כנופיית עטלפים, ולא סדרה של תצלומי עטלפים. בסוף מה שהנחה אותי ביצירת המבנה שמחבר בין התצלומים על הקיר היה הרקע ולא העטלפים".

הדס סט, פרט מתוך פנה נגרה, מיצב צילומי

בולגרו: "גם כאן יצרת היפוך בבחירה שבין עיקר וטפל. זה בולט בחיבור, במפגשים בין פריים לפריים, בנקודות התפר של רקעי התצלומים שבהם נראית הכנופיה. בתערוכה יש שני סוגים או מינים של ידיים: ידיים פרושות על רקע שמיים וידיים מכוסות בכפפות לבנות. אפשר לראות בהן תזכורת לנוכחות האנושית שבטבע, אבל אין בהן מרכיב של הצבעה או הראייה. הן מדברות אלו עם אלו, הכפפות והידיים – הידיים פרושות כלפי מטה והכפפות כמו מושיטות, מזמינות אליהן את הידיים הפרושות, שנענות להזמנה. שני זוגות הידיים שבתערוכה מוצגים לצד עצים ועטלפים – שני מושאים מן הטבע. החיבור ביניהם מסמן אולי את המניפולציה שנעשית על הטבע, מניפולציה שלרוב מבקשת להסוות את פעולתה ולהראות את המיידיות של הטבע. אלא שכאן הידיים מסגירות את הטבעוּן של הטבע, את המניפולציה בידי הצלמת – המניפולציה שבבסיס התצלום".

סט: "זוג ידיים אחד מסתכל לכאורה לשמיים, אבל ההצבה יוצרת הפניית מבט דווקא כלפי מטה, וכתשובה, אולי, יש זוג כפפות בפוזיציה הפוכה, שבא מלמעלה. אלו כפפות עבודה, לעבודת גינה, ולא כפפות של מעבדת צילום. זוג הידיים החשופות הופכות בשלב מסוים קצת לידי עטלפים, אם כי ללא קרום, והאמות נדמות לגזעי העצים שעל הקיר. העבודה 'ללא כותרת (ידיים למעלה)' מוצבת על הרצפה בקופסאות אור עשויות עץ. היא מספקת קנה-מידה אנושי, אמיתי, ביחס לשמיים או לפיגורה של הענן, שהם מרחב אינסופי שמקשה על ההתמקמות מולו.

"כשהחלטתי מה יהיה גודל הדימוי ביחס לגודלה של יד אמיתית, הרגשתי שאני צריכה לחזור לגוף. יש לי עניין רב בתחושת המרחק ובעמדת הגוף ביחס לדברים במרחב. במקרה זה לא חשתי צורך ליצור מניפולציה, אבל בעצם הבחירה בעטלף אני מתייחסת למניפולציה שנעשתה על הטבע. במלחמת העולם השנייה האמריקאים השתמשו בעטלפים כמעין יוני דואר, או מחבלים מתאבדים. הם תיכננו לשחרר עטלפים שעל גופם פצצות נפאלם, וכך להעלות באש את הבתים היפניים הבנויים מעץ. זהו סיפור שמתמצת את האופן שבו הטבע נהיה אינסטרומנטלי, כלי שרת בידי התרבות, ובמקרה הזה כלי נשק. אבל ככל שאני מבלה זמן עם העבודות, מתברר לי הדבר שאותו אני בודקת בעזרת המצלמה – המרחק שלי מדברים. המצלמה חושפת את מיקום הגוף, את הזווית של הצלם ביחס לדבר המצולם. ונדמה שבמידה מסוימת היא גם מבטלת את המרחק, אבל למעשה היא משנה אותו, ולא בהכרח מקרבת".

בולגרו: "אני לא חושבת שהמרחק באמת מתבטל, אלא שהוא משתנה. הדימוי בקופסאות האור הוא דוגמה טובה לעניין המרחק שלך מדברים – מופיעה בו אמת היד, שהיא בעצמה יחידת מידה של אורך, כלומר של מרחק. מידת המרחק או הקרבה אל המצולם, או מגופו של הצלם, נחשפת בצילום באמצעות הפוקוס. מה מעניין אותך במצב של אאוט אוף פוקוס, במרחב שמחוץ לפוקוס?".

סט: "התשובה די טיפשית. קודם כל, אני לא רואה כל-כך חד. ואני גם לא רוצה לראות ממש טוב. אני לא חושבת שחוויית הראייה היא חוויה של חדות. החוויה היא פיזית, מהגוף. המבט האנושי הוא לאו דווקא חד, והוא בוודאי יותר מפעולה מכנית של איבר. המידע שנקלט דרך העין עובר תיווך ותרגום, והחדות היא עוד כלי לסינון ויצירת משמעות. משהו בתצלומים האלה נראה לי גופני – לא רק בעיניים, אלא איכשהו דרך הגוף. זה לא ששום דבר לא בפוקוס, אבל הרבה נמצא במרחב שליד הפוקוס. אני מצלמת במצלמה פשוטה, 35 מ"מ, שהיא בערך בגיל שלי. מתוך הרגל והיכרות רבת שנים אני יודעת איך להוציא ממנה מה שאני מחפשת. אני סורקת את הנגטיבים ומכניסה לפוטושופ, ושם הדימוי כבר מתקיים בתוך מרחב ציורי. בשום שלב אין לי צורך להיות נאמנה למציאות, אבל בתוך פוטושופ אני מרשה לעצמי עוד יותר למחוק, להוסיף, לשנות. התחלנו לדבר קודם על תפיסה, על איך שהמוח כל הזמן מתקן לנו ושולט באופן שבו אנחנו רואים את העולם. יש משהו במצלמה – מצד אחד היא מתווכת טכנולוגית, אבל מצד שני היא מדמה איך היינו רואים לולא היה לנו מוח. המצלמה היא קצת כמו עיניים בלי מוח, והיא חושפת את העיוותים החריפים שמופיעים כשמתקרבים לעצם כלשהו".

הדס סט, פנה נגרה, מיצב צילומי

בולגרו: "כן, 'ראייה עירומה' אינה מספקת בהכרח מבט חד ובהיר כמו שהמוח יכול לספק. גם כאן יש היפוך".

סט: "זה באמת מעניין. אני בטוחה שיש הרבה דברים שאנחנו לא רואים כי המוח כל הזמן עסוק בסינון העיקר מן הטפל, ולפוקוס יש חלק בזה. הפוקוס הוא חלק מפעולה שמסננת, מצביעה על מה שחשוב, במה צריך להתמקד. התערוכה מביטה במאפיינים היסודיים של המצלמה, כמו היפוך, פרספקטיבה ופוקוס – זה הבסיס של הצילום".

בולגרו: "ולצד ההיבט הזה, מופיעים מושאי הצילום – העצים והעטלפים והידיים שקושרות אותם לעיסוק בחיבור ובהפרדה שבין טבע ותרבות".

סט: "כן, זה המרחב המושגי שבתוכו אני פועלת. מראש אני הולכת למקומות האלה. העצים צולמו בפארק החורשות, ואת החיות אני מצלמת בספארי. אפילו השמיים הם מרחב מתורבת היום. והסיפור על שימוש בבעלי חיים ככלי לחימה מכיל את כל האלמנטים האלה: הגוף, העץ כמסמן מקום טבעי לכאורה, והעטלף הנשלט. הרי צילום הטבע החל עם המצאת הצילום".

בולגרו: "ולאחר המצאת הצילום ובזיקה אליו הופיעה תיירות ההמונים של המאה ה-20, ובעקבותיה מצלמות הכיס שסימנו את הטבע כמושא לצפייה והערכה אסתטית, הפעם כ'נוף' וכאתר תיירותי. כמוסות מגודרות של טבע נארזות מחדש כשמורות טבע עבור התייר, ובהגיעו אליהן הוא קודם כל מצלם. אחד התצלומים הראשונים בהיסטוריה הוא הדימוי של מפלי הניאגרה".

סט: "מעניין בעיני היחס הזה בין צילום לטבע. בתפיסה שלנו את הצילום ובתפיסה של הטבע יש משהו מאוד דומה. שניהם מתקשרים למושג האותנטי, הטבעי, לאמת מסוימת, בעוד ששניהם לגמרי נשלטים ומפוקחים. הצילום משמש מעין סוכן כפול שמשרת את שני הפנים האלה – מצד אחד הוא נתפס כאינדקס שמתאר מציאות, ומצד שני הוא מניפולטיבי, סובייקטיבי ומוציא דברים מהקשרם".

בולגרו: "שניהם מרחבים תעמולתיים שנענים להעדפה התרבותית הרווחת של מצג אותנטי, ושניהם מתפקדים כמסכים שמוקרן עליהם דימוי. זה נמצא גם בעבודה 'ללא כותרת (נוף עם אצבע)', שיש בה מניפולציה בולטת. מצד אחד נראית אצבע מורה של התייר, הצלם, ומצד שני חוסר החדות שבתצלום, שמצטרף לצללים ולקפלי המצוק, יוצר רבדים של עומק. אני הייתי שם, בפארק יוסמיטי, וזה נראה כאילו שלא באמת היית שם, ואת מצביעה על פוסטר, או על הברושור של הפארק. מלכתחילה זה מושא של פנטזיה, זה נועד מראש לברושור".

סט: "אחזור רגע לעניין התפיסה אבל מכיוון קצת שונה, זה של התייר המצלם. כפי שהמוח שולט בחושים, כך אותו מרחב מושגי המתקיים בקשר שבין הטבע והתרבות נשלט על-ידי זכרונות וחוויות קונקרטיים שנצרבו בי. האצבע שנכנסת לפריים היא פעולה מוחשית המצביעה על תופעה ובו בזמן היא מחווה או אפילו שחזור האצבע של אבי, שמופיעה בכל אלבומי המשפחה. אני ילידת קיבוץ וגדלתי בעמק יזרעאל. בילדותי היה לי ברור שאני חיה בטבע, או קרוב מאוד לטבע. רק כשהתבגרתי התחלתי לראות את הפער בין הדימוי של הטבע ובין איך שחוויתי אותו, ובין הטבע לבין אדמה חקלאית חרושה ומעובדת. בעצם חוויתי את הדימוי".

הדס סט, "נימה וחצי מהצל" ("A Shade Lighter")
אוצרת: לאה אביר
גלריה RawArt, רח' שביל-המרץ 3, בניין 8, קומה 4, תל-אביב
נעילה: 14.7.17

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.