מיקור חוץ פרפורמטיבי

"רבות נאמר על שימוש באנשים כמדיום אמנותי במיצגים, בין אם אלה הרקדנים-המדקלמים של טינו סגל או צי ההיפסטרים של אימהוף. עמיר ותנועה-ציבורית עושות גם הן שימוש במיקור חוץ, אך מתוך מחקר מעמיק ושיתוף פעולה ספציפי". קרן גולדברג על "הראיון" ו"כשל פרגמטי", שני מיצגים בתערוכה "הצעות לסדר" בארטפורט, תל-אביב

בזמן כתיבת שורות אלה התפרסם ב"Artnet News" מאמר תחת הכותרת "למה פרפורמנס הפך למדיום האמנותי ההכרחי של המאה ה-21". בעקבות זכיית הפרפורמנס "פאוסט" של אן אימהוף ב"אריה הזהב" בביאנלה ה-57 בוונציה, זוכה אמנות המיצג למעין תחייה תקשורתית מחודשת, שנראית תמוהה מעט לנוכח העובדה שהמדיום קיים כבר כמה עשורים ועבר תהפוכות רבות. כעת, כפי שרומז הטקסט, המיצג בוית ונעשה לפריט הכרחי בכל אוסף. ואולם, נראה כי הכיוון המעניין שאליו פונה המדיום הזה הוא דווקא יצירה מתוך שיתוף פעולה עם גורמים חיצוניים, מה שרק מרחיק אותו עוד יותר ממעמד של אובייקט אמנות זמין לצריכה.

שני מיצגים דומים, אך גם שונים מאוד, שנערכו במסגרת התערוכה "הצעות לסדר" בארטפורט – "כשל פרגמטי" של האמנית עינת עמיר בשיתוף עם ד"ר אורלי אידן ו"הראיון" של תנועה-ציבורית – מציגים שני מקרים מעניינים של שיתופי פעולה חוץ-אמנותיים: הראשון עם מעבדה לפסיכולוגיה חברתית והשני עם מראיינות לשעבר בצה"ל.

רבות נאמר על שימוש באנשים כמדיום אמנותי במיצגים, מעין "מיקור חוץ פרפורמטיבי", בין אם אלה הרקדנים-המדקלמים של טינו סגל, השוטרים על סוסים של טניה ברוגרה או צי ההיפסטרים לובשי השחורים של אימהוף. עמיר ותנועה-ציבורית עושות גם הן שימוש במיקור חוץ, אך מתוך מחקר מעמיק ושיתוף פעולה ספציפי.

עינת עמיר וד"ר אורלי אידן, "כשל פרגמטי", ארטפורט, תל-אביב, 2017. צילום: גוני ריסקין

עינת עמיר וד"ר אורלי אידן, "כשל פרגמטי", ארטפורט, תל-אביב, 2017. צילום: גוני ריסקין

התערוכה "סדר יום", שאצר אבי פלדמן בשיתוף עם ורדית גרוס, מבקשת "לקדם סדר יום שבו מתקיים חיבור אמיץ, מפתיע ומתריס בין שדה המשפט ושדה האמנות החזותית העכשווית". התערוכה התגבשה מתוך סדרת מפגשים שהתקיימו בארטפורט בשנתיים האחרונות ועסקו במתח שבין דמיון משפטי לדמיון אמנותי. אמנם לא נכחתי בכל המיצגים ההשתתפותיים בתערוכה, ובהם הסעודה הפרפורמטיבית של טליה הופמן "לעסתי בשבילך (עבודה בתהליך)" והפאנל וצילומי הסרט "קפקא לקטנים" של רועי רוזן, אך שני הפרויקטים המובאים כאן נראים רחוקים מאוד ממערכת המשפט.

"כשל פרגמטי", שנעשה בשיתוף עם הפסיכו-בלשנית ד"ר אורלי אידן בעקבות מחקר במעבדה לפסיכולוגיה של סכסוכים בין קבוצות ופיוס (PICR) במרכז הבינתחומי הרצליה, קשור יותר למשפט הלשוני. לפי טקסט התערוכה, המופע "יפעל בו-זמנית כמיצג השתתפותי המיועד לחלל אמנות וכניסוי פסיכולוגי". מטרת הניסוי, כפי שהובן בסופו, היתה להדגיש עד כמה שימוש בשפה יכול להכתיב את תפיסת המציאות הרגשית שלנו, וספציפית להוכיח כי שימוש בשמות עצם ("כליאה של") לעומת פעלים ("לכלוא את") מצמצם כעסים. כיוון שרמת כעס גבוהה מגבירה תמיכה במדיניות אגרסיבית, הפחתה ברמות הכעס עשויה להיות כלי יעיל בפתרון סכסוכים בין קבוצות בחברה.

כמו כל ניסוי, גם ניסוי זה כלל כמה שלבים. בראשון התבקשו הצופים למלא דרך הסמרטפונים שלהם שאלון אלקטרוני קצר בנוגע לעמדותיהם בנושא הפליטים בארץ. זאת, בעודם יושבים מול מסך טלוויזיה שבו הוקרן בלופ קטע מתוך תוכנית בוקר בהנחיית נועה תישבי. צופים שסיימו לענות על השאלון נקראו להיכנס לחדר קטן, אחד מארבעה, ובו עמדו מול בחורה צעירה שהטיחה בהם הצהרות בדבר עמדותיה הימניות ביחס למשבר הפליטים. מחצית מהקהל הקשיבו להצהרות שעושות שימוש בפעלים ("אני נגד ליישם את אמנות הפליטים של האו"ם בישראל", "אני בעד להרחיק את המסתננים וילדיהם ממקומות ציבוריים"), וחציו האחר שמע אותן הצהרות בשילוב שמות עצם ("אני נגד יישום אמנות הפליטים של האו"ם בישראל", "אני בעד הרחקת מסתננים וילדיהם ממקומות ציבוריים"). לאחר מכן התיישבו הצופים בחדר אחר, זהה, שוב מול תוכניתה של תשבי, ומילאו שאלון נוסף שחזר ברובו על השאלון הקודם, עם שינויים קלים.

עינת עמיר וד"ר אורלי אידן, "כשל פרגמטי", ארטפורט, תל-אביב, 2017. צילום: גוני ריסקין

השלב האחרון כלל את החלק הפרפורמטיבי ה"מסורתי" יותר של העבודה: המציגות יצאו מארבעת החדרים והתגלו כשני זוגות של תאומות, כל זוג לבוש בצורה דומה. הן ביצעו כמה פעולות שהדגימו הנחות פסיכולוגיות בסיסיות הקשורות לניסוי. הן נעזרו במתנדב מהקהל כדי להדגים טכניקות לניהול כעסים, ולפיהן ייחוס פעולה מכעיסה לתנאים חיצוניים, במקום לאופי האדם, יכול להפחית את תגובת הכעס כלפיו. הן הציגו במסך טלוויזיה את קטע הווידיאו המדובר מתוך מופע מחצית הסופרבול ב-2004, שבמהלכו קרע ג'סטין טימברלייק את המחוך של ג'נט ג'קסון וחשף את שדה. הקטע הוקרן פעמיים – פעם אחת לווה בתיאור שהשתמש בתארים פעילים ובשנייה בתארים סבילים. התאומות קראו את פוסט "הערבים הנוהרים לקלפיות" המפורסם של בנימין נתניהו, שבו השתמש בפעלים, לצד קטע מנאום של תמר זנדברג הקורא להשגת הסדר מדיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים, ובו השתמשה בשמות עצם. שתיים מהמופיעות פשטו חלקי לבוש בכל פעם שנשמע פועל או שם עצם. בסופו של המיצג עלתה לבמה ד"ר אידן והסבירה לקהל שהוא השתתף בניסוי ושנתוניו ייכללו במאגר הנתונים של המעבדה. היא הוסיפה שלפי הסטטיסטיקות שבוצעו בזמן אמת, התוצאות אכן אישרו את ההשערה.

המופע מעורר בעייתיות כפולה. כניסוי פסיכולוגי, הוא נראה לא אמין. אמנם איני בקיאה בתחום הפסיכולוגיה הניסויית (באמתחתי רק תואר ראשון בפסיכולוגיה), אך נראה שקבוצת הנבדקים-משתתפים אינה מייצגת חתך אמין של האוכלוסייה; כפי שקלייר בישופ היטיבה להדגיש בביקורת הידועה שלה על Relational Aesthetics, סוג האוכלוסייה שמגיע לאירועי אמנות מהסוג הזה הוא הומוגני ביותר. האם אין לדעותיו המוקדמות של המאזין השפעה על הצורה שבה יתפוס את הדברים הנאמרים? מה גם שההשערה, לדעתי, מעט מבלבלת: כלפי מי מכוון אותו הכעס שמתעורר בעקבות שימוש בפעלים? כלפי הדובר או הנושא? והאם אין חשיבות לתוכן הנאמר – בין אם הוא תומך במדיניות אגרסיבית ובין אם במדיניות סלחנית? כלומר, האם גם שימוש בפועל במשפט התומך במדיניות סלחנית יגביר כעס ויפחית אפשרות לפתרון סכסוכים חברתיים? או שמא הוא יגביר את תחושת הדחיפות של ההצהרות? ואולי עצם השימוש בשמות עצם סבילים הוא-הוא הבעיה של "השמאל ההזוי"?

אולי כדאי להניח ביקורת מסוג זה לפסיכו-בלשנים מקצועיים, אולם דווקא כיוון שבעבודת אמנות עסקינן, מתמיה מדוע שאלות מסקרנות כאלה אינן עולות על הפרק. גם בעבודותיה הקודמות חקרה עמיר נושאים פסיכולוגיים של יחסים בינאישיים, אך תוך שימוש בשפה ובאמצעים פרפורמטיביים באופן מתוחכם יותר. כאן השלב הפרפורמטיבי, שנותר כמעט מופרד לחלוטין מהניסוי, התמצה במעין הרצאה מזורזת בקורס מבוא לפסיכולוגיה, מלווה בכוריאוגרפיה ליטרלית מדי או בפעולות שאינן קשורות לנושא. אלמנט הכפילות, שבא לידי ביטוי בתאומות כמו גם בחדרים הזהים, נראה לא רלבנטי, וכך גם השימוש בעירום חלקי בתגובה להצהרות הפוליטיות. בסופו של דבר נראה שהמהלך הניסויי-פסיכולוגי המוביל לתוצאה חד-משמעית דחק את הפן האמנותי יותר, שנותר כמעין תוספת מלאכותית או הדגמה שולית. השניים אינם מצליחים להתמזג יחדיו לכדי עבודה שמאתגרת את שני השיחים ויוצרת משהו חדש.

תנועה-ציבורית, "הראיון", ארטפורט, תל-אביב, 2017. צילום: כפיר בולוטין

גם "הראיון" של תנועה-ציבורית מחולק לשלושה שלבים, וגם הוא מגייס את כישוריהן של בעלות מקצוע שמחוץ לעולם האמנות, אך מצליח לערער את נושא המחקר שלו ולייצר מתוכו מעין פורמט היברידי. בעת ההרשמה למופע בוחר הצופה אם להישאר בגדר צופה או להפוך ל"מרואיין". בתחילה מופרדים המרואיינים מהצופים. הראשונים עוברים תדריך קצר וממלאים שאלון, והאחרונים צופים במצגת תמציתית, דידקטית וקולחת מאת חברת תנועה-ציבורית בנושא "השיחה האישית" בצו ראשון לגיוס לצה"ל. זו שיחה המתקיימת בין כל נער המגיע לצו ראשון (או נערה שמבקשת להתגייס לשירות קרבי) לחיילת מראיינת, שתודרכה בקפידה. אנו למדים שהראיון הוא למעשה הפגישה הראשונה של הנער הצעיר עם צה"ל; שאמנות הראיון ככלי למיון צבאי פותחה ב-1955 על-ידי חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' דניאל כהנמן ומאז נותרה כשהיתה; שציוני הראיון מבוססים על כמה קטגוריות, ובהן "חברתיות" ו"חוש חובה"; ושכפועל יוצא מכך, המדינה מחזיקה למעשה בפרופיל רגשי הממפה כמעט כל גבר שניגש לצו ראשון. השיחה הזו, בסופו של דבר, קובעת דבר אחד – האם הבחור הצעיר כשיר לשירות קרבי או לא.

בשלב הבא נחלקים הצופים לקבוצות של ארבעה-חמישה אנשים ומובלים על-ידי מראיינת לשעבר, הלבושה במדים הלבנים של תנועה-ציבורית, לחדר קטן. המראיינת מתיישבת ליד שולחן, המרואיין מצטרף אליה, והשניים פוצחים בשיחה של כ-45 דקות שבמהלכן המרואיין שוטח את חייו באוזני המראיינת והצופים. אינני זוכרת מתי נכחתי בסיטואציה כה אינטימית, חושפנית וספונטנית במסגרת מיצג אמנות. חייו של המרואיין הופכים, לטוב ולרע, לתוכן אמנותי – מרתק לעתים, משעמם לפרקים. ובסוף הערב, כאשר כל הקבוצות, המראיינות והמרואיינים נפגשים יחד לפרישה צה"לית של במבה וחצאי פיתות עם מלפפון חמוץ, עולה השאלות "מי היה המרואיין שלכם?" ו"האם הוא היה יותר מעניין משלי?".

דבר ייחודי נוסף בעבודה הוא החשיפה לטכניקה מאוד מסוימת, שצה"ל שומר עליה בקנאות. המראיינת (לפחות המראיינת "שלנו", מה שנקרא) ניווטה את השיחה במיומנות כה מרשימה, עד שהיא היתה כמעט מהפנטת. צה"ל מתגלם כאן לא רק כגוף בעל מאגר נתונים סודי ומאיים, אלא גם כמערכת משומנת היטב, חברת כוח אדם לאומית המצליחה להכשיר נערות בנות 18 לבצע עבודה רגישה ומורכבת בצורה כה מקצועית, עד שהטקטיקה הזו נותרת טבועה בהן גם שנים רבות לאחר שחרורן. מן הסתם, הגדרת תפקיד המראיינת כנשי במהותו – הרי רק נשים מאיישות אותו – אינה מקרית. האשה נתפסת כאן כמדובבת, כמטפלת הרגישה שבכוחה למשוך בדרכי עורמה את המידע החשוב מהמלש"ב הצעיר. ואם כבר במגדר עסקינן, אחת המראיינות סיפרה בסוף הערב כי עד לא מזמן נכללה בקטגוריות המיועדות להערכת נערות גם קטגוריה של פריצות מינית.

תנועה-ציבורית, "הראיון", ארטפורט, תל-אביב, 2017. צילום: כפיר בולוטין

בסוף הראיון עוזב המרואיין את החדר, והמראיינת מנקדת את המלל הביוגרפי ששמענו לפי סולם של 1 עד 5: "עצמאות – 3, חרדה – 1… מסקנה: נפל קרבי". אך השלב החשוב ביותר במופע הוא אותה פריסה צבאית, המזכירה מעין "שבירת דיסטנס" צה"לית, שבה כל בעלי התפקידים במופע מחליפים מלים וחוויות. על קיר גדול תלויים בריסטולים צבעוניים המציגים גרפים שונים. תנועה-ציבורית ערכה כמה עשרות "ראיונות הכנה" שניתוחי תוצאותיהם מוצגים על הקיר, בהשוואה לסטטיסטיקות הצה"ליות. אך בניגוד להתמסרות לדיוק המדעי של "כשל פרגמטי", כאן ברור שכל סטטיסטיקה בנושא מופרכת מראש, בין אם זו הסטטיסטיקה הרנדומלית והמצומצמת של תנועה-ציבורית, המבוססת על ראיונות הכנה אחדים, או הסטטיסטיקה הצה"לית, המוטה על-ידי אינטרסים צבאיים ושיקולי כוח אדם. אנו מגלים, לדוגמה, שבעוד שלפי צה"ל התפלגות הכשירים לקרבי היא התפלגות פעמון נורמלית – בין המרואיינים של תנועה-ציבורית, שרובם עברו מזמן את גיל 18, אחוזי הכשירות לקרבי הם כמעט אפסיים. ככלות הכל, זה רק הגיוני שככל שאדם חי את חייו וצובר חוויות, טראומות, ניסיונות ופחדים, הוא נעשה פחות ופחות "כשיר לקרב".

שבירת הדיסטנס הזו רלבנטית לא רק למופע עצמו, אלא לעשייה של תנועה-ציבורית בכלל. לאחר המיצג הבעייתי של התנועה במוזיאון תל-אביב, נראה שסוף-סוף היא הצליחה לשחרר את אחיזתה בנראות הצבאית הנוקשה והחקיינית, ברצון לייצור מעין מימזיס אסתטי פרפורמטיבי, דווקא מתוך שיתוף פעולה ישיר עם חיילות לשעבר. התנועה, ובראשה דנה יהלומי, ששירתה גם היא כמראיינת בצה"ל, מפגינה כאן את חוזקה כגוף מחקרי-פרפורמטיבי. בסוף הפריסה מתחילה אחת מחברות התנועה לרקוד לצלילי שירי פופ, נכנסת לטראנס בעיניים מזוגגות, נשכבת על שולחן האוכל, משפריצה מיץ פטל מהפה ונמרחת בביסלי. כך בא הערב לסיומו – בשבירה מוחלטת של הגדרות התפקיד, במופע שחורג מכל ציפייה וסטטיסטיקה.

"הראיון", תנועה-ציבורית; "כשל פרגמטי", עינת עמיר, ד"ר אורלי אידן. ייעוץ משפטי: עו"ד ד"ר טלי קריצמן-אמיר. במסגרת התערוכה "הצעות לסדר", ארטפורט, תל-אביב
29 במאי – 6 ביוני 2017

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.