הפכתי להיות צייר נוף

תהליך היצירה של שי זילברמן, המציג תערוכות יחיד בגלריה עינגע, מזכיר בניית דגם של תפאורה בקנה מידה אינטימי.

"אני כותב: אני גר בגיליון הנייר שלי, אני מכתר אותו, אני משוטט בו. אני מחולל חללים, רווחים (קפיצות במשמעות: קטיעות, מעברים, גישורים).
אני
כותב
בשוליים…" (ז'ורז' פרק, הדף)

"העיר מתפרקת לגביו לקטביה הדיאלקטים. היא נפתחת לפניו כנוף, היא סוגרת עליו כחדר." (ולטר בנימין, שובו של המשוטט)

בין שלל הנופים שבעבודותיו החדשות של שי זילברמן מתבלטת עבודת דיוקן אחת ובה דמות גבר במסגור קלאסי, פניו בחצי-פרופיל. האיש לבוש בגד כהה בעל צווארון משתפל המזכיר גלימת נזיר, ברקע שמאחוריו מרחבי נוף, ופניו מסתוריות. הן מכוסות במעין מסיכה של פרח הבוגנוויליה, הצמודה אליהם כאילו הייתה עור שני. לכאורה, תפרחת המסכה נפרשת לעינינו ממש, אך מבטו של האיש נותר חסום בפנינו, ממוסך תחת מעטה הפרח. זהו מבט שאפשר רק לדמיין. זילברמן מסווה אמנם את עיני הדמויות שבדיוקנאותיו, אם באלמנטים אורגניים, אם באמצעות שיער גולש, ואם על ידי עצימת עיני הדמות. אולם כאן, על רקע שאר הנופים שבתערוכה, נדמה שלמבט החסום נועד תפקיד אחר.

שי זילברמן - ללא כותרת, דיו וגרפיט על נייר, 2013

שי זילברמן – ללא כותרת, קולאז׳, דיו וגרפיט על נייר, 2013

יש משהו על-זמני בדיוקן הזה, שאינו מתפענח במבט ראשון. הנזיר המתבודד נראה כשייך לתקופה ולמקום אחרים, שקשה לעמוד עליהם בבירור. על אף העמימות שבמבט הנעדר, לבושו של האיש, כמו מרחבי הנוף הריקים שברקע, מעלים על הדעת צליין שיצא למסע, והוא משוקע כל-כולו במשימת העליה לרגל שלפניו. המיקוד בפנים החסרות משליך על הוויית החיפוש שבה הוא מצוי, בדרך אל גילוי או התגלות. ואולם, גם בהינתן החוויה הדתית המניעה את המסע – והמפנה את המבט פנימה – עולה השאלה: כיצד יכולה להתרחש התגלות ללא מבט?

אם היה עלינו לדמיין את מבטו של הצליין – להעלותו בעיני רוחנו – הרי שזה היה משקיף בוודאי על הנופים ועל הערים המדומיינות שסביבו, דימויים קולאז'יים מתעתעים כמוהו. הצליין, מְבַשׂרוֹ של התייר המודרני, שולח מבט שיש בו מן הסנטימנטליות והנוסטלגיה אל נופי המסע שלו – נופים תפורים ומתעתעים, שעם זאת טמונה בהם איזו עוצמה והבטחה. ואולם, משנחצה סף המודרניות, ישנה בנופים האלה גם בנאליות הולכת וגדלה. אל דרכו המתפתלת, הארכאית והמשתהה של הצליין מתגנב המבט התיירותי, הטומן בחובו פנטזיה ברת-מימוש של התגלות מסוג אחר, של חיזיון אופטי מיידי.

שכן התנועה הזו במרחב, הן של הצליין והן של התייר, לעולם איננה מסע פיזי בלבד. בשביל הסוציולוג והתאורטיקן דין מקקאנל (Maccannell), התיירות מאפשרת לגלות "בהתנהגותו של התייר, וכן בדברים שהוא מחפש לראות, רמזים לסטרוקטורות ולמשמעויות חבויות של החיים בסוף העידן המודרני".2 במובן זה, התיירות היא מצב קיומי ממהותו שאינו תלוי רק במושא המבט והחוויה התיירותית, ושמציע מבט חיצוני ורפקלסיבי. במבטו ובפעולותיו חושף התייר מבני-עומק חברתיים ומדווח עליהם; הוא נוסע ממקום למקום, קולט רשמיםומצלם במקומות שהוא מגיע אליהם – פרקטיקה חובבנית של תיעוד שרושמת לא רק את מושאי המבט, אלא מעידה גם על השתייכותו החברתית. התיירות מקבלת, אפוא, גם מובן מטאפורי.

עבודות הקולאז' של זילברמן הן כעין רדי-מייד מצולם. בגוף העבודות הנוכחי, ייצוגי הנוף מורכבים מדימויים שמקורם באלבומי צילום מיושנים, תמונות של נופים ציוריים ואתרי תיירות. בניגוד לצילום החובבני של התייר המזדמן המתבונן בנוף, אלה תצלומים חדים ומקצועיים, תוצר של צילום טכני מהוקצע; בה-בשעה שהם נפעמים מן הנוף, הם מסמנים את המסע הראוי בו. צילום כזה מחפצן את העולם, מנכס אותו וטוען עליו לבעלות; מקומות, אירועים והתנסויות נעשים לחפצים מוכנים לצריכה. פורמט האלבום מקבץ את התצלומים יחד באופן שמנגיש לצופה מנעד שלם של חוויות ומקומות, כמין תערוכה רבגונית אצורה המוצעת לעין. ואולם, הנוף שנוכס ונעשה לחפץ מרחיק את המימד הפרטיקולרי והחד-פעמי של ההתנסות בו, שנדחק כך לשוליים.

שי זילברמן - ללא כותרת, קולאז׳ ודיו על נייר, 2013

שי זילברמן – ללא כותרת, קולאז׳ ודיו על נייר, 2013

גודלן של העבודות מסגיר את הספרים שהדימויים לקוחים מהם. אך בניגוד לדימוי התיירותי הקולקטיבי שבאלבומים, תוצר של מוסכמות ייצוג הנוף באמנות ובמדיה, כאן שב ונמצא המבט הסובייקטיבי שאבד; זוהי התבוננות פרטית על דימוי קיים, משומש, החובר לנרטיבים התיירותיים המוכרים. הדימוי המטופל חוזר לסירקולציה האינסופית של הדימויים החזותיים ונשזר בשרשרות החברתיות-תרבותיות, אך הפעם עם חותם אינדיבידואלי. תהליך העבודה על הקולאז'ים כולל גזירה והדבקה של חלקי הדימויים, ולפעמים גם ציור ורישום על גבי הדימוי המודבק. במובן מסוים, הדימוי החדש משחזר את המבט הקולקטיבי על הנוף, אך מן הצד האחר הוא מציע את האפשרות לחוות אותו באופן סובייקטיבי, אינטימי וסוריאליסטי.

מעשה הקולאז' כורך יחדיו את הפרטי והכללי; מעצם טיבו, הוא מחולל גם עירוב של זמנים ומקומות. ההתבוננות המחודשת בנופים שבעבודות מציעה אפוא חזיון-שווא של תנועה מדומיינת, רומנטית ומעגלית בין עבר להווה, בין נופי טבע, כפר ועיר, וחוזר חלילה. הקולאז' אורג כמוסות מגודרות של טבע מבוית עם מרחבי טבע פראיים, ואת אלה עם סביבות בנויות ועירונית. זילברמן מחבר בין סלעים ומבנים, בין גרם מדרגות מאבן הנראה כלקוח מאתר ארכיאולוגי ובין מדרגות בטון בכניסת מבנה שסביב לו גינה מטופחת, צמחייה מבויתת לצד טבע הצומח פרא. התנועה הזו מעוררת מחשבה על מערכת היחסים הכוחנית שבין האדם לטבע, על חוסר האפשרות למפגש עם טבע בראשיתי בלתי-מתווך שאינו נשלט על ידי האדם.

יותר מכול, הרושם המצטבר שעולה מסך הנופים מטשטש את ההבדלים הפיזיים והתודעתיים שבין אתר תיירותי אחד למשנהו – כפי שקורה במקביל גם בכל דימוי בנפרד, באריגה הקולאז'יסטית שבין גבולות המרחב והזמן. זוהי אסטרטגיה אמנותית המשחזרת את אופני הייצוג התיירותי במדיה הפופולרית: זו אורזת את האתרים השונים לכדי תודעה תיירותית כוללת, שתעשיית התיירות מבנה כקטלוג של העולם, של צורות מרוחקות שהותקו ממקומן. הרצף הזמני והמרחבי שבין מקומות לבין הנרטיבים ההיסטוריים והלוקאליים המוטבעים בהם מופר, באופן שמאפשר לזילברמן, התייר-הקולאז'יסט, להבנות מורשת תרבותית וזהות גלובלית פיקטיבית. במובן הזה, פרקטיקת הקולאז' הזו, שמדביקה מרחבים גאוגרפיים מובחנים זה לצד זה, מבנה גם מעין 'גאוגרפיה המדומיינת', הד למרחב הפיזי שהיא מתייחסת עליה – מרחב תודעתי מקביל שמשקף את התרבות, הפוליטיקה, ההיסטוריה והחברה המתנהלת בו. 3

תהליך היצירה של זילברמן מזכיר בניית דגם של תפאורה בקנה מידה אינטימי. התפאורה התיאטרלית הזו נשענת על מרחב ריאליסטי, אך האמן משתיל לתוכה פנטזיות פרטיות משלו, באופן שמנכיח את התנועה בין המימד הפרטי של ההתבוננות בנוף לזה האוניברסלי. המבט המחפצן על אתר התיירות, שנעשה בקולאז' הצילומי למזכרת מתה, מקבל כאן חיים חדשים. עבודת הפסטיש וההרכבה מחדש פוצעת פצע ופוערת במבט הקולקטיבי מרחב אחר, מתעתע, עם חוקים משלו. באחת העבודות, התעתוע הוא תוצר של חיבור שמערער על ההפרדה הציורית המסורתית שבין מישור קדמי לרקע; כך גם בעבודה שבה המשטח המחוספס שבמישור האחורי נדמה כדגימה מוגדלת של הבניין הרב-קומתי שבחזית. על גבי משטח הרקע נראית בבירור נמלה המטילה צל, דבר המייצר שיבוש סוריאליסטי, הן של קנה המידה והן של האל-חומריות של עומק השדה. בעבודה נוספת, חוברות הגבעות ההרריות והמדבריות שברקע לעמק מוריק הנראה מימין במבט-על, מחולק שדות-שדות. בדומה לזה, בעבודה נוספת, שגם בה מבנה ארכיטקטוני, נראית צמחייה אקזוטית אימתנית המסוככת על בניין המגורים הסטנדרטי שבמרכז, מערערת על הלכידות השגורה של קנה-המידה ושל הסדר הפרספקטיבי. ברבות מעבודותיו של זילברמן, שילוב הרכיבים מבנה תמונת נוף הנראית בו-זמנית בתקריב ובמבט רחוק, תוך ויתור על נקודת המבט המוכרת ממסורת הציור לטובת הדגשת הבדיון שבקולאז'.

לצד המימד האוניברסלי של הקטלוג התיירותי, העבודות מנכיחות גם את הלוקאלי, בהביאן סמנים ואתרים מוכרים מן הנוף המקומי – מארכיטקטורה מודרניסטית ומצודת זאב שבתל אביב ועד צמחייה מקומית כמו קקטוסים ונופי מדבר. באחת העבודות הגבעות הצחיחות נראות כנוף בתולי-בראשיתי המגלם בתוכו הבטחה. אך הדימוי אינו מעיד על התנסות ראשונית, בלתי-אמצעית ואותנטית בנוף; זהו מפגש מתווך שמעיד על עצמו ככזה – רדי-מייד קולאז'יסטי שמעורר תחושה מוכרת, מבט פרטני המעיד על בריאתו כייצוג חדש. גם התפרים שאורגים את הדימוי הסופי מבלבלים את העין: קווי הגובה של ההרים מתמזגים עם החיתוכים השונים של הנופים המדבריים שבקולאז' ובוראים אותו כמרחב פלימפססטי חדש, ששרידיו הקודמים ניכרים בו עדיין.

שי זילברמן - ללא כותרת, קולאז׳, דיו וגרפיט על נייר, 2013

שי זילברמן – ללא כותרת, קולאז׳, דיו וגרפיט על נייר, 2013

גם בנופים האורבניים יותר נארג הנוף בדחיסות. העבודות מסמנות לכאורה נוף עירוני קונקרטי המקיף מבנים וצמחייה, אך יותר מכך הן מציינות מצב מנטלי ומבט סובייקטיבי על נוף מיוצג, על דימוי שאוכסן זה מכבר בתודעה הקולקטיבית. התפאורה הנבנית בקולאז' מנציחה את המעבר מתיעוד מצולם של נוף תיירותי אל נוף תודעתי רפלקסיבי, אל גאוגרפיה מדומיינת; מחוזות הזיכרון מן העבר נמתחים לעבר הווה הולך ומתמשך. הדימויים העירוניים נשענים על ארכיטקטורה מערבית ברוטליסטית, מעין שעטנז מודרניסטי של מבנים גיאומטריים בעלי מראה תעשייתי ומונומנטלי מבטון חשוף – טיפוס בנייה המוכר לעין המקומית.

אין אלה תמונות של הנוף בלבד, ואין הן מבקשות להציג לצופה נוף פרוש לרווחה; דווקא תוואי הדרך הוא שמודגש בהן. בכמה מן העבודות מותווה המסלול בשחזור של המחסומים והחלוקות המרחביות שהיו נטועות בנוף כבר בדימוי המקורי; כך נראים מדרגות, גשרים, צמחייה, צללים ופיגומים החוצים את הנוף, חורצים בו סימנים וכיוונים. המחסומים מקשים על הגישה מצד אחד, כחוסמים את המבט, אך מן הצד האחר הם קוראים להיענות לאתגר שמציב הדימוי, לשוטט בו בעין. העבודות מזמינות את הצופה לנדוד בנוף הפיזי, ובעיקר בזה המנטלי, להצטרף לשרשרת המבטים התיירותיים ולשחזר אותם. הן מזמינות מבט פרטי לעבר חוץ שהוא פנים – כמו גם לפנים שהוא חוץ – מבט שנועד, אולי, להשלים את מבטו החתום של הנזיר הצליין.

* טקסט נלווה לתערוכתו של שי זילברמן ״שנת צהריים נצחית״
גלריה עינגע, ת״א
נעילה: 19.7.14

1 מתוך שיחה עם האמן, מרס 2014.

2 Lucy Lippard, Forward, in Dean Maccannell, The Tourist: A New Theory of the Leisure Class (Berkeley: University of California Press, 1999), p. xi.

3 ראו: David Harvey, Social Justice and the City (Baltimore, Johns Hopkins University Press, 1973).

1 תגובות על “הפכתי להיות צייר נוף”

    אין על לפתוח מאמר עם ז'ורז' פרק וולטר בנימין, כל השאר זורם מעצמו ונשטף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.