איפה הסולידריות, הא?

במוזיאון חיפה חוגגים "אשכול תערוכות חדש" בהשתתפות עשרות אמנים. אף מלה על הניהול הקפריזי של המוסד או על העדר השקיפות. הקריאה להחרים את המוזיאון עד שיתקן את דרכיו חוללה סערה בבצה, אבל לא הביאה לשינוי המיוחל. יהונתן ה. משעל מציע סיכום ביניים.

ימים טובים עוברים על מוזיאון חיפה לאמנות. בשבת הקרובה ייפתח שם "אשכול תערוכות חדש", שיציג אמנים ואמניות רבים, ובהם גם ותיקים ומוכרים. במקביל ייפתחו תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות מאוסף המוזיאון, כמו גם של עבודות מאספנים ומפרויקטים מוזמנים. על "אשכול התערוכות החדש" כותבות האוצרות: "מהמודרניזם והאידיאל המטפיזי, דרך הראייה הדיסטופית הפוסטמודרנית, אמנות בת-זמננו מתאפיינת בסימנים של חזרה אל חזון העתיד. אשכול התערוכות החדש מתייחס אל הבניה של המרחב האוטופי כמעוז תקווה לשינוי פוליטי-חברתי ולקידומו באמנות העכשווית. מטרתו לבחון את הופעת הפוסט-פוסטמודרניזם, שצבר תאוצה בשנים האחרונות ומבטא את נסיון הדור לגבור על הפוסטמודרניזם של שלהי המאה ה-20, כתגובה כללית לרגע הנוכחי רצוף המשברים".

אם בהתגברות על משברים עסקינן, כדאי להיזכר במשבר האחרון שהמוזיאון עצמו התמודד עימו – חתימתם של מאות אנשי/ות אמנות על עצומה שקראה לבחון מחדש את פיטוריה של האוצרת לאה אביר על-ידי מנכ"ל מוזיאוני חיפה, נסים טל, ולחרם על המוזיאון עד שיפורסמו מכרז תקין וכללי מינהל בסיסיים שימנעו את הפיטורים הבאים על-פי העדפותיו המשתנות והלא עקביות של המנכ"ל. ייתכן שמחיקת המשבר הזה מהזיכרון היא "המרחב האוטופי הפוסטמודרני" שאליו מתייחסות האוצרות, שאגב, אינן חתומות בשמן על ההודעה לעיתונות.

"תקווה לשינוי פוליטי-חברתי ולקידומו באמנות העכשווית" בעקבות החרם אכן היתה. באפריל 2015, כמה חודשים אחרי פרסום העצומה, כתב אורי בלום, מנהל אגף התרבות של עיריית חיפה, מסמך פנימי:

"הואיל ומוזיאון חיפה הינו נדבך מרכזי וחשוב בחיי התרבות בעיר חיפה, יש בכוונתי לפנות ליו"ר ההנהלה של מוזיאוני חיפה בבקשה למנות ועדה מקצועית משותפת למוזיאונים ולעירייה, לבחינת כלל ניהול פעילות המוזיאונים, לרבות הליך פיטורי האוצרת וגיוס אוצרים וכוח אדם מקצועי, וכן להגיש המלצות ודרך ליישמן".

במסמך מותח בלום ביקורת חריפה על המנכ"ל נסים טל ועל הפרשה כולה:

"ללא מוזיאון בעל אמירה אמנותית עצמאית משמעותית, המקיים דיאלוג עם הקהל, ובמיוחד עם הקהל הצעיר, נגוז עתידה התרבותי של כל חברה. כמי שממונה על התרבות בעיריית חיפה מצאתי לנכון לפנות בכתב בזמן שהותי בחו"ל למנכ"ל מוזיאון חיפה מר נסים טל בבקשה להקפיא ולעצור את הליך הפיטורים של האוצרת לאה אביר, וזאת עד חזרתי מחו"ל לצורך בירור הנושא. לצערי, נסים טל לא שעה לפנייתי זו, מעשה […] מטריד לגבי פעילות המוזיאון בכלל ומנהלו בפרט. דרך הפיטורין של האוצרת לאה אביר, לאחר עזיבתה התמוהה של האוצרת הקודמת רותי דירקטור, שעשתה עבודה משמעותית בשדה האמנות הישראלי בעיר חיפה, תמוהה שבעתיים".

דבריו של בלום, אף שהיו מכותבים לראש העיר ולנסים טל עצמו, נותרו על הנייר, וטל ממשיך לכהן בתפקידו כאילו לא אירע דבר. פרסום ההליך למינוי אוצרים במוזיאון והחלת כללי פעילות ברורים בו, כפי שדרשו חותמי העצומה, גם אם נדונו, מעולם לא פורסמו.

פתיחת אשכול התערוכות החדש עוררה, לפיכך, תרעומת רבה. האוצרת מעין שלף כתבה בעמוד הפייסבוק שלה:

"בין האמנים הרבים שמשתתפים גם כאלה שאני מכירה ומוקירה, ותופסת אותם כבעלי תודעה פוליטית וסולידריות כלפי חבריהם לשדה. עדיין, הם משתתפים בתערוכה במוזיאון שרבים מחבריהם קראו להחרים, בין היתר כיוון שהוא מתנהל בצורה פוגענית ובעייתית כלפי עובדיו. ייתכן שחלק מהאמנים האלה אפילו חתמו על העצומה שפירסמנו בנושא. אני מודעת לקושי של אמן לוותר על תערוכה מוזיאלית. זה כואב ולא דבר שאפשר לעשותו בקלות ראש. אבל לא מדובר כאן רק בסולידריות – צורת התנהלות בעייתית כלפי אוצר תהפוך בשלב כלשהו להתנהלות בעייתית כלפי אמן. אי-אפשר להפריד בין השניים. האם זה באמת מוסד שאתם רוצים לעבוד איתו? ומעבר לזה, מה הטעם להוציא עצומות ולארגן מחאות אם לא מכבדים אותן? איזה כוח יש לנו כקבוצה להפעיל לחץ ולדאוג לתנאי עבודה הוגנים אם חברי הקבוצה שלנו מתפתים לעבוד עם מוסד שלא שינה דבר בהתנהגותו, לא התנצל, לא ניסה לבדוק אם יש מה לתקן, רק עשה מאמץ לטאטא מתחת לשטיח את הביקורת? האם זה המסר שאתם רוצים להעביר לבעלי הכוח? זה לא רק עולם האמנות, אתם מבינים? זו ההתקרנפות שבה אנחנו ממשיכים להתנהל כאילו העולם סביבנו לא קורס. ואם נניח שזה לא שקשה לכם לעמוד בפיתוי, אתם פשוט לא אוהבים את טקטיקת החרם, אפשר להציג ולכתוב מכתב, או להוציא הודעה לעיתונות, או לעשות פעולת מחאה במוזיאון. אבל לא השקט הזה שמגיע עם הודעת היח"צ על פוסט פוסט פוסט פוסט מודרניזם".

האוצר רן קסמי-אילן כתב:

"סולידריות קשה לקיים, במיוחד במקום קטן ובשדה מקצועי אזוטרי כמו זה שאני שייך אליו. ובכל זאת אני מוצא לנכון לציין כי נמתח קו, ומבחינתי מוזיאון חיפה נמצא מעבר לו. אשכול תערוכות חדש. מבחינתי זה מספיק. יש מי שממשיך לנהל את המקום כאילו היה חנות המכולת המשפחתית שלו, שהאנדרסטייטמנט של השנה יהיה לומר שיש לו בעיה ביחסי אנוש. יש ראש עיר שמגבה את ההתנהלות השערורייתית הזו. והכואב מכל – יש אמנים שמוכנים להציג שם, שוב".

אבי לובין, אוצר שהיה שותף לפעילות של אביר בחיפה, הגיב גם הוא לדברים:

"נוצרה פה סיטואציה ייחודית שבה היו מי שהרימו את הכפפה ויזמו את החרם. מעל 300 אמנים ואוצרים חתמו עליו. רבים ביטלו תערוכות מתוכננות ואחרים סירבו להצעות מאוד מפתות של המוזיאון. יש פה פוטנציאל גדול וחריג להוביל לשינוי. אבל כשתמיד מצליחים למצוא את אלה שמשתפים פעולה עם המוסד נגד חבריהם, זה באמת מייאש".

המחאה נגד ההתנהלות בחיפה היתה אחד המהלכים המאורגנים היחידים שיצאו מקהילת האמנות בשנים האחרונות. מיד לאחריו התכנס "פורום האוצרות", שבו לקחו חלק בעלי/ות תפקידים בגלריות מסחריות, חללים אלטרנטיביים ומוסדות ציבור. המסר שיצא מהפורום קרא ליישור קו ותנאים בסיסיים להעסקה של אוצרות במוסדות, ציבוריים ומסחריים. דובר גם על קשרי העבודה בין אמנים/יות לאוצרות, אך דווקא בקרב השותפים הטבעיים למהלך, כלומר האמניות/ים עצמם/ן, לא כולם רואים את הדברים באותו האופן. האמנים שפניתי אליהם לתגובה בחרו לא להגיב או לא להזדהות בשמם.

"מעניין אותי איזו אלטרנטיבה הם [האוצרים] מציעים לאמנים צעירים שיסרבו להציג במוזיאון", אומרת אמנית שביקשה להופיע בעילום שם. "לפני כמה שנים היה מאבק נגד מוזיאון תל-אביב, השתתפו שם אנשים שאחר-כך עבדו עם המוזיאון. למה הם עשו את זה? אף אחד לא מוריד מכבודם או מבקש מהם לשלם מחיר. אני מסכימה עם הרעיון, אבל הדרך עקומה ומרוכזת בעצמה עד כדי כך שהמאבק הופך להיות אליטיסטי, וזה מצחיק כי מדובר באנשים עם אותן השקפות פוליטיות וחברתיות. המאבק שלהם הופך פתאום למורם מעם. כולם יודעים למשל על תנאי העסקה בעיתונים. וכולם יודעים מה זה פרילנסריות. אמנים משתפים פעולה כשהם בוחרים להשתתף בכתבה בעיתון שידוע כמקום מנצל. איפה הסולידריות, הא? המאבק הזה מדבר על סצנה אחת בלי להבין תהליכים אחרים שקשורים לזה. אם המאבק היה על זכויות עובדים ועל הדרך היו אומרים, 'תראו מה קרה במוזיאון חיפה', ואז עושים הקשרים מכך, הדברים היו יותר נגישים. הטענה שאמנים משתפים פעולה עם הדיכוי נשמעת כאילו שמוזיאון חיפה הוא אוטוריטה בתחום הניצול. כאילו שסטז'רים של רפואה לא טוחנים משמרות, או מורים צעירים לא מרוויחים אלפיים שקל לחודש".

עבודתה של דנה יואלי מוצגת בתערוכה בלי שהיא עצמה יודעה על זה: "גיליתי על השתתפותי בתערוכה במוזיאון חיפה כשראיתי את שמי בהזמנה לפני כמה שבועות. העבודה הועברה כבר למוזיאון, שהשאיל אותה ישירות מאספן, ומציג אותה. אני מאמינה בצדקת הסירוב לשתף פעולה עם המוזיאון, וגם חושבת שהתנהלות לא תקינה אחת ממשיכה בהתנהלויות בלתי תקינות אחרות, לדוגמה להשאיל עבודה של אמן בלי ליידע אותו. אבל פרץ האשמות, אכזבות מהעדר סולידריות ואחריות של אמנים וכולי הוא בעייתי. סולידריות היא התקווה היחידה שלנו, בחיים מחוץ לאמנות עוד יותר מאשר באמנות. העניין הוא שיש מערכת ציפיות שמטבע הדברים תולה על האמנים הרבה אחריויות שהן מהותיות למוסד. דווקא משום שאני יכולה לומר בביטחון שלא הייתי משתתפת בתערוכה במוזיאון לו היו פונים אלי, אני מרשה לעצמי גם לומר – אמנים נושאים גם כך בהמון אחריות אישית וקולקטיבית, מתנהלים במערכות יחסים כוחניות ובלתי אפשריות בתוך מוסדות ומחוצה להם ומתפרנסים בדוחק. אני לא יכולה להעמיד את עצמי במקומו של אמן שמשתתף ולבקר אותו".

הדס קידר, אמנית ואוצרת שהיתה שותפה להקמת "פורום האוצרות" וגם פעילה באיגוד האמנים, סבורה שהדברים מורכבים גם לנוכח הטענות על הדרישה האוטומטית לסולידריות מצד המציגים בתערוכות החדשות:

"ההתמרמרות של אוצרים ואמנים לנוכח פתיחת אשכול תערוכות במוזיאון חיפה, המשדר 'עסקים כרגיל', ואכזבתם מהשתתפותם של אמנים בתערוכות מובנת וטבעית, אבל מצביעה לדעתי על כשל במבנה העומק. שיימינג של אמנים שלא מתיישרים עם החרם אינו קשוב לעובדה שסולידריות מושגת באמצעות עבודה תשתיתית ולא בן רגע. חרם אינו מושג דרך הודעה חד-צדדית לנציגי הקהילה. הדרך להגיע לתוצאה כרוכה בעיסוק מתמשך ואחראי בבעיות העומק של שדה האמנות, שרובם הם תוצרים של תת-תקצוב משרד התרבות באמנות הפלסטית. ההתאגדות היא פעילות מקצועית של תיאום בין קהילות עם אינטרסים דומים, ואינו מהלך קולקטיבי של חיבוק עצים ניו-אייג'י.

"קריאה ספורדית של אמנים ואוצרים לפעול כגוש אחד אל מול עוולות מוזיאון או מוסד זה או אחר אולי משיגה באופן חלקי את מטרתה המיידית, אך בטווח הארוך מעוררת תחושה שנדרשת פעולה מפוקחת ומתמשכת המטפלת בסוגיות רבות, כדי שיהיה אפשר ברגע האמת להפעיל את כפתור ה'סולידריות' באופן אפקטיבי. במקרה של מוזיאון חיפה, כל עוד המצב הנוכחי בשדה האמנות הוא שחסרה תשתית של הסכמה למאבק למען הגדלת תקציב האמנות, שיוביל לאופציות רבות יותר לתצוגה בחללים ציבוריים, קשה לדרוש מאמנים שבעיני רוחם לא רואים שום אלטרנטיבה אחרת באופק לוותר על תערוכה מוזיאלית".

באופן מאוד לא ייחודי לעולם האמנות וכמו בכל תחום עיסוק שבו מתרחש ניצול, המרוויחים והנהנים הגדולים מאקט הקואופטציה והקונפליקט הפנימי שנוצר בעקבות השתתפות אמניות ואמנים שחתמו בשעתו על העצומה הם כמובן חברי הנהלת מוזיאון חיפה. הם יכולים להתרווח לאחור בכסאותיהם ולהרחיק מעצמם פעם נוספת את הביקורת, בזמן שאמנים ואוצרים מנהלים מאבק כוחות פנימי.

אי-אפשר לנתק את סיפור המוזיאון מההקשר הרחב של האווירה הפוליטית בישראל. סוגיית מוזיאון חיפה, בצירוף האירועים האחרונים במוזיאון תל-אביב והעובדה שאמנים ואוצרים הם בתחתית סדר העדיפויות של מוסדות השייכים לציבור, מלמדים שוב כי כל עוד אין התאגדות של אמנים ואנשי מקצוע והסכמה על קווי בסיס, אמניות/ים ימשיכו להתמודד לבדם עם החלטות מהסוג הזה. קהילת האמנות היא קבוצה קטנה אך הטרוגנית מאוד ובעלת אינטרסים משותפים. אין סיבה שתמשיך לשלם את מחיר הניצול באופן אישי או קולקטיבי.

עוד על סולידריות ומוזיאון חיפה בערב רב: יונתן אמיר – שתיקת האוצרות

1 תגובות על “איפה הסולידריות, הא?”

    טוב שעדיין ישנם אנשים תמימים
    מישהו מאמין שבאמת קיימת אפשרות לסולידריות?
    ככל שיגדל המרחק בין האמן לאוצר כך ייטב. הקשישים בסצנה ודאי זוכרים את ההתגייסות העדרית נגד פיטוריה של שרה ברייטברג. מישהו מהצעירים יודע מי היא? מתי היא אמרה משהו בעל משמעות?
    רועי רוזן, היה בראש המאבק נגד המוזיאון ומיד שהתאפשר לו, חמק פנימה ונדם בראיון אלגנטי. ללא ספק שהמילוליות היא הצד החזק שלו
    אמנים הם אופרטיוניסטים כמו כל אזרח מהשורה
    ןלכן טוב שעדיין ישנם תמימים. לפחות יש צחוקים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.