המועצה הסמויה מן העין

אי-סדרים, מינויים פוליטיים לא ראויים והעדר שקיפות – אלה המאפיינים הידועים לכל של המועצה לתרבות ואמנות, שהוקמה על חורבות "המועצה הציבורית לתרבות ואמנות", שנסגרה, ובכן, מאותן סיבות ממש. קבוצת פעילי אמנות פנתה לבית-המשפט כדי שייאלץ את משרד התרבות לחשוף את פעילות המועצה הסודית

* כתבה רביעית בסדרת כתבות על מדיניות תרבות בישראל, שנוצרה בשיתוף פעולה בין מגזין ״ערב רב״ לאיגוד האמנים הפלסטיים בישראל

המועצה לתרבות ואמנות, שתפקידה להיות הגוף המייעץ לשרה בנוגע לתמיכות שמינהל התרבות מחלק לגופים וליחידים, מעולם לא הצליחה ליצור לעצמה מוניטין של ממש. כמעט מיד עם תחילת פעילותה, בשנת 2004, נקשר שמה באי-סדרים, העדר שקיפות, התנהלות כוחנית של מי שעמד בראשה, ד"ר חיים פרלוק, ומינויים פוליטיים לא ראויים של שרת התרבות. זאת, כשהמועצה נועדה להחליף את "המועצה הציבורית לתרבות ואמנות", שפעלה מ-1982 וספגה ביקורת חוזרת של מבקר המדינה על, ובכן, אי-סדרים, מינויים פוליטיים לא ראויים והעדר שקיפות.

תחת המועצה החדשה פועלים רוב המדורים לתחומי האמנות השונים, מגבשים מדיניות, מייעצים לשרה ובוחנים את הבקשות של מוסדות ויחידים לתמיכה כספית. אם אי-פעם פתחתם/ן גלריה ציבורית לא מסחרית, זאת המועצה שבחנה את בקשתכם והגישה המלצה אם לתמוך בכם או לא. לפחות עלפי החוק, אפשר לסמוך על מי שעוסקים במלאכה העדינה הזאת: מחצית מהחברים/ות במדורים ובמועצה צריכים להיות אנשי מקצוע מוכרים בתחומם, והמחצית האחרת אנשים המעורים בתחום, אך אינם מוכרים בהכרח. אם כך, למה זה לא עובד?

בשנת 2014, בתום ישיבה סוערת, התפרק המדור לאמנות פלסטית. יו"ר מועצת התרבות דאז, ד"ר חיים פרלוק, מינה לתפקיד יו"ר המדור את ג'ודי אברמוביץ' – בעלת ניסיון לפי התקנות, אך חסרת הכרה בתחום, ובמקרה גם זוגתו של בכיר בענף הביטוח שהעסיק את היו"ר פרלוק בתחום התביעות הרפואיות. חברי וחברות המדור סירבו למינוי של אברמוביץ', התעמתו עם פרלוק ולבסוף הודיעו על פרישתם. בתקופה שלאחר מכן לא נעשו מהלכים רשמיים למינויים חדשים, תוקף המינויים הקודמים חלף ולא נוסחו קריטריונים ברורים למינויים חדשים.

לפני כחודשיים נכנס האמן אבנר בר-חמא לתפקיד ראש המדור. גם על כך לא תוכלו ללמוד מהפרסומים הרשמיים של באתר הממשלתי, שכן משרד התרבות הישראלי אינו מצטיין בשקיפות. אלא אם יש ברשותכם/ן מחשב-על או אחיינית עם כישורים של לוחמת סייבר, לא תוכלו למצוא ברשת חומר רשמי הקשור למבנה מועצת התרבות ותפקודה, גם לא באתר משרד התרבות ובקישור להסבר על המבנה הארגוני שלו. אין פרוטוקולים, כתובות מייל או רשימת נושאי תפקידים, על אף שמדובר באחד הגופים החשובים בישראל האחראים על גיבוש מדיניות, קריטריונים וייעוץ מקצועי למחול, אמנות פלסטית, מוזיקה, ספרות, תיאטרון, מורשת, תרבות ערבית, תרבות דרוזית, תרבות תורנית ותרבות בקהילה. רוצים לדעת מי האנשים האלו? במה הם עוסקים? במי הם בוחרים לתמוך ולמה? מצטערים. לא תוכלו לדעת מה קורה שם. לפי גורם פנימי, ניתנה הנחיה שלא לשתף את הפרוטוקולים של המועצה.

חבורה של אנשי אמנות החליטה לעשות מעשה בנוגע להתנהלות הבעייתית של המועצות והעדר השקיפות שלהן ולקחה את משרד התרבות לביתהמשפט על בסיס חוק חופש המידע. בחבורה: האוצרת גליה בר-אור, איגוד האמנים הפלסטיים ופורום מוסדות תרבות ואמנות בישראל, מנהל בית-הספר מנשר לאמנות עודד ידעיה, האוצר והחוקר גדעון עפרת וכמה מאות אמני/ות מוכרים שהביעו תמיכה, ובהם לארי אברמסון, סיגלית לנדאו, אורי קצנשטיין ודני קרוון. הקבוצה דרשה מבית-המשפט, באמצעות עו"ד גבי לסקי, לחייב את משרד התרבות לפרסם מידע בנוגע להתנהלותו: מה הם הקריטריונים למינוי חברים חדשים, מי הם החברים במועצה לתרבות, גישה לפרוטוקולים, אופן תקצוב מדור האמנות הפלסטית ומי חבר בה.

תשובת המשרד לבית-המשפט היתה כי "בקשת חופש המידע שהוגשה בנושא היא בקשה גורפת, לא מידתית ואף קנטרנית, המשבשת את עבודת המשרד. אין כל מקום להגשת בקשות גורפות. תכלית חוק חופש המידע הינה ליצור שקיפות וגישה למידע המצוי בידי הרשות, אך לא לשתק את הרשות ולהפוך אותה לגוף אשר כל עיסוקו הוא חיפוש, איתור והנפקת מסמכים שנוצרו לאורך שנים. העותרים לא רק מבקשים חומר רב ביותר, אלא שנראה כאילו לא ניסו אפילו למקד את הבקשה ולהבהיר מה נדרש באמת. להפך – בעתירתם חוזרים שוב העותרים על בקשת המסמכים שכבר הועברו להם, ובקשת מסמכים אשר הובהר להם שלא קיימים, ובבחינת 'אנחנו מבקשים הכול, אתם (הרשות) תתכבדו ותעשו את העבודה המפרכת של סדר בדברים".

"נכון מאוד, בול פגיעה", אומרת על כך בר-אור. "צריך להבין שחופש ביטוי נשען על תשתית של שקיפות, ואת זה לצערי עוד לא הבינו כאן. לכן התחלנו מכך. ביקשנו יפה במכתבים שוב ושוב מידע בסיסי, למשל שמות המכהנות בוועדות, ולאחר שנדחינו באמתלות שונות פנינו לבית-המשפט בעתירה לחופש מידע שנידונה בחודש מאי, שאני חתומה עליה וגם הייתי נוכחת בבית-המשפט המחוזי בירושלים. הדיון שם התמקד בניסיון שלהם לדחות או לפחות לצמצם את מה שברור שחובתם לפרסם לציבור, תוך איומים שהמדובר במאות שעות עבודה שהם ישיתו על העותרות וגם שיש להשחיר משפטים שלמים בפרוטוקולים בגלל מעורבות צד ג'. השופט לא נתן להם דרך מילוט ותבע מהם להגיש לו אישית את כל החומר, והוא יעבור עליו ויפסוק".

גבי לסקי. צילום: אורן זיו

עו"ד לסקי מעדכנת בנוגע לעתירה שהדיון האחרון בה התקיים ב-25 במאי 2017: "אחרי הדיון האחרון קיבלנו את כתב המינוי שביקשנו לראות לחברים חדשים במדורים, אלא שהמסמך הזה הוא מ-2012. ההעברה של המסמך היא כבר סימן טוב. אנחנו מחכים שבית-המשפט יחייב את משרד התרבות לפרסם את המסמכים באתר ובצורה מסודרת".

האוצרת עדנה מושינזון, שהיתה חברה במדור לאמנות פלסטית והתפטרה על רקע המינוי של אברמוביץ׳, מנסה לעשות סדר: "ראשית צריך להבין את המבנה שעד היום לא הובן בציבור, גם לא מי שמתעניין. יש כמה מועצות: המועצה הישראלית לתרבות ואמנות, מועצת הקולנוע, מועצת המוזיאונים שפוזרה ולא פעלה תקופה ארוכה. נודע לי שלאחרונה היא כונסה מחדש, אך לא פורסמו שמות חבריה. חוץ מהמועצות יש מדורים שונים, בתוכם המדור לאמנות פלסטית, שעבר שינויים רבים. כיום עומד בראשו האמן אבנר בר-חמא, שהחליף את אברמוביץ'. מאז לא ברור מי חברי המדור, כי מינהל התרבות לא מפרסם זאת.

"בנפרד מראשי מועצות וראשי מדורים קיים מינהל התרבות, המחולק למחלקות על-פי תחומי המדיה השונים, שעובדיו הם עובדי משרד התרבות. בתקופתי ובמשך שנים עמדה עידית עמיחי בראש המחלקה לאמנות ומוזיאונים ועשתה עבודה מעולה בכל מה שקשור לתחומה".

עמיחי, שקידמה בתקופתה פרויקטים מוערכים כמו "אמן בקהילה" ו"אמן מורה", לא נשארה בתפקיד זמן רב אחרי סערת ההתפטרות של חברי המדור, שזכו לכינוי "המדור הישן". עמיחי יצאה לחופשה ללא תשלום ועזבה את התפקיד סופית כשנה לאחר מכן. כמי שהכירה את המשרד מקרוב, היא לא חוסכת ביקורת על ההתנהלות ועל תפקודה של מירי רגב מאז כניסתה לתפקיד.  גם היום, שנה וחצי אחרי שפרשה, היא מתקשה להבין את דרך הפעולה של הדרג המקצועי במשרד.

"אני שמחה שמונתה לי מחליפה [שירית קייסין] שעברה מכרז ואני מאמינה שהיא חדורת מוטיבציה להצליח בתפקיד האתגרי של מנהלת תחומי המוזיאונים והאמנות הפלסטית", אומרת עמיחי. "הכרתי אותה בעבר כשהיתה יועצת לענייני ספורט למנכ"לית משרד התרבות לשעבר אורלי פרומן. חבל לי שמאז מינויה וגם בתקופת הממונה הזמנית שהחליפה אותי [מריה יריב] לא נעשתה איתי אפילו שיחה אחת של היוועצות ולמידת התפקיד. אני מאמינה שצברתי ידע רב שכדאי היה לשתף בו את אנשי משרד התרבות, ולא רק את הסטודנטים למוזיאולוגיה השומעים אותי בהרצאותי בשנה האחרונה".

את מזהה בעיה בהתנהלות המשרד, והתרעת עליה גם בשני המאמרים שכתבת ל"הארץ". למה הדברים לא עובדים שם?

"יש הידרדרות במשרד התרבות ביחס לאנשי מקצוע. טבעי בעיני במצב כזה שהמשרד ימנה מנהלת תחום מוזיאונים ואמנות שאינה מגיעה מהתחום. אמנות היא שפה, הכרחי להכיר אותה אם רוצים ליזום ולקדם נושאים שיתרמו לאיכות האמנות ולרווחת היוצר. נדרשת הבנה למה יש לייעד את התקציב. מרבית התקציב באמנות מופנה לגלריות הציבוריות. חייבים לחזק את התמיכה ביוצר עצמאי באמצעות מפעלים שיגיעו ישירות לאמן, בדומה לפרויקט 'אמן בקהילה' שיזמתי והוכח כמוצלח ביותר, או מפעל ספרי אמן שנקטע בהעדר תקציב. יש גם להמשיך לחזק את מפעל הפרסים. אני שמחה שהפרס האחרון שכוננתי עם המדור הקודם, פרס לאמנות הווידיאו, חולק השנה לראשונה".

איך נוצר המצב שאת מתארת?

"בשלהי התקופה שבה עבדתי התפטרו, כזכור, מרבית חברי המדור לאמנות פלסטית. היו אלה בכירי עולם האמנות הישראל – אוצרים, אמנים ומורים לאמנות מוערכים בעלי מוניטין וניסיון. הם התפטרו כי הצרו את צעדיהם באופן שלא הותיר להם כל ברירה. חברי המדור החדשים הם ברובם לא מוכרים ואינם דמויות המשפיעות ומעורבות בעולם האמנות הישראלי. הרגשתי שאמנם יש להם רצון אמיתי לעזור והם אוהבי אמנות ותרבות, רק שלאהוב אמנות לא הופך אותך לאיש מקצוע".

היית אחראית מטעם המשרד על שני תחומים. המצב דומה גם במועצת המוזיאונים?

"מוזיאונים, התחום המרכזי שבו עסקתי, הוא עולם בפני עצמו. השינויים שחלים במוזיאונים בעשור האחרון בעולם וגם בארץ מחייבים אסטרטגיה שונה, שכדאי ליידע בה את השרה והממונים הרלבנטיים. המוזיאון אינו רק חלל תצוגה למבקר, הוא אתר של משתמש, והשרה יכולה למנף את הפוטנציאל הגדול הטמון במוזיאונים בישראל גם למימוש המדיניות שלה. למשל, רבים מהמוזיאונים נמצאים בפריפריה, מקצרין ועד קיבוץ להב בדרום. הם עוסקים בתחומים שונים שבוודאי מדברים ללב השרה הנוכחית, כמו יודאיקה, ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה, טבע ומדע. ניתן להעשיר באמצעותם את מערכת החינוך הבלתי פורמלית של ילדי ישראל.

מוזיאונים אחראיים לשמירה על מאות אלפי פריטים מוזיאליים שמהווים את אוצרות המדינה וזוכים לקהל מבקרים של כארבעה מיליון איש בשנה, לא כולל מיליון מבקרים ביד-ושם, וכ-700 אלף תלמידים מודרכים".

לאחרונה מונתה מועצה חדשה.

"כן, אחרי כמעט שנתיים של התעסקות במינויים, מונתה סוף-סוף מועצת מוזיאונים חדשה שמתפקידה לייעץ לשרה בעניין חלוקת התקציבים למוזיאונים, קביעת קריטריונים, מתן הכרה וביטול הכרה למוזיאונים. תקציבי המוזיאונים בישראל משפילים ממש, ומוזיאונים מקומיים קטנים, בעלי אוספים חשובים ביותר, כמו מוזיאון הנגב בבאר-שבע ואפילו המשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד, מתוקצבים בסכומים מגוחכים שאינם מספיקים לתקצוב תערוכה או קטלוג אחד.

ההקצאה הדלה בתחום המוזיאונים משקפת את החשיבות המועטה שמייחס הממשל למוזיאונים ולחובת המדינה להגן על האוספים.

"הבעיה המרכזית בשנתיים האחרונות היא שבהעדר מועצת מוזיאונים ובהעדר מחלקה מקצועית חזקה, אין יוזמות ואין פרויקטים משמעותיים. מה שיותר חמור בעיני הוא התהליך שבו השרה מחליטה על תיקוני קריטריונים, ומועצת המוזיאונים מאשרת אותם. זה כמובן הליך הפוך להליך הדמוקרטי הנכון, שלפיו המועצה המקצועית צריכה לדון בצורכי המוזיאונים ובתיקונים הנדרשים בהתאם להבנה ולידע המקצועי, ולהביא לשרה לדיון ואישור. בכל 15 שנות עבודתי לא קרה שהשר הממונה דחה המלצות של מועצה. לכל היותר רצה להבין, שאל שאלות, ביקש לשנות דברים מסוימים, אך הכל תוך שיח ודיאלוג עם נציגי המועצה. אנשי המקצוע חיוניים להרחקת האמנויות משליטה ישירה של המדינה בתרבות. מינויים של חברי מדורים ומועצות שלא על-פי אמות מידה מקצועיות הן איום לתרבות חופשייה ואיכותית".

בקשותינו החוזרות לתגובה מיו״ר המועצה לתרבות ואמנות יגאל עמדי וראשת מנהל התרבות גלית והבה-שאשו לא נענו.

3 תגובות על המועצה הסמויה מן העין

    יוהנתן, אכן עלית על בעיה כואבת. בעית חוסר השקיפות בהתנהלות המועצה לתרבות ואמנות. אתרי האינטרנט של המשרד אכן לא מעודכנים. ויש לעדכנם, בשמות החברים במועצה ובמדורים השונים, בקריטריונים למינוי חברים חדשים ובפרסום פרוטוקולים של הישיבות.
    אתה מראיין את עידית עמיחי, על דברים שקרו לפני 4 שנים ותוקנו מאז. ג'ודי אברמוביץ כבר איננה ראש המדור לאמנות פלסטית, ובמקומה התמנה אבנר בר חמא. אתה ראינת את אבנר שעידכן אותך על מה קורה היום במדור, מדוע לא פרסמת את הראיון? איפה השקיפות והיושרה שלך כעיתונאי חוקר?

    הראיון עם אבנר בר חמא נכתב כחלק מסדרת המאמרים הנוכחית והוא יפורסם בסוף השבוע הקרוב.
    את התלונות על מידת העדכון, השקיפות והיושרה את יכולה להפנות למשרד התרבות, שסירב להשיב לשאלות ו/או גרר רגליים במענה במשך שבועות ארוכים.

    לגבי השקיפות והיושרה העיתונאית שלי: פניתי 9 פעמים לדוברות של משרד התרבות, על רוב הפניות, לגבי שרת התרבות ותוכן הכתבות, למעט שתיים לא קיבלתי בכלל מענה. לבסוף, התכתבתי ישירות עם אפרת הדוברת החל מה4 לאפריל ועד עכשיו, לגבי ראיון עם יגאל עמדי, אבנר בר-חמא וגלית והבה-שאשו. החלפנו לגבי זה 15 מיילים. דיברתי עם אפרת הדוברת עוד שלוש פעמים לגבי תקנות סל״ע ספיציפית, ללא קבלת מענה. שוחחנו גם שלוש פעמים בטלפון, וגם עם גלית והבה-שאשו שוחחתי כמה פעמים, אך לא יכולנו להקליט כי היא לא קיבלה את האישור-תיאום עם הדוברות. לאחרונה אפרת הדוברת התחלפה בחלי סממה, שמתעלה על כולן ולא עונה בכלל, לא בטלפון, לא בהודעות ולא לשני מיילים שנשלחו בהפרש זמנים סביר. את המייל האישי של אבנר בר-חמא מצאתי בעצמי בגוגל, והוא ענה בלי בעיה. מחכה עדיין לתשובה מחלי סממה לגבי הראיון, שאגב, גלית והבה-שאשו מעוניינת מאד לקיים. כדי שזה יהיה אפילו עוד יותר פשוט, המייל שמופיע באתר משרד התרבות לפניות עדיין מגיע לאפרת, שמחזירה (ידנית, אחרי יומיים) מייל בו כתוב שהיא כבר לא הדוברת, ושצריך לפנות לחלי סממה. הייתי שמח לראיין גם את שירית קייסין את שרת התרבות, אבל זה לא נראה כמו משהו שיהיה כל כך פשוט לעשות. ועוד דבר, הסיבה שאני מראיין את עידית עמיחי, בין השאר, היא שאין שום מידע נגיש לגבי המועצה, ההיסטוריה שלה, מבנה משרד התרבות, פרוטוקולים מישיבות וכו׳. אין כלום ברשת, ואנשי המקצוע לא עונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *