ברכה אטינגר תציג בביאנלה באיסטנבול

האמנית ברכה אטינגר הוזמנה להשתתף בביאנלה של איסטנבול, 2015, עם תערוכת יחיד מקיפה של עבודותיה (1984-2015) התערוכה, שאוצרת קרולין קריסטוב בקרגייב (אוצרת דוקומנטה 13 בקאסל ומנהלת מוזיאון קסטלו דה ריבולי (Castello di Rivoli) ומוזיאון GAM טורינו), תיפתח ב-5.9 ותימשך עד 1.11. הביאנלה ה-14 של איסטנבול נקראת "מי מלח – תיאוריה של צורות מחשבה", ומתייחסת דרך מטאפורות כמו גלי […]

האמנית ברכה אטינגר הוזמנה להשתתף בביאנלה של איסטנבול, 2015, עם תערוכת יחיד מקיפה של עבודותיה (1984-2015)

התערוכה, שאוצרת קרולין קריסטוב בקרגייב (אוצרת דוקומנטה 13 בקאסל ומנהלת מוזיאון קסטלו דה ריבולי (Castello di Rivoli) ומוזיאון GAM טורינו), תיפתח ב-5.9 ותימשך עד 1.11.

הביאנלה ה-14 של איסטנבול נקראת "מי מלח – תיאוריה של צורות מחשבה", ומתייחסת דרך מטאפורות כמו גלי מחשבה, גלי זיכרון, גלי מוח וגלים המגנטיים, לקשר בין האמנות לעולם, למדע, לפילוסופיה, ואקולוגיה. העבודות בפרוייקט של אטינגר עוסקות בטראומה אישית והיסטורית, זכרון, שכחה ועדות, כהתנגדות לעולם מוצף דימויים, כאן מוצעת האופציה של עולם שעושרו נשען על העמקה רוחנית של מעט מוטיבים.

במסגרת הביאנלה יקיימו ההיסטוריונית של אמנות גריזלדה פולוק ואטינגר סדנת קריאה. כמו כן יושק בתערוכה ספר אמנית של אטינגר, הנקרא "א. וליבי חלל", וכולל דימויים רבים של עבודותיה״, ציורים ופריימים מעבודת וידיאו וכן מחברות, בנוסף לטקסטים שלה וכאלה שנכתבו במיוחד על ידי האוצר ניקולה בוריו, הפילוסוף וחוקר האמנות אנדרו בנג'מין, קריסטין בוקי-גלוקסמן, טינה קינסלה, רות קרא-קניאל ועודד וולקשטיין, עם מבוא של אוצרת הביאנלה קריסטוב-בקרגיאב והקדמה של גריזלדה פולוק.

ברכה ל. אטינגר, אורידיקה, הגרציות, פרספונה. שמן על בד. 2006-2012. באדיבות גלריה ברוורמן

ברכה ל. אטינגר, אורידיקה, הגרציות, פרספונה. שמן על בד. 2006-2012. באדיבות גלריה ברוורמן

אטינגר היא אמנית העוסקת בעיקר בציור ותיאורטיקנית העוסקת באמנות, בפסיכואנליזה ובקשרים ביניהם.היא עובדת על כל ציור בתהליך ארוך מדיטטיבי הנמשך כמה שנים. הפרטים שנטבעים בתשתית הציור נמחקים חלקית בתהליך העבודהֿ ובמקומם ולצידם מפציע בציור חלל ומבליחות מן האבסטרקט כעין דמויות, חלל ודימויים שמתקשרים לעולם הציור הקלאסי והמודרני וכן לעולמה הנפשי והרוחני. בתשתית התערוכה שתוצג בביאנלה ״וליבי חלל בקרבי. אורידיקה – מדוזה״ הכוללת 15 ציורי שמן, 76 מחברות/פנקסים, הקלטת אודיו ומיצב (1984-2015) מצויים, בין אם בחומר ממש כשאריות עיבוד של צילום ובין אם לעיני רוחה של האמנית, פרגמנטים אלו ואחרים, מעובדים ומטושטשים, מתוך צילום ידוע של שורת אימהות נושאות תינוקות, נשים וילדות עירומות, יהודיות, העומדות להיות מוצאות להורג בזמן מלחמת-העולם השנייה. בכל אחד מהציורים, פרט כלשהו מהצילום הזה מופיע תחילה או דרך עיבוד במכונת-צילום או ישירות ממגע המכחול על הקנבס הריק כמו רוח רפאים הניתזת מזיכרון חזותי על הבד דרך צבעי השמן. בתהליך ציור מיוחד במינו, שבו נערמים ונמסכים זה על זה וילונות שקופים של צבע-קו, צבע-אור, צבע-חושך, נוצר בציור חלל של עומק ללא פרספקטיבה המעביר תחושה של תנועה בזמן – הציור מוחש כעין הולוגרמה. הסדרה ״מדוזה״ מתייחסת הן לישות המיתולוגית הזו, הן למופעיה אצל ציירים שונים לאורך ההיסטוריה והן למדוזה שחיה בים, כשאת המחקר האבסטרקטי בציורים האלה אטינגר משווה לתנודות של המדוזה, לשרוכי החישה שלה ולמגע שלה עם המים. נושאי הסדרות השונות נפגשים ומתערבבים בציורים מהשנים האחרונות. המרווחים בין השכבות חיים וכמו פועמים, מפגשי פנים-שכבה בפנים-שכבה אחרת. חלל המפגש בין פני-השטח של ציור אחד למרחב פני-השטח של ציור אחר מאפשר לנושאים של שכבות העומק של כל ציור להדהד אלה עם אלה. בציור, שעוסק ברמה האבסטרקטית בצבע כאור וממשיך בכך את הציורים המאוחרים של מונה ושל רותקו, מגיחים פנים או חלקי פנים וגוף ופרגמנטים של גוף,והם נעלמים ושבים ומבליחים ושוב בתנודות zoom-in and zoom-out, עד שלא ברור אם הדמויות הנראות לעין המתבונן הן השלכה מעיני רוחו של הצופה על הציור או הפצעה מתוך הציור לעבר העין של הצופה.

ברכה ל. אטינגר  בסטודיו, 2014 (צילמה: אניה קרופיאקוב)

ברכה ל. אטינגר בסטודיו, 2014 (צילמה: אניה קרופיאקוב)

אטינגר הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות בין השאר במוזיאון הסטדליק, אמסטרדם; מרכז פומפידו, פאריס; מוזיאון ישראל, ירושלים; מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; מוזיאון תל אביב לאמנות; המוזיאון לאמנות מודרנית, וורשה ועוד. כמו כן הציגה אטינגר תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ירושלים; מוזיאון לאמנות של פורי, פינלנד; במוזיאון הרוסי לאתנוגרפיה, סנט פיטרסבורג; Drawing Center, ניו-יורק; מוזיאון קאלה; מוזיאון אנז׳ה, בוזאר בריסל; מוזיאון קרן טאפייס, ברצלונה; מוזיאון לאמנות מודרנית, אוקספורד, ועוד.

11 תגובות על ברכה אטינגר תציג בביאנלה באיסטנבול

    העתיקו וקראו לסטודנטים בלווי צחוק רועם
    פשוט לא יאומן
    כולה הודעה על השתתפות בתערוכה שהפכה מול עיננו לטקסט פרודי
    הגיע הזמן, אם 'ערב רב' מספיק בטוח בעצמו, להקים מדור סאטרי

    בתצלום לפחות, סביבת העבודה של ברכה נראת כמו פינת עבודה שסידרה לעצמה ציירת של יום שבת בסלון ביתה.
    הציור בתצלום מאשר את ההבחנה והכתוב לא מצליח לסתור אותה

    "בכל פעם שאני שואלת לפשר ההתעלמות של ספרי תולדות האמנות הישראלית מרוב האמניות, עונים לי שתי תשובות: היו מעט נשים אמניות, וכנראה הן לא היו חשובות או טובות דיין. משמע, אם ההיסטוריה שכחה אותן – סימן שהגיע להן" כותבת רות מרקוס ב״ערב רב״. ובכן יש גם תשובה שלישית: כמה מהמורים של הסטודנטים לאמנות מתפרנסים מללגלג על אמניות (אוי רונה רונה…). ויש גם תשובה רביעית: נשים מציירות רק בשבת כשגמרו לסדר את הבית והארגנו על בייבי סיטר. צייר אמיתי מרביץ מבט מיוזע כלפי הצלם ומצייר בעמידה או בזחילה.

    בדיוק הסתכלתי על כמה צילומים של אביבה אורי יושבת מול ציור ומביטה למצלמה, סידרה לי פינת עבודה בבית שלה. יש לנו כבר ממש מסורת של ציירות שבת. והיתה מאופרת בקפידה בייחוד העיניים.

    מאיר: הבאת לכאן את אביבה אורי. בעולם טוב זה יכול להוביל לדיון מה זה ציור, מה זה כתם, מה זה קו, מה זה זכרון, ומה הן רוחות הרפאים של אורידיקה ושל פרספונה, ולאיזה עולמות כל אחת מהאמניות האלה לוקחת אותנו. אביבה אורי ציירה בבית, בסלון, וגם בשבת. היו לה עיניים מהממות. דליה רביקוביץ כתבה במטבח. האם אם היא היתה צייר היינו דנים כאן ברוח ובציור ולא בעיניים היפות?

    פינת העבודה של ברכה נראית ממש כמו פינת עבודה. שומו שמיים! איך הצליחו לארגן אותה כך? בטח עבדו על זה כמה ימים. ידעתם שלאנשים שסובלים מבעיית הבנת הנקרא יש חוש הומור כל כך מלבב וצחוק כל כך רועם ומעל לכל גסות רוח? ואולי זו קצת קנאה? אני למשל מודה שאני מקנאה בברכה, אמנית ואינטלקטואלית בעלת שם בינלאומי. הלוואי שגם אותי היו מזמינים להציג באוצרותה של אוצרת כה ידועה ובהשתתפותה של חוקרת פמיניסטית נודעת ומרשימה.

    ברכה ואורי על אותו מצע טקסט, זאת הגזמה פרועה
    לא כל שרבטן/ית הוא דליה רביקוביץ' וגם אם הוא כותב בבית ולא כל מלחים שרשראות בקיבוץ הוא יגאל תומרקין, כמו שלא כל ביוגרפיה היא סיפור 'אהבה וחושך'..
    די כבר עם ההשטחה הזאת ועוד על ידי פרופ'
    יש פינה ויש פינה בעלת שם עולמי…
    ברכה היא בודאי לא מסוג הנשים קשות היום שמנקות,מכינות ומטפלות וחסרת כוחות ניגשת אל פינת הציור

    מה ענין שמיטה להר סיני? את יכולה לבקר את טיב יצירה, אבל לא ברור לי מה הקשר לכמות העבודה שהיא משקיעה בניקוי ביתה? יש לך בעיה עם זה שהיא יפה ולא נראית סחוטה וחסרת כוחות? זו פשוט הערה מבישה כי את משתמשת בלשון גברית שובניסטית ומוציאה שם רע לנשים.

    תערוכה מרגשת ומעוררת מחשבות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.