"הלכלוך שמעורב בציור שמן גרם לי להיכנס לאי-שקט"

"אמנות זה סטרספול. את רוב הזמן נלחמת עם עצמך בסטודיו, מפעילה ביקורת עצמית בלתי פוסקת, ובסוף, אם יש לך מזל, את מוציאה את זה החוצה, ואז העבודה עוד נתונה לפרשנות ולביקורת של אחרים. מצד שני, כשכל הזמן מוציאים החוצה, אז הרעלים לא נאגרים בפנים. וזה גם מתגמל". יהונתן משעל משוחח עם רונה פרלמן

שלום, רונה פרלמן, האם תוכלי להציג את עצמך?

"אני אמנית רב-תחומית. זה מושג שאני רק מתחילה לגלגל על הלשון, כי תמיד הגדרתי את עצמי כציירת. בתקופה האחרונה התעסקתי בקולאז'ים, אינסטליישנים ומיצגים אינטראקטיביים, אז כנראה נדרש עדכון להגדרה העצמית".

מה זה אומר, לעבור מציור לאינסטליישן?

"זה הרבה פחות מלכלך. אבל ברצינות, זה היה מעבר טבעי. כל העבודות שלי נובעות מרישום. היחס הוא עדיין בעיקרו רישומי, דו-מימדי, אני מתעסקת בקו וכתם. עכשיו למשל מוצג מיצב תלת-ממדי במוזיאון ארץ-ישראל. עבדתי עליו כמצע שטוח, בטכניקה שפיתחתי שמערבת הדבקה של מגזרות נייר קופי ו'החייאה' של החומר. אני ממיסה את הפיגמנט עם מדללי צבע, והוא חוזר לתפקד כמו דיו נוזלי. התוצאה היא פיסולית, אבל התהליך מאוד דומה לציור".

נייר קופי כמו של פעם? כחול כזה? איפה מוצאים כאלו בכלל? חשבתי שזה לא קיים.

"כן, רק שלי אין זיכרון נוסטלגי כלפיו, אני רואה אותו כחומר. הגעתי אליו במהלך שהות באירופה, למדתי סמסטר בשטוטגרט במהלך השנה השלישית שלי במדרשה. במהלך חופשת חג המולד נסעתי לברצלונה וראיתי לראשונה עבודה של האמנית לטיפה אשקש (Latifa Echakhch). היא ציפתה חדר שלם בנייר קופי. זו היתה חוויה של להיכנס לתוך עולם. קראתי עליה ועל תהליך העבודה שלה, וכשחזרתי למדרשה העבודה הראשונה שעשיתי בסמסטר היתה לצפות נישה שבה ציירתי בגריעה סצנות ממשרדים. זו היתה העבודה הראשונה עם החומר. עכשיו תשאל מה מעניין אותי בו".

מה מעניין אותך בחומר הזה?

"טוב ששאלת. אני אוהבת שהוא מגדיר לי מצב נתון. מגבלה שאני צריכה להתמודד איתה. הצבע שלו נתון, הגודל, וגם ההדפס של היצרן שיש בצדו האחורי. יש בו פטרן של מעוינים וסמלים גרפים של ציפור ויד רושמת. אני נוטה למופשט, בעיקר בעבודות הקופי. נהוג לחשוב על המופשט כהתקרבות לעילאי, שכן הוא לא תלוי בדבר גשמי. בהקשר הזה, הציפור והיד מחזירים אותנו למקום קונקרטי, וקיבלו בתוך ההקשר הזה משמעויות כמעט דתיות בעיני. מבחינתי זו האמונה העיוורת ביצירה ודרך החיים שהיא מכתיבה, בדומה לדת".

רונה פרלמן. צילום: הדר סייפן

מה עשית לפני עבודות הקופי?

"סוג העבודות שלי לפני, וכנראה גם אחרי, הוא ציור שמן יחסית אינטואיטיבי. הצבע מאוד בשרני, חי וחושני. אני לא רואה את המעבר מציור למיצב כתהליך ליניארי של מעבר מנקודה אחת לאחרת, אלא משהו יותר משולב. בדומה לאופן שבו אני מציירת – מתחילה ציור אחד, ממשיכה עם אחר, חוזרת, מוחקת, מוסיפה. קשה למדוד בזמן משך עבודה על ציור, כי זה מאוד נזיל. באותה צורה שילבתי גם קולאז', רישום, גזרתי את הציורים למגזרות. הכל נעשה במקביל".

רק שפה יש חומר שהוא בדיוק הפוך מבשרני וחושני, לא?

"הוא הפוך במובן שהוא מונוכרומטי ושטוח, כן. זה מרגיע אותי. הלכלוך שמעורב בציור שמן גרם לי להיכנס לאי שקט שהתבטא גם בציור. או אולי זה הפוך בעצם. אבל אני חושבת שאני עדיין מצליחה לבטא את העוצמה שכל-כך חשובה לי בציור, רק בצורה יותר מזוקקת ושקטה".

בואי נדבר על התערוכה שלך במוזיאון ארץ-ישראל.

"אני מציגה אובייקט תלת-ממדי במסגרת התערוכה 'מצבי קיצון – נייר ישראלי', באוצרותה של ענת גטניו. זו תערוכה שמציגה עבודות נייר של כ-60 אמנים ואמניות שמשתמשים בנייר כחומר לעומת מצע ומביאים אותו למצבי קיצון. אני מציגה שם אובייקט לולייני שצף בחלל. זה מצע שקוף שמצופה מגזרות של נייר קופי כחול ושחור. זה למעשה קולאז' תלת-ממדי. הדבקתי רצועות בשתי וערב, ולאט-לאט המבנה הלך והתפרק. אחרי זה עיבדתי את החומר בגריעה במדללי הצבע, מה שיצר רגעים ציוריים, שקיפויות וטקסטורות. הצופה יכול לשוטט סביב האובייקט, ומצדו השני מחכה לו הפתעה".

זאת אומרת שאפשר להסתובב סביב העבודה ואין לה ממש כיוון מוגדר.

"יש צד קדמי מובהק, בגלל ההצבה בחלל תחום בשני קירות. האמיצים גם עוברים לצד האחורי, שיש לו נראות אחרת לגמרי. הצבעוניות כסופה, והמופשט הופך לפטרן שפורק והורכב מחדש, וגם כל הסמלים הגרפיים שדיברנו עליהם מתגלים בצורה הרבה יותר ברורה וקונקרטית".

כלומר, ההצבה מאפשרת בכוונה את המעבר בין הצדדים. איך זה לעבוד על עבודה כזאת, כשאת לא יודעת בדיוק מה יראו כשיסתכלו עליה?

"כל העבודה עליה נעשה על הרצפה. לא היתה לי אפשרות ליצור את הצורה התלת-ממדית בסטודיו, אז שיחקתי עם יריעות ה-PVC בחלל. עד שלא תלו אותה – מה שהיה תהליך מורכב, שהצוות ההקמה התמודד איתו בצורה מופלאה – לא ידעתי בעצמי איך זה ייראה. הבנתי שגם ככה מה שאני רואה בציורים שלי ובשאר העבודות לא בהכרח עולה בקנה אחד עם מה שהצופה רואה, אז שיחררתי את העניין הזה מזמן".

כשיש משהו לא צפוי מתחילת תהליך העבודה עד לתצוגה, אני למשל הייתי נכנס לסטרס. איזה קשר זה מפתח אצלך עם העבודות האלו?

"קשר של אהבה. אמנות זה סטרספול. את רוב הזמן נלחמת עם עצמך בסטודיו, מפעילה ביקורת עצמית בלתי פוסקת, ובסוף, אם יש לך מזל, את מוציאה את זה החוצה, ואז העבודה עוד נתונה לפרשנות ולביקורת של אחרים. ואלו החיים שבחרנו. מצד שני, כשכל הזמן מוציאים החוצה, אז הרעלים לא נאגרים בפנים. וזה גם מתגמל. כשראיתי את העבודות שלי תלויות במוזיאון ישראל בכיתי מהתרגשות. זו נקודה שאומרת שכל הקושי הזה מוכיח את עצמו".

רונה פרלמן, "איזי ואלפי", 2017. מתוך התערוכה "כלבים וחתולים" באגף הנוער, מוזיאון ישראל.

את מציגה עכשיו גם באגף הנוער של מוזיאון ישראל. ספרי על התערוכה שם.

"זו תערוכה קבוצתית באוצרותה של אורנה גרנות, שעוסקת בחברו הטוב של האדם. החתול, במקרה שלך. אני מציגה רישומים, עט על נייר, בגודל A4. אלה רישומים של אלפי הכלב ואיזי החתולה שלקוחים מתצלומים שאחותי צילמה. יש בהם משהו שובה, כי שפת הגוף שלהם תואמת. הם מחכים בציפייה לאבא שיחזור הביתה או ישנים בדימוי מראה זה של זה".

אלפי ואיזי ראו את הרישומים?

"איזי חירשת, אז סיפרו לה והיא לא שמעה. וגם לא אכפת לה, כי היא חתולה".

רונה פרלמן מציגה בשתי תערוכות קבוצתיות: "מצבי קיצון – נייר ישראלי", מוז"א, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב. נעילה: 30.7.17; ו"כלבים וחתולים", מוזיאון ישראל, אגף הנוער

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.