הגלריה לאמנות בבית יגאל אלון, גנוסר, עתידה לשנות את יעודה. במכתב שפרסמה השבוע אוצרת הגלריה נאוה שושני, נכתב כי ״לצערי עלי ליידע אתכם שלאחר חודשים של התלבטויות, דיבורים וניסיונות שכנוע, החליטה הנהלת בית יגאל אלון, גנוסר, שהגלריה לאמנות תפסיק את פעילותה במתכונת הרגילה. כלומר – לא תציג יותר תערוכות מתחלפות של אמנות פלסטית.
״קצת על הגלריה: הגלריה נפתחה בעקבות פנייה של מחלקת תיירות ויזמות של מוא”ז עמק הירדן למוזיאונים המקומיים, בתקווה למצוא פתרון לאמני האזור [שמעט מאד אמצעי חשיפה עמדו לרשותם], ובו זמנית ליצור מקום נוסף של תרבות, לטובת שוחרי האמנות בצפון. בשנים הראשונות הייתי צריכה לכתת את רגלי ולחפש אמנים שירצו להציג. בשנתיים-שלוש האחרונות אני בעיקר משיבה לפניות רבות ונמצאת בקשר עם רשימה ארוכה של אמנים, הן מהפריפריה והן מהמרכז, יהודים וערבים, אמנים בראשית דרכם ואמנים ותיקים, שמביעים את רצונם להציג אצלנו, ושעם חלק מהם כבר סוכם שיציגו בעתיד הקרוב או הרחוק. רשימת התערוכות שהיו מתוכננות לגלריה נפרשה על פני יותר משנה וחצי קדימה ויש בהן אמנים שממתינים לכך כבר שנתיים ויותר.
״אחת עשרה שנים מלאו למפעל התרבות הקטן הזה, שנבנה לאט ובמסירות, היווה מקום מפגש אהוד לאמנים ולשוחרי אמנות ורכש לו קהל קבוע, חם וסקרן. הוא חדר למודעות של מוסדות חינוך בסביבה, ששיגרו אלינו את תלמידיהם; זכה לנוכחות מסיבית בפתיחת תערוכות חדשות ואירועים מיוחדים, שאף פורסמו בקביעות במדורים בנושא תרבות ואמנות בעיתונים ובאינטרנט. בנוסף, עבור רבים מאורחינו, שוחרי אמנות מבוגרים, היתה הגלריה אחד המקומות הבודדים שיכלו להגיע אליהם כדי לראות אמנות.
״כשדובר לראשונה על סגירת הגלריה, הבנתי שמדובר בקשיים כספיים. הצעתי שאוותר על רוב משכורתי ובלבד שיוותרו על חיסולה של הגלריה, שלקח זמן רב ומאמצים רבים למצב אותה במקום שבו היא נמצאת. לזמן קצר נראה היה שזה הפתרון ושהגלריה תוכל להמשיך לפעול, אם גם בקצב שונה ועם פחות תערוכות בשנה, תוך התאמה לתקציב המקוצץ מאד. אלא שלצערי, הוחלט לאחרונה שהגלריה תעבור לרשות המרכז החינוכי בבית אלון, כדי להתאים את התכנים שיוצגו בה לפעילות החברתית והציבורית שנעשית בו. אינני יודעת אם המשמעות היא שיוצגו בה תערוכות דידקטיות, או שהיא תהווה חלל תצוגה נוסף של המוזיאון, או שאולי תתקיים בחללים שהתרוקנו פעילות יצירתית של תלמידים. כך או כך, נראה שההחלטה שהתקבלה נובעת בעיקר מחוסר הבנה של ההבדל בין אמנות פלסטית שמבוצעת בידי אמנים מקצועיים מתחומים שונים, ועוסקת במגוון נושאים שמעסיקים אותם ואת כולנו [והעסיקו גם את יגאל אלון!], לבין מה שמוגדר כאמנות “במתכונת אחרת – שמייצגת את העשייה החברתית ציבורית של המקום הזה, בהמשך למורשתו של יגאל אלון”.
״שני דברים לסיכום: א. אמנם בפגישתי האחרונה עם המנכ”ל נאמר על ידו שיש תקווה כלשהי שבעתיד תשוב הגלריה לפעול, אך לדאבוני, ברוב המקרים גלריה שנסגרת אינה נפתחת שוב. אשמח להיווכח בטעותי.
ב. ממה שלמדתי על יגאל אלון, שאחד מן התפקידים החשובים שמילא היה שר החינוך והתרבות, ושהיה איש תרבות באופיו – די ברור לי שהוא לא היה סוגר את הגלריה הפעילה והחיונית הזו.
כמה חבל.
נאוה



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
