ברקן סורי, קוץ שנחשף בתאורת פלאש לילית, ופנס רחוב בודד באמצעו של כר דשא עזוב הם שניים מהדימויים המבליחים במפתיע מציורי השמן הקטנים המוצגים בתערוכה “קו המים” של אבישי פלטק. נוכחותם בתערוכה משנית לעבודות הווידיאו המוצגות בה ולצינור מים ישן, עבה וחלוד, המוצב במרכז הגלריה ומארגן את החלל מחדש, מתווה כבדרך אגב את תנועת הצופים. מעין כוריאוגרפיה מינורית מול קו מים, אסטרטגיה דומה לזו שקיימת בעבודות הווידיאו.
נוכחות הברקן והפנס היא כנוכחותם בעולם שמחוץ לגלריה; מפרספקטיבה אנושית משחקים את תפקיד המשנה ביחס לנוכחות האדם, נוכחים ברקע ההתרחשויות, ובכישרון ציור גדול מבטאים צלול את ההתבוננות וההקשבה השקטות והעדינות שיש בתערוכה הזאת.
בעבודת הווידיאו שמנוגנת בלופ, מבקרת דמותו הצנומה של פלטק בנוף ארץ-ישראלי מוכר: ים כחול, שקמה, מגדל מים. בתוכם הוא יוצר כוריאוגרפיה לשניים: אדם ומגדל מים. פלטק מנסה לפצח בגופו, באמצעות מדיום הווידיאו, כיצד יוכל לתת משמעות אישית ועכשווית למגדלי המים, שאיבדו את הפונקציונליות שלהם במהלך השנים, עם בניית המוביל הארצי, והפכו ממבנים מרכזיים שסימלו עוצמה, ושסביבם התנהלו חיי היומיום, ללא יותר מאנדרטאות אידיאולוגיה וזיכרון.

אבישי פלטק, “לילה בקיבוץ”, 26X23 ס”מ, 2017
בכל אחד מביקוריו אצל מגדלי המים פעולתו נראית אגבית ופשוטה, נטולת ההרואיות של ההקשר ההיסטורי. פלטק מתמודד עם המבנה ההיסטורי של מגדל המים דרך ערכים אמנותיים. מגדל המים הוא מאסת בטון פיסולית עצומה לעומת נוכחותו השברירית בפריים. הכתם מבטון והקו האנושי יוצרים צורות שונות של קומפוזיציה ובוראים מרחב אינטימי שבו הצופים יושבים על צינור המים החלוד ומתחקים אחר התנועה של פלטק, בווידיאו ובגלריה. הוא לוקח סלע, מציב אותו על האדמה ונעמד עליו, ראשו נושק לבסיס מאגר המים, עומד כאחד מעמודי התווך; הוא רץ ממגדל המים הלאה, מתגלגל כילד על דיונה; נשכב בתנוחת עובר בחריץ שנפער בין האדמה למאגר מים שקרס. מחוות קטנות ורגישות יוצרות כאן מהות של אמנות. נוכחותו של פלטק חיובית, ויש כאן משהו מרענן.
“קו המים”, אבישי פלטק, גלריה דנה, יד-מרדכי
אוצרת: רוית הררי
אירוע נעילה: 17 ביוני 2017, בשעה 12:00



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.