“הסתכלות 1976”, זוכת פרס ההצגה הטובה ביותר של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר לשנת 2016, מגיעה מעכו לתל-אביב, וזו הזדמנות נהדרת לצפות ביצירה מהפנטת וחכמה, פרפורמנס רב שכבות העושה בשפה כבכברה. ציר המופע הוא הטקסט. הבמאים, דודי מעיין ורובי פיראס, השתמשו בטקסט של הסרט הדוקומנטרי “הסתכלות על עכו”, שביים ג’אד נאמן ב-1976, והפכו אותו לתשתית ליצירתם.
בסרטו יצר נאמן תיעוד של עכו ושל תושביה. הוא צילם בתוך בית-החולים הפסיכיאטרי שבעיר, תיעד שיחות בין מטופלת לבין הרופאים ואנשי הצוות שטיפלו בה, ושזר את היחסים בינה לבינם בהתמודדויות של תושבי עכו עם גורמי כוח אחרים. בית-החולים שימש בסיס להתבוננות על העיר כולה, על כאבי הנפש של החיים בה, בבית-החולים ומחוצה לו.
ב”הסתכלות 1976″ יושבות שמונה נשים במעגל. הן מחליפות דמויות, תפקידים ובגדים. הן משתמשות בטקסט המקורי מסרטו של נאמן כבחומר גלם. הן יורקות את המלים, לשות, מכפילות, מרוקנות אותן ממשמעות ובונות להן משמעות חדשה. הן צועקות, והשאלות שלהן מהדהדות בחלל החדר. הן פונות אל הצופים, אל המצלמה שסובבת אותן לאורך כל המופע, ומדברות לעצמן. הן מדגישות את העי”ן ואת החי”ת, מלעיגות מבטא אשכנזי ומקצינות מבטא ערבי (הסרט דובר עברית, אבל מעטים בסרט הדוברים שעברית היא שפת אמם).

מתוך המופע. צילום: גילה גלעד
הנשים הן החולים כמו גם הבריאים, הרופאים, הערבים, היהודים, הדייגים שמקוננים שאין להם חשמל, החולה שמרגישה ש”בעצם הייתי יכולה לעזור לעצמי”, תלמיד התיכון שנשאל “אתה, בתור ערבי, מה נתן לך את ההרגשה הכי יפה שאתה ערבי וזה טוב לך?”, והן כל העכואים כולם כשהן אומרות, “אצלנו המצב בעכו חסר הרבה דברים ואין מי שדואג וכל הזמן צוחקים עלינו”.
משחקן של שמונה הנשים סוחף ומרתיע. הן לובשות ופושטות דמויות בקצב מסחרר. לעתים הן גוש אנושי אחד שבו כל אחת משלימה את דברי רעותה. על קירות החדר מוקרן סרטו של נאמן, והשחקניות מנהלות איתו דיאלוג, מדברות יחד איתו ומתבוננות בו.
בתוך המעגל הזה של ד”ר קליגרי, בנו מעיין ופיראס קרקס של דימויים. הדמויות מוקצנות, שבירות ואנושיות בו בזמן. הגברים בעלי הכוח והידע נכשלים בתפקידם לאורך כל הדרך. הפסיכיאטר מאבחן את האשה ואת העיר על ייאושה ומאחל לה ולנו לראות את חצייה המלא של הכוס.
בית-החולים הפסיכיאטרי בעכו פעל בבית-הכלא הבריטי שהוסב לבית-חולים, כמו מבנים אחרים במדינה של שנות ה-50, ששיוועה לעוד ועוד בתי-חולים פסיכיאטריים. בית-החולים נסגר בשנות ה-80, וכיום פועל במקום מוזיאון אסירי המחתרות, עדות לימיו כבית-כלא. “הסתכלות 1976” מאבחנת חברה כואבת בפרספקטיבה של 40 שנה ומראה עד לאן העמיקו הכאבים, עד כמה השתבשה השפה. עם כל שכבת בגדים שמוּסרת, הצרימות רק יותר מכאיבות ומבלבלות יותר.
“הסתכלות 1976”, פיראס רובי ודודי מעיין
13.7.17, בשעה 20:00, בתיאטרון תמונע
במאים שותפים ומעצבים: פיראס רובי ודוד מעיין
דרמטורגיה: אנגליקה קיסר-מעיין
שחקניות: רחל גץ-סלומון, קלאודיה דוליצ’י, מירי לביא, נורית נוביק, ד”ר זמירה פורן-ציון, רחל קשת, קרין שטאנג, ד”ר נטלי תורג’מן, ובהשתתפות פיראס רובי, דוד מעיין ומחמוד חלואני




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
