טל גולני, תוכלי להציג את עצמך, לתת קצת רקע על עצמך ולספר מה את עושה?
“אני ציירת, בוגרת המדרשה לאמנות, חיה ונושמת טרפנטין ומתחזקת פס ורוד בשיער. נפתחת לי עכשיו תערוכת יחיד ראשונה בגלריה P8 ובה אציג ציור בגודל 12X2 מ’, שנעשה במיוחד לתערוכה”.
ספרי על התערוכה.
“התחלתי לעבוד על התערוכה לפני שנה. תמיד אני עובדת על בדים בממדים גדולים. כשהבנתי שיש לי חלל משלי, רציתי לעשות ציור גדול של תיאטרון שתהיה תחושה שנכנסים לתוכו, שהוא מקיף את מי שצופה בו. בחרתי בתיאטרון לעבודה הזו בעקבות סיפור קריסת ‘הבמה המשותפת’ בתיאטרון שבקיבוץ עין-חרוד. בשנות ה-40 היתה הבמה הפתוחה של הקיבוץ מוקד אזורי תוסס של יצירה ותרבות. במוצאי-שבת של ה-21 באפריל 1944 היה אמור להיערך בבמה מופע של כנס המקהלות הארצי. חצי שעה לפני תחילת המופע הבמה קרסה, וזמרי המקהלות נפלו אל עומק חדרי ההלבשה ואל המרתף שתחתיה. לא נגעו בהריסות התיאטרון הזה מאז. הגעתי לשם במקרה, זה היה מרתק ומלחיץ באותה נשימה, ומאוד הפעיל אותי. בעבודות שלי אני עוסקת במקומות שבדרך כלל נראה אותם כשהם מלאים התרחשות ופעולות של אנשים או שחקנים. אני מרוקנת אותם ובודקת את משמעות המקום בלעדיהם.
“עשיתי הרבה סקיצות, וכשאני אומרת סקיצות אני מתכוונת לציורי שמן על בד מאוד מוקפדים. כל סקיצה היא בעצם ציור בפני עצמו, ומכל ציור/סקיצה אני לומדת על עוד פתרונות לציור הגדול. מתוך הסקיצות הבנתי שאני רוצה לעסוק במהות של במה שקורסת”.
איך נולד השם?
“היה לי מאוד מאתגר למצוא שם לתערוכה שיש בה רק עבודה אחת, זאת אחריות גדולה יותר, כי זה הופך לחלק משמעותי מהעבודה. יש לזה פתאום משקל. הבנתי שהשם צריך להיות קשור לתחושה מול העבודה, ולא למקורות שהביאו אותי ליצור אותה. בסופו של דבר אני חייבת את שם התערוכה לטלי קיים, שהיא חברה טובה ואוצרת שאני מעריכה מאוד. פשוט דיברנו, ושעה אחרי קיבלתי ממנה מייל עם כתבות מעניינות בנושא תיאטרון ושלוש אופציות לשמות. ‘כניסת קהל’, שהיה אחד מהם, היה כה מדויק שמיד בחרתי בו”.

טל גולני, “כניסת קהל” (פרט), 2017
אורית בולגרו אוצרת את התערוכה. ספרי על העבודה המשותפת איתה.
“היה מרתק. זאת פעם ראשונה שאני עובדת עם אוצרת בתהליך כל-כך ארוך. הפעם הראשונה שנפגשנו היתה ביוני 2016, זה בכלל היה שידוך דרך חבר שאמר שזה יהיה מושלם. נפלא לעבוד עם מישהי בתהליך ארוך, שיש לה פרספקטיבה ושמלווה את העבודה בלי להיות מעורבת אישית כמוני. אני מרגישה שכל אחת מאיתנו הביאה תובנות חשובות לדיאלוג המשותף. אחרי כל השעות שביליתי בסטודיו, היתה לאורית יכולת לגרום לי להגיע להחלטות נועזות יותר בעבודה”.
העבודה שלך נעשתה במיוחד עבור החלל של P8. עשית משהו כזה בעבר?
“לא. פעם ראשונה שאני עושה עבודה עבור חלל ועבודה בגודל כזה. זה דרש הרבה מאוד תכנון מראש, מדידות, הכנת בדים מיוחדים ובדיקות של אופן התלייה בצורת ח’ כיחידה אחת. זה סופר-מסובך, אבל אתגר ששווה כל רגע”.
מה נראה בתערוכה?
“בעבודה מופיע אולם תיאטרון גדוש קורות עץ שמכסות את הקירות, כסאות, במה ריקה ווילון אדום בוהק. בציור פאלטת צבעים נקייה ותחושה ברורה של המבנה והארכיטקטורה. אבל, האולם שהיה אתר להתרחשות דרמטית נשאר נטוש ודומם. כשנכנסים לחלל של הגלריה אפשר לראות רק חלק מהציור במה שנראה כמו תיאטרון רגיל. רק כשמתקרבים לציור ונכנסים לתוכו מבינים שהכסאות עם הגב לבמה ובעצם פונים לצופה. הפונקציה של הבמה מבוטלת לחלוטין”.

טל גולני, “רותקו”, 2017
הרבה שנים שאת עובדת בצוות ההפקה של היריד “צבע טרי”. איך את חווה את הדילמה הזאת, בין להיות בצד של ההפקה ובין להיות האמנית?
“כשהייתי סטודנטית בשנה ג’ במדרשה הגעתי לעבוד במקרה ב’צבע טרי’ 5. הייתי מוקסמת מההפקה, מהעוצמה ומהגודל של הפרויקט הזה. הרגשתי אדרנלין עצום וקיוויתי בלבי לקחת חלק בו, ואחרי חודש קיבלתי טלפון ממקימות היריד, שהציעו לי להיכנס לצוות המצומצם של ההפקה. זאת היתה הגשמת חלום. עברו מאז חמש שנים, וזה בית שני בשבילי, אנחנו צוות קטן של נשים שעובדות חודשים על ההפקה ברגישות והמון תשוקה. המתח תמיד קיים, כי אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם עם שני כובעים, שתי אישיויות שונות אבל משלימות, אחת של טל הציירת, שחיה ונושמת את הסטודיו בכל רגע נתון, את קריית-המלאכה, את חברי האמנים שמאוד משמעותיים בשבילי, והשנייה של ‘צבע טרי’, שכבר נהיה חלק בלתי נפרד ממני. זאת לא בדיוק דילמה, אני בעיקר מוקירה תודה ענקית שאני יכולה להיות בעשייה בשני הדברים במקביל”.
מה הפרויקט הבא שלך?
“סיימתי עכשיו ציור שמבוסס על הקאפלה של רותקו בטקסס, זאת קפלה שמיועדת לציורים של רותקו ויש בהם ובמקום משהו מאוד מיסטי. הציור הוא ציור פינתי, דיפטיך בגודל 2X3.4 מ’, ומופיעה בו הקפלה בלי הציורים של רותקו. אני רוצה ליצור אותו ציור על חלל שלם, ש’נכנס’ לקאפלה של רותקו בלי הציורים שלו”.
טל גולני, “כניסת קהל”, גלריה p8, תל-אביב
פתיחה: יום חמישי, 22.6.17


חיימי פניכל, אמן רב-תחומי היוצר בעיקר בפיסול ובמיצב, הוא הזוכה בפרס לזר מטעם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. הפרס, בסכום כולל של 100 אלף שקל, מוענק אחת לשנתיים לאמנית/אמן ישראלים שהציגו הישגים בולטים בשדה האמנות העכשווית. פניכל יציג במוזיאון תערוכת-פרס רחבת היקף ב-2028. "יצירתו של פניכל נוגעת בנימים העמוקים של הישראליוּת, בהיסטוריה שלה ובנרטיבים שניסחה לעצמה, בתווך שבין זיכרון אישי לבין זכרונות קולקטיביים טעונים המייחדים את המקום הזה", כתבה ועדת הפרס. "בד בבד הוא בוחן את אזורי המגע בין הטבע והאדם במושגים של עירוניות, מלאכה וחקלאות. הנוף המקומי והאדריכלות הישראלית, לצד מלאכות הבניין הנהוגות בה, הם עבורו מקור לדימויים, רעיונות, טכניקות עבודה וחומרים זמינים (בטון, בלוקים, חול, שפריץ, טראצו, גרנוליט, חימר, פורצלן, אדמה ועוד). החומר בעבודתו הוא בעת ובעונה אחת רעיון, מושג, מרחב ורגש, שבאים לידי ביטוי במערכים היפר-ריאליסטיים המטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון". חברים בוועדת הפרס: רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ומנהלת קריית המוזיאונים; ד"ר אירנה גורדון, אוצרת ראשית; דניאל צדקה-כהן, משנה לאוצרת הראשית; דודי לזר, פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית; ענת גטניו, אוצרת אמנות ועיצוב; כרמית גלילי, מנהלת ואוצרת מגזין-III, יפו; רן קסמי-אילן, מנהל ואוצר משכן האמנים הרצליה.

יריד
קרן בראון לצילום והעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל הכריזו על הזוכות בפרס ענת בראון לצילום, המוענק השנה לראשונה. הפרס נועד לבוגרות מצטיינות של בתי-ספר גבוהים ואקדמיות לאמנות ולעיצוב. בוועדת השיפוט השתתפו הצלמת דפנה שלום, האוצרת נטע הבר ועו"ד צפנת שובל. אלה רנייץ-דונייסקי היא בוגרת המדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית-ברל. "רנייץ-דונייסקי נוטלת לעצמה את החירות הגלומה במעשה הצילומי, ומלהטטת בין אופני צילום שונים: תיעודיים, פרפורמטיביים, ארכיוניים ומבוימים", כתבו השופטים. "היא עוסקת בשאלות של שייכות, זהות ופגיעוּת הגוף, ויצירתה נמנעת מנוסחאות". שיר בלוך, בוגרת שנקר, זכתה בציון לשבח. "עבודתה מצטיינת בהתמרה של הזיכרון הפרטי לכדי שפה חזותית אישית, ובהפגנת יכולת למוסס את הגבולות שבין עבר להווה ובין הדו-ממדי לתלת-ממדי", כתבו השופטים. שני אבני, בוגרת בצלאל, זכתה בציון לשבח על עבודתה "Mother Park". ועדת השיפוט: "כוחה של העבודה במתח שהיא יוצרת. המצולמות נראות לעיתים בטוחות בעצמן ושולטות במצב, אך התצלומים מעוררים גם אי-נוחות, ולעתים אפילו דאגה. אבני מציגה את הרצון להיות נחשקת כמקור לתחושת כוח ושליטה, ובה בעת מותירה פתוחה את שאלת הפגיעוּת". עבודותיהן של הזוכות יוצגו בתערוכה משותפת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-13 של Photo Is:Rael, שייפתח ב-11 בנובמבר 2026 במתחם סינמטק תל-אביב. הפסטיבל יימשך עד ה-21 בנובמבר 2026, ונושאו יהיה "אזרחים". 
