מכת גבולות

"ההיסטוריה של הקריירה האמנותית שלי", אומר מועלם דורון, "היא היסטוריה של שיבושי גבולות וטרנסגרסיות – בין אמנות לאדריכלות, בין התפקידים שעשיתי כמורה, מנחה, אמן, לבין הפעילות החברתית בשטח כמתערב, מפריע, מוחה, מבלבל".

"סדר הדברים הקיים מורכב מסטיות שטקטיקות, הנקראות עממיות, עורכות למען עצמן, מבלי לשגות באשליה שהסדר המוביל עתיד להשתנות במהרה. בשעה שכוח שליט מנצל את הסדר ונוקט שיח רעיוני המסווה אותו, אמנות נעלמת מהתלת בו. כך מתגנבות אפשרויות אל הסדר הקיים של חילופים חברתיים, של המצאות ושל התנגדות מוסרית" מישל דה סרטו

שלושה מישורים משתרגים בעיר המודרנית: מישור הבית והמשפחה, מישור יחסי האנוש ומישור הכוח הפוליטי. המציאות העירונית מגבשת ופורמת מושגים תרבותיים וחברתיים שאופפים כל אחת ואחד ברשת סבוכה של יחסים סביבה וכלכלה. מרחב זה מובע בסמלים שעולים ממשא ומתן חברתי שמעצב גם את ביטויי האמנות שלו. מרחב הקהילה פועל ככוח מעורר וכובל, מקום של ערכים ואי-צדק, של אפשרויות ואיסורים. כל חברה מייצרת את המרחב שלה ומכיוון שלא ניתן לצאת מהשפה הזאת מה שנותר הוא להיתקל בגבולותיה. ההתקלות בגבולות מהדהדת במרחב הציבורי את משחקי הכוח שנטווים במערכות היחסים האנושיים, את ניוונם ואת חסדיהם, ואת התקוות והאכזבות מאורחות הקיום של הקהילה.

גיל מועלם דורון - מכת גבולות (כריכת הספר)
גיל מועלם דורון – מכת גבולות (כריכת הספר)

גיל מועלם דורון בוחר בהתקלות בגבולות כטקטיקת פעולה שמהדהדת שיח של סמלים שמכונן שינויים במשמעות של היות אזרח. מדובר באקטיביזם שנערך מחוץ למוצר האמנות ומעמדו בשוק הצריכה, ופועל בשפה חזותית שערכיה מושגיים והידברותיים.

מועלם דורון הוא נווד שעבודתו פרחה בשטחי הפקר אורבניים, חברתיים ואמנותיים. עבודותיו בוחנות גבולות ומערערות הגדרות אודות סדר קיים וצורות שליטה. הוא בוחר בטרנסגרסיה – הסגת גבול שבאה אף בעבירה – כטקטיקת פעולה שנוקבת בסמלים שמכוננים את המשמעות של להיות אזרח. מדובר באקטיביזם שנערך מחוץ למוצר האמנות ומעמדו בשוק הצריכה. עבודתו נטועה באמנות המושגית שביקשה להתרחק מהמעמד הבורגני שהוקנה לאובייקט האמנות, פיתחה רעיונות שהיו חופשיים ממערכות ממוסדות של ייצוג וניסתה לדמיין עולם יצירה אל חומרי שסימניו ערוכים מחומרים קלים, פשוטים, נעלמים ומתכלים ומעורבות אקטיביסטית בתהליכים של שינוי חברתי (Lippard, , VI). כמי שמגיע מעולם האדריכלות רוב עבודותיו של מועלם דורון תלויות מקום. המרחב הפיזי והחברתי בו מתרחשת או מוצגת העבודה מהווה לרוב את הבסיס העיקרי להתרקמות היצירה.

g2

גיל מועלם דורון

כתושב יפו וכיהודי ערבי שמשפחתו נעקרה לישראל מעירק ומאירופה מותח מועלם דורון את שאלת הבית עד קצות העצבים המתוחים לזרא של הסכסוך הפלסטיני ישראלי. הפעולות שהוא עורך עוסקות מקרוב בבית, בחוסר האפשרות לבית ובנרטיב הקיומי שמתנסח ביניהם. חוסר האפשרות לבית מסמלת אצלו גם את חוסר האפשרות לאמנות בתנאים של פערים ואפליה. המציאות החברתית משמשת אפוא את מועלם דורון כנקודת מוצא לפעולה פדגוגית שנערכת בכלים אמנותיים בחברת שותפים ומניעה תהליך עיון, הידברות ויצירה חזותית. פעולה שמציבה את האמנות מעבר להגדרות החפץ והשוק שלו אך משקפת את יסודות השיח האזרחי שמביעה כל יצירת אמנות. מועלם דורון הוא מעין אמן רחוב אבל לא אמן גרפיטי, הוא פעיל חברתי אך אינו מרפא באמנות.

עבודותיו של מועלם דורון דחוסות במסרים מחאתיים דידקטיים ודווקאיים. "ההיסטוריה של הקריירה האמנותית שלי", אומר מועלם דורון, "היא היסטוריה של שיבושי גבולות וטרנסגרסיות – בין אמנות לאדריכלות, בין התפקידים שעשיתי כמורה, מנחה, אמן, לבין הפעילות החברתית בשטח כמתערב, מפריע, מוחה, מבלבל". המונח טרנסגרסיה נקשר לתיאורטיקאי ז'ורז' בטאיי שהקים בשנת 1936 את Acéphale, שמשמעו, חסר ראש. מדובר בכתב עת ואגודה שפעלו עד 1939 שחבריה שמרו על חשאיות, הטילו ספק בכל סדר קיים או צורות של שליטה. הסמל שלה שעוצב בהשראת תולדות טקסי קורבן אדם, היה דמות כרותת ראש.

g3

גיל מועלם דורון

בשדות האורבניזם והארכיטקטורה נגלים קודים חברתיים שקריאתם חושפת תמונות אודות קיום והתנהגות אנושית. המרחב הציבורי מגלם תהליכים מיידיים וארוכי טווח שמשלבים באורח גלוי וסמוי מחשבות, רגשות ורעיונות מעשי ידיהם של יחידים ושל רבים. הסביבה העירונית היא מלאכותית ומעוצבת אך החומריות, הסמלים והתדמית שנוצרים בה קשורים בביטויים חלומיים, רגשיים ופואטיים. מרכזי הערים הפכו לסמנים של התרקמות והתפרקות, ומקור לשלל מתעצם של צירופים בלתי צפויים. האורבניזם החריג את הארכיטקטורה מהתפקיד התכנוני של בניין ערים והפך אותה לכור סמיוטי פעיל המצרף מותגי עוצמה, ביטויי תקשורת, אמנות ומאבקים חברתיים. סוג זה של תחביר עורך קישורים שפריסתם שונה מתבניות מוכרות, חורג ממופעם של ניסוחים מתוכננים ויוצר צירופים שנוצרים באקראי או מכוח מהלכים שיזמו יחידים וקבוצות.

התרבות כספירה אינה מוגשמת בניסוחה כקטגוריה. שלילת עצמה, פרימת עצמאותה, וההתפרקות מנכסיה מקנים לה מקור של שינוי תרבותי וגילוי של אופק אתי בלתי מספק. היסוד האתי ארוג באמנות כביטוי חברתי של חוסר נחת, כערך חיובי המשרת את הרכבתה מחדש של סביבה ניאו-אמנותית. הרושם האסתטי הראשון, טוען ז'אק רנסייר, הוא של הבלתי מזוהה. הקהילה האסתטית היא קהילה של אושיות בלתי מזוהות. ככזאת היא פוליטית מפני שפוליטיקה של סובייקטיביזציה מתרחשת בתהליך לא מזוהה. אותה הסיבה שהופכת את האסתטי ל'פוליטי' אוסרת על כל אסטרטגיה של 'פוליטיזציה של האמנות'. אולם, ככל ששדה האמנות נסגר בתוך עצמו, מאמין ביכולתו לארגן את היצירה בהתאם לסולם ערכים פנימי ומדיר כל חיצוניות ותוכן המתויגים כחברתיים, מתעצמת התחרות המקדשת את הבלעדיות כערך העיקרי של יצירת התרבות ואובד החופש ממגבלות השדה ומהאפשרות לחקור את גבולות הקופסא הרעיונית אל תוכה נכלאים.

המאבק לצדק חברתי, שהתחיל בקיץ 2011 כמחאת דיור, הקנה לגיל מרחב פעולה לעבודתו. המחאה תרגמה אי נחת אזרחית שבוטאה בראשיתה בדפי הפייסבוק, למפגש חברתי רחב ממדים שכבש את הרחוב. אמנים השתלבו במחאה בדרכים שונות: בתיעוד, בהקמה של מרחבים אלטרנטיביים ובאמנות שיתופית. עבודותיו של גיל, החל מאבזרי מחאה (אגיט-פרופ), "השביתה" ועד יצירות כגון "גאיה וחסן מציירים את המחאה" הן דוגמא למגוון הפעולות הללו. דרך סוג מיוחד של התבוננות ושיח אודות המציאות הפרטית והציבורית הותירו פעולות אמנות אלו מסמך חזותי, אמנותי ולימודי.

g4

גיל מועלם דורון – מתוך הספר

בעבור מועלם דורון, יצירת האמנות אינה ישות מדומיינת אלא משקפת תהליך הידברות שמערב את מציאות היומיום ומעורר יחסי גומלין שמתרחשים בהקשר חברתי ולא במרחב אמנות עצמאי ופרטי. מה שמעשה ההידברות מערער היא התפיסה לפיה ניתן לראות את האמנות כקניין בלבד, כמרחב של אוספים ונכסים. מה שנרקם כחלופה הוא ממד פתוח לשיח, זמן ומקום שניתן לחיות דרכם ולבטא יחס שקורא לשוויון ולהתנגדות לאופן השגור של הנחיית אנשים. מודרניזם חדש מסוג זה, כותב ניקולא בוריו, פונה אל מרחב היומיום לשם יצירת התרבות כמלאכה חברתית של חיים ומה שמתבקש הם מרחבים עתירי הידברות שטרם חתימתם כמוצר מציעים גומלין השונה מתכתיבי השוק ותקשורת ההמונים.

פריצת הגבולות נערכת באמנות של מועלם דורון לא רק כתכנית רעיונית אלא גם בדרך מעשית שמשלבת חומרים ומדיומים שונים. החומרים ואופן השימוש בהם – מזהמים. שברי מרצפות שנמצאו על החוף עוברים לגלריה ומשם לדוכן נדל"ן, קליפות תפוז מוטבעות בצילומים ושבות לארגז תפוזים שהוא למעשה ארגז תחמושת, אש שיוצרת ואש שצורבת יצירות אחרות, בקבוקי חלב וסמרטוטי ריצפה מלוכלכים שהופכים לבקבוקי תבערה ומחולקים לעוברי אורח בלב העיר. אלה הן הכלאות, פסולת שמשנה את עורה, פעולות שאינן במקומן ואינן תקינות פוליטית.

העבודות גדושות תכנים ועמדות אסתטיות. גודש (excès), כפי שציין בטאיי, שהמונח טרסגרסיה עמד במרכז הגותו, הוא המרכיב המרכזי של עבריינות. לכלוך וגודש הם המאפיינים של האנטי-אסתטי. בדומה לטרנסגרסיבי, האנטי-אסתטי איננו סמן של ניהיליזם שפעמים רבות מאשש את החוקיות נגדה הוא יוצא, אלא מהלך המפרק את סדר הייצוג על מנת להרכיבו מחדש. האנטי-אסתטי, כותב האל פוסטר, מאותת שהמושג האסתטי ומכלול הרעיונות המרכיבים אותו ניצבים בפני שאלה אודות תקפות הרעיון שחוויה אסתטית מתקיימת באורח חופשי מתלות ונישאת מעל ההיסטוריה, או, לחילופין, מסוגלת לחולל שינוי ממשי, אוניברסלי ומידי. ברמה הנקודתית, מציין פוסטר, מצביע האנטי-אסתטי על מהלך רב-תחומי באופיו, מהלך שרגיש לביטויי תרבות המעורבים בפוליטיקה כמו מגדר, מיעוטים ופערים, או כזה שמושרש בשפת המקום אך דוחה תפיסה של ישות אסתטית מיוחסת. בני האדם, כותב רנסייר, נקשרים במארג של תחושות על ידי סוג מסוים של הפצת המוחשי, שניסוחו המשותף והפוליטיקה שלו מחוללים את השינויים במרקם ההרגשה של 'היות יחד'.

g5

גיל מועלם דורון – מתוך הספר

אמנות אקטיביסטית יוזמת פעולות המתרחשות בסביבה שאינה תמימה ובנקודות שנמצאות לכאורה מחוץ לשאלות התרבות. סוג זה של אמנות יוצא מעולמו ומתייחס לחברה שבמסגרתו הוא פועל מתוך הכרה שיצירה אינה נובעת מעצמה אלא עולה מהביטויים החומריים שמעבר לה. התלות שכרוכה בסחירות היצירה כיחידה אוטונומית צרבה בשפת האמנות מרחב פעולה מושגי, נטול אובייקטים, שמבקש לחמוק משיקולי מעמד ורווח. אמנים קראו נכוחה את מיקומה הנישא של התרבות בשדה הסוציולוגי והתעמתו עם תכתיבי ההון להם היא נתונה בחיפוש אחר תפיסה חדשה שמניעה רעיונות במהלכי החיים עצמם, מחוץ למשוואה המסורתית של התבוננות שווה מוצר.

שדה האמנות מתקיים במכלול קבוצות הצרכנים שלו ומיקומם בהיררכיות החברתיות. כאשר עולה שאיפה לשנות את התפיסה, נאלצת האמנות להיפרד מהצרכנים שלה, להתפרק מעצמה ולמצוא מקום בקרב קהלים חדשים מחוץ לשדה פעולתה. דווקא ההיעדר של שיפוט אסתטי טהור, טוען בוריס גרויס, היכולת לחרוג מפס ייצור ההיגדים שלו, הוא הערובה לאוטונומיה של האמנות. שדה האמנות מאורגן סביב החסר, סביב פסילה של כל היררכיה, כולל זו של עצמו. רק כך ניתן לחשוף כי שיפוט אסתטי, הדרה או הכלה, הם פרי של התערבות זרה תולדה של לחץ המופעל על ידי כוחות חיצוניים. יצירת אפשרות במישור האסתטי משמעה התנגדות לאיסורים מטעם ערכים אסתטיים 'גבוהים', המדירים מתחים חברתיים וכלכליים.

הטקסט מופיע בספר האמן של גיל מועלם דורון ״מכת גבולות״, שיושק השבוע (14.5.15) בסדנאות האמנים, קלישר 5, ת״א

מקורות:
בורדייה, פייר. שאלות בסוציולוגיה, רסלינג, 2005
גרויס, בוריס. כוח האמנות, פיתום, 2009
דבור, גי. חברת הראווה, בבל, 2001
דה סרטו, מישל. המצאת היומיום, רסלינג, 2012
זנדברג, אסתר. שורשים שחורים, הארץ, 7.9.2012
לפבר, אנרי. ייצור המרחב, אצל קלוש, רחל וחתוכה, טלי, עורכות, תרבות אדריכלית, רסלינג, 2005
Bourriaud, Nicolas. Relational Aesthetics, Les Presses du Réel, 2002
Deleuze, Gilles. Guattari, Felix. A Thousand Plateaus, University of Minnesota Press, 1987
Foster, Hal (Ed.). The Anti-Aesthetic, Bay Press, 1983
Hollier, Denise. Against Architecture, MIT Press, 1992
Lippard, Lucy R. Six Years: The Dematerialization of Art the Art Object 1966-1972, University of California Press, 1977
Rancière, Jacques. Aesthetic Separation, Aesthetic Community: Scenes from the Aesthetic Regime of Art, Art and Research, 2(1), 2008
Rancière, Jacques. The Emancipated Spectator, Verso, 2009

1 תגובות על “מכת גבולות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.