“לדבר את מה שהראש שלי חושב”

“מחר נעבוד” של תהילה חכימי הוא כמיהה למחוזות לא מוכרים, זכרונות ממקומות שהמשוררת מעולם לא ביקרה בהם ושלעולם לא תגיע אליהם. סבתא וסבא עם זקן לבן בהרי האטלס. עולם שלם ופתוח שנסגר כמו טריקה על יד מגששת, כשרעד הטריקה עדיין מהדהד. המלים של חכימי מחזירות את ההיסטוריה לחיים אחרי שהכל כבר נשכח, הודחק, וכבר היה ברור שממשיכים הלאה בלי המתים ובלי הזכרונות. לאחר שנים של הדרה ומחיקה, “מחר נעבוד” משלים עוד חתיכה חסרה בפאזל של השירה העברית.

השירה של חכימי כתובה בשפה אחרת. לא משחקי מלים מתחכמים, אלא מלים ישירות עם הרבה חוכמה ועומק. לא עוד רמז של כאב, של כמיהה, של החמצה, אלא הדברים עצמם. הפואטיקה שלה נוצרת מתוך חיי היומיום, מתיאור השגרה, מראיונות עבודה. זוהי שירה של ביורוקרטים עטופה ברגישות, ברגשות, בפרטים. החלומות הקטנים של עובדי הבנק, התורים במשרדי הממשלה, שוק העבודה – הכל מקבל צורה של שיר. יום עבודה של כספרית בבנק הופך למסע אל נפשם של הבלתי נראים, לרשימה פואטית ורגישה עלינו, על החברה שלנו ועל העולם. יש הכל בשיר הזה – העלבון, העדר ההכרה, הקפיטליזם הדורסני ואלה שהוא מיטיב עימם. במלים פשוטות, עם חזרות קבועות, אנחנו נכנסות אל עולמה של הכספרית, רואות את העוברים והשבים מתוך עיניה. התיאורים מעבירים באופן חד וברור את תחושת המקום המתואר: אני מדברת איתה אל הטלוויזיה שמרגישה כמו עיר, אני איתה בראיון העבודה מחכה לסיכויים טובים, אני איתה במיטה, עם או בלי משורר, מחפשת גברים באתרים, אני איתה בבנק מול הסיפורים שהם אנשים.

כריכת הספר

כל סמל או מטפורה בשירי הספר נטועים חזק במקום ובזמן. הים הוא הים התיכון; לא עוד ים מטפורי אוניברסלי, אלא ים מציאותי עם גיאוגרפיה והיסטוריה. את השירים הללו לא צריך למקם בתקופה מסוימת ובחברה מסוימת; התקופה והחברה מגולמות במלים עצמן, שיש בהן הכוח להיות אוניברסליות ופרטיקולריות כאחת. בשירים שלה, חכימי מספרת על עצמה. היא לא מספרת לנו על עצמנו, אין לה יומרות להגיד לנו מי אנחנו, מה טוב ומה רע. אך המקום שלה מאיר את המקומות של כולנו, מבעיר את האזורים הכבויים, הנטושים, מחדד את האזורים המטושטשים. האישי האקזיסטנציאליסטי מפתח חיים מורכבים של משא-ומתן עם הסביבה שלו, עם העבר שלו, עם העבר של הוריו. כבר לא אי מבודד של אנושות מנוכרת, אלא עצמי אישי, חברתי ופוליטי. הסמלים המוכרים, האייקוניים, מקבלים פתאום צורה אחרת: חד-גדיא בגדוד העברי ו”מלח הארץ/ נזרה בחתכי פריפריה”. כל דימוי, כל משפט מחייבים אותנו לבחון איפה אנחנו עומדים ביחס למלה, ביחס לעולם, לחברה, למקום שלנו.

חכימי היא אשה מזרחית. המלים שלה ירעידו את אמות הספים “עד שיתהפך השולחן”. מלים של אשה, מזרחית, מלים של כוח ודיכוי, של רוך והתרסה.

חכימי היא אשה מזרחית. האשה שבה מקבלת מקום, נפתחת, מתמתחת, מתפתחת. המזרחית שבה אינה מאפילה עליה, לא סוגרת אותה, לא מבטלת אותה. חכימי אינה פוחדת לגעת ביחסי הכוח בין גברים לנשים בתוך החברה המזרחית. “אחותנו” שנורתה על-ידינו “בתוך הגדר” בשיר “אש כוחותינו” היא האשה המזרחית שעוברת דיכוי כפול ומושתק.

חכימי היא משוררת מזרחית בעולם של משוררים. השורות “אני מהנדסת/ אתה משורר” (“La mer”) מבהירות את מקומה של אשה, ובמיוחד אשה מזרחית, בעולם השירה הגברי. הגבר הוא משורר, אבל היא לא תמהר לקרוא לעצמה משוררת, התואר לא מגיע לה כל-כך בקלות. היא רק מה שהוכשרה להיות, וחלילה אם תיתפס בשקר או ביוהרה. בהמשך השיר מופיעות השורות “אני כותבת שירים בראש/ אתה מדקלם לי מלים” (שם), כמעין מחווה לכל הנשים השותקות והמושתקות שכותבות שירים בראש בעוד שהדפים ממשיכים להתמלא בשירי משוררים. אבל הן אלו שכותבות את השירים, בעוד שהמשוררים רק מדקלמים מלים.

תהילה חכימי, “מחר נעבוד“. עורך: עודד וולקשטיין. הוצאת טנג׳יר, 55 שקל (כולל משלוח) בקישור הזה