תורת הפערים

"עפרת לא מוצא את המטבע 'אמנות מזרחית' בשום מקום משום שהוא מחפש אותו מתחת לפנס ההיסטורי שהוא בעצמו העמיד, הדליק והאיר". תגובה למאמר "אין אמנות מזרחית", מתוך ״המחסן של גדעון עפרת״.

לפחות עכשיו, לפי גדעון עפרת, בפעם השלישית, וסופית, יש "אין אמנות מזרחית".

זו הגשה לא רעה לוולה עבור מי שרגיל יותר להכין שקשוקה ולא לקום בבוקר ולבדוק חום ודופק לתיזות היסטוריות מזדקנות. כי אצלי בדרך כלל החוכמה מתחילה כשאין עגבניות, בצל, שום וביצים, ובכל זאת צריך להכין שקשוקה (בפילוסופיה כבאמנות). אז זה יהיה דוד המזרחי עם מחבט שקשוקה (העגלה הריקה) מול גוליית האשכנזי בחולצה מעומלנת (העגלה המלאה). את השקשוקה הזאת אני מתכוון להגיש לגדעון עפרת ישר לפנים. אך אכין אותה עוד קודם, חריפה ועסיסית ככל האפשר.

כשמגיבים על טענה של גדעון עפרת צריך להביא בחשבון שאנו מתמודדים כאן עם אחד מהדינוזאורים האחרונים (כפי שהוא עצמו נוהג לכנות את עצמו) של המחקר, ההגות והחשיבה ההיסטורית השיטתית בתחום האמנות הישראלית לדורותיה, חשיבה המשלבת מחקר וידע מקיפים ביותר עם שליטה במיטב שיטות הניתוח והפירוק של הפילוסופיה המודרנית ושל התיאוריה הביקורתית.

יותר מזה, עפרת הוא אדם שבאמת אוהב אמנים ואמנות, והוא גם איש חביב ונלהב, ובעיקר, הוא מין אאוטסיידר בתחום, אאוטסיידר מיוחד, פריבילגי, בחוץ/במרכז ממזרי כזה, וזה מדבר אלינו. כל זאת, אינטלקטואלית ורגשית, גורם לנו לעשות לצעוד צעד אחורה. "אין אמנות מזרחית!", הכריז המלומד. וואו, מה נעשה? מי יילחם לנו?

הביטוי הריאקציונרי ומכחיש הדיכוי והגזל הזה

אינני היסטוריון של האמנות ואינני מתיימר אפילו להגיד שאני מתמצא באמנים ובאמנות מזרחית בפרט. לכן לא יהיה זה מאמר שמתכוון לשלול את טענתו וליצור על דרך ההיפוך, בעזרת הפרכות, נימוקים והוכחות, את הטענה ש"יש אמנות מזרחית" (אף שאיני מוציא מכלל אפשרות שניתן אולי לעשות זאת). אני מעוניין להראות שעפרת לא מוצא את המטבע "אמנות מזרחית" בשום מקום משום שהוא מחפש אותו מתחת לפנס ההיסטורי שהוא בעצמו העמיד, הדליק והאיר, ושמחוץ למעגל האור הזה, לדעתו, אין כלום.

לשם כך אנסה לשמוט את הקרקע מתחת לעצם הדיון, אנסה להבין את עצם המוטיבציה שלו שלא למצוא מטבע שכזה, להראות את הסרק הניטרלי והרוחץ בניקיון כפיו ההיסטוריוני, ולחשוף את ערוותו האינטלקטואלית, את החור השחור שלו.

תחילה אשלוף ישר מהבטן: הקריאה בנושא הזה, על מזרחים בכלל, במאמריו של עפרת מעלה על הדעת איזושהי נמהרות, נחפזות להשיב, איזושהי דחיפות מתבהלת ומבוהלת, איזשהו פחד כרוך בדעתנות נרגנת מפני משהו שאליו הוא נדרש בדחיפות כמגרש שדים. הבלהה האוחזת אותו בהתקרבו לשאלה המזרחית באמנות משתקפת כבר בתחילת מאמרו משום שהוא עדיין אוחז בביטוי המלעיג והנלעג הזה "השד העדתי". ואני אומר, הלו?! מר עפרת, האם אינך מבין שזו בושה וחרפה למלומד ואינטלקטואל בקנה-מידה שלך להשתמש בביטוי הריאקציונרי ומכחיש הדיכוי והגזל הזה של החברה המזרחית, הביטוי הנכלולי והדמגוגי המובהק ביותר שנוצר על-ידי אויבנו ומורישנו?

עפרת כותב, "זוהי הפעם השלישית שאני נדרש ל'שד העדתי', הגם שאיני מצליח למוצאו". לולא מקרא כתוב, אי-אפשר היה לי לאומרו. מה, הוא צוחק? זה רציני? האם הוא לא קרא את הגמרא ב"ברכות" מה וכיצד יש לעשות כדי לראות שדים? האין הוא מבין שאם הענקת לדבר את הכינוי "שד", הרי שממילא פטרת את עצמך מלמוצאו?

ובכלל, איך הוא מעז לכנות דין ודברים על עושק וגזל הנפרשים על פני מחקרים מדעיים רבים ודיונים משפטיים, מאבק למשפט צדק הנמשך על פני היסטוריה של מחאה חברתית שנמשכת כבר למעלה מ-60 שנה וקולות מאשימים הבוקעים מפיהם של רבבות אזרחים בישראל במשך כמה דורות, כ"שד"?

בעצם, האם לא היה ראוי מבחינה מוסרית שעפרת יגלה תחילה את דעתו בעניין טענת הגזל והרמאות האשכנזית את החברה המזרחית, רמאות הנמשכת עד עצם היום הזה, לפני שהוא מחשיך את עינינו במה כן מזרחי ובמה לא מזרחי באמנות? ובקיצור חד וחלק, עפרת, הלנו הוא, אם לצרנו?

לכל הרוחות, פיות נוספים אוכלים מסיר הבשר

הנה, אחרי שהוא מכה על חטא באופן לא משכנע ומבלבל ביותר (מתעתע? גונב דעת?), שהרי במאמרו הוא חוזר ל"חטאיו" מימים עברו – באופן די מעורפל ולא מספק הוא כותב עכשיו: "הגם שעודני לא חש בנוח עם המושג הזה, 'אמנות מזרחית', וכלל איני משוכנע שניתן לאשר אמנות ישראלית 'מזרחית' שתקביל באופייה ל'מוזיקה המזרחית', ל'קולנוע המזרחי' ו'לשירה המזרחית' בישראל".

"עודו" חש לא "בנוח" עם המושג הזה, "אמנות מזרחית", זה מילא וברור. אבל אנחנו תוהים, בצדק, אם מדובר באי-נוחות אינטלקטואלית או שיש בזה משהו עמוק יותר. כי כשאנחנו קוראים "איני משוכנע שניתן לאשר" אנחנו מבינים את המשמעות האקדמית של ה"לאשר", אבל בכל זאת, מה, אין לו אפילו טאקט? אין הוא יכול להשתמש בלשון יותר עניינית? האין הוא מבין שבענייני תרבות כבר לא ממש מחכים פה לאישור ממישהו על משהו? המלה הזאת, "לאשר", אכן מחשידה אותו בפטרוניזם גועלי נתעב, משום שמיד הוא מנמק את הסיבה שבגינה הוא "נדרש"(!) ל"שד העדתי". וזה מה שהוא אומר: "אם אני חוזר אל הנושא הזה 28 שנים מאוחר יותר, אין זאת אלא משום גל האנטגוניזם האופורטוניסטי והמעצבן של המשוררים הצעירים בני עדות המזרח (ושל העורכים המשתפים עימם פעולה)".

אישי הנכבד עפרת, מעצבן? סליחה? אתה הרי לא באמת רוצה שנתחיל להגיד לך מי מעצבן ומי מעורר בנו חררה בקרב המשוררים הזקנים של בני עדות אשכנז, לא? על כל פנים, להגדיר שירה של משוררים זועמים התובעים את שכמותו לדין צדק כ"אנטגוניזם" (בניגוד לשירת מחאה!) זה בעצם להגדירם שוב כ"שדים" שנוחים להתרגז על לא כלום. הנה הוא בדרכו להכות על חטא, וכבר הוא מוסיף פשע על חטא. הרי זה טובל ושרץ בידו.

אבל לא די לו בזה, הוא מכנה אותם גם "אופורטוניסטים"! כמלומד הוא לבטח יודע שמקורו האטימולוגי של הכינוי "אופורטוניסט" נגזר משמו של אל המזל הרומי פורטונוס (Portunus). האם אין כוונתו לאפיין אותם ואת שירתם כמשחק בקובייה, כמכלכלי מזל ושעת כושר לאן שתבוא הרוח, משהו שמזכיר שוב את הסביבה של השדים?

אבל מה שמרשיע אותו ללא ספק ומוכיח שאכן זו סביבת המושגים שבה הוא מורגל, כרבים אחרים, לחשוב על מזרחים היא האמירה הפטרונית, המופרכת וחסרת השחר הבאה, והבה נפתח את סוגריה המסגירים לרווחה – "ושל העורכים המשתפים עימם פעולה"!!!

מילא שאת כל התארים הנ"ל העניק עפרת גם לעורכים, אבל רק רגע, כשמשוררים מזרחים מבקשים לפרסם את שירם, אז חבריו העורכים "משתפים עימם פעולה", לא עלינו, ואילו הוא שם, בגליונות המקודשים של אשכנז, בא זה ויוצא כבביתו שלו? איתו העורכים לא "משתפים פעולה"?

ופרסומו זה למשל, אם "יש אמנות מזרחית או אין אמנות מזרחית", אינו אופורטוניסטי? כלומר מנבא מזלות? מנין לו לדעת בביטחון כה גדול שאין? עתה אנחנו יכולים להבין את ה"אני נדרש" האצילי שלו כלפי אותם יורדי ים שדוניים: מאחר שמשתפים עימם פעולה, אין לעפרת ברירה. לכל הרוחות, פיות נוספים אוכלים עתה מסיר הבשר, והאמת, זה די מלחיץ.

ורד נסים - ידי הפנטזיה (מחווה לאסתר דהן נסים) 2005/2013 כפפות גומי צהובות

ורד נסים – ידי הפנטזיה (מחווה לאסתר דהן נסים)
2005/2013
כפפות גומי צהובות

מסכם את שאלת האמנות המזרחית על דמי-פואנט

אגש עתה לכשל האינטלקטואלי החמור בדיון הקליל והטכני להחריד של עפרת: אם יש או אין אמנות מזרחית. כשל ראשוני זה הוא שחושף וגורר את הכשל השני, החמור אף יותר בעיני, והוא הכשל האתי, המוסרי, של האינטלקטואל או איש הרוח.

כדי לבדוק את שאלת ה"אמנות המזרחית" הפלסטית, עפרת נזקק למערכת של טיעונים ומושגים שפיתח חוקר אחר, יוחאי אופנהיימר, בספרו "מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל" (2012), שמדבר אך ורק על השירה המזרחית בישראל. האמת, אני די מזועזע מהחיים הקלים שעשה עפרת לעצמו ומהקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מאמץ טרמינולוגיות ותופעות הנצפות בשדה תרבותי ייחודי אחד, קרי השירה, לשדה פעילות ויצירה שונה בתכלית, קרי האמנות הפלסטית. שלא לדבר על האזכורים והקישורים הנמהרים שהוא עושה בהעלם אחד וכלאחר יד עם שדות אחרים, כגון המוזיקה והקולנוע המזרחיים.

בעוד שחוקרים כבדים מאוד מקדישים לכל אחד מהתחומים בנפרד מחקרים שלמים (אלה שוחט, חביבה פדיה ועוד), עפרת פוטר אותנו במאמר "יציאת חובה" קליל ונחפז שבו הוא מסכם עבורנו את כל שאלת האמנות המזרחית על דמי-פואנט וחצי פירואט. מעבר להסתבכויות ואי-הדיוקים הרבים העשויים להתגלות בפשטנות ההשוואה כשלעצמה, גם אם יטען עפרת שמותר ואפשר לצפות או לבדוק זרמים, נטיות והיבטים סמליים ואסתטיים המופיעים במדיום אמנותי אחד גם במדיום אמנותי אחר לחלוטין, עדיין לצורך המסקנות מרחיקות הלכת שהוא רוצה להסיק מהשוואות אלה, קרי לעצם השאלה אם "יש או אין אמנות פלסטית מזרחית", תהיה זו טעות חמורה ביותר.

וזאת, משום שהשוואה פזיזה ונחפזת שכזאת מעלה על הדעת בורות גמורה (לדעתי מכוונת) ואי-התחשבות מופרכת בשאלות של גיאוגרפיה, מעמד כלכלי, זמינות, תלות, מאפיינים של פרקטיקה וטכניקה יצירתית, חומרית וממשית, לחצים חברתיים וכן הלאה, הייחודיים ביותר לכל אחד ואחד מהמדיומים. זו תהיה בורות בסוציולוגיה של האמנות, שהיא השאלה המכרעת בשאלת התפתחותו והתאפשרותו של מדיום אחד לעומת אחר, ככזה.

למשל, מעבר לשאלות של התקבלות, בפשטות ובפועל ממש, כדי לכתוב שירה אינך צריך לאיש! ר' דוד בוזגלו ז"ל כתב את שירתו ללא כל תלות בשום איש, מוסד או גורם חברתי וכלכלי כלשהו וללא כל סביבה תומכת מלבד זאת הקרובה לו, העדתית. כך גם אני, התחלתי לכתוב מיוזמתי האישית ללא תלות וללא עזרה והכוונה של שום בית-ספר, אסכולה, מוסד, שום גורם, מלבד חברי הקרובים. הטקסטים שלי כבר היו מוכנים מראש כשמצאו חן בעיני מישהו.

לעומת זאת, המוזיקה המזרחית, על אף הנידוי והחרם שהוטלו עליה על-ידי כל הגופים והמוסדות העצומים כולם, היתה קיימת ממילא ומאז ומתמיד על אפם וחמתם של כל קובעי הטעם במדינת ישראל האתנוקרטית. אבל, כפי שהסבירה חביבה פדיה במאמרה המאלף "העיר כטקסט והשוליים כקול", הקול, הצליל והמנגינה הם היבטים יצירתיים של האנושי שהם הכי פחות נשלטים על-ידי החברה ההגמונית, הטקסט הגדול. זו הסיבה שהמוזיקה המזרחית היתה חוד החנית של תחייתה המתחדשת של התרבות המזרחית והתפשטותה חסרת התקדים אל לב הקונסנזוס הישראלי.

באשר לקולנוע, אני מניח שאחת מהסיבות הראשוניות, החתרניות בהפוך על הפוך, להתפתחות הקולנוע המזרחי היא היותו של המדיום הזה תלוי בממונם של ההמונים וממילא גם בטעם שלהם, דינמיקה שאיפשרה לו להתקיים ולהתבסס תחילה, בטרם יהפוך למדיום גבוה ואיכותי. אבל אני מניח שזה הרבה יותר מורכב, נעיין בזה בהזדמנות אצל אלה שוחט.

התמוה, אם כן, והלא רציני, אני אומר, שבמאמרו המכופף של עפרת, הוא אי-ההתחשבות בהיבטים החומריים והסוציולוגיים הייחודיים והמכריעים ביותר בלידתו של אמן פלסטי בכלל, ואמן פלסטי מזרחי פעיל בפרט, בחברה הישראלית האתנוקרטית.

אי-ההבנה ואי-ההתחשבות שלו מובעות באופן מפורש במשפט הבא, המובא במאמר מפרי עטו מ-1984, "פערים עדתיים נעצרים אצלנו בשערי בתי-הספר לאמנות", "וכי האמנות הישראלית פתרה את הקוטביות המערבית-מזרחית במו נהייתה ההיסטורית לסינתזה בין מערב ומזרח". אלה משפטים חשודים ביותר מבחינה ביקורתית וסוציולוגית משום שאין הם אומרים דבר על האופן שבו "פערים עדתיים" אכן נעצרו, במובנים רבים, בשערי בתי-הספר לאמנות, ואילו המשפט המדבר על נהייה ל'סינתזה" בין מערב למזרח מעורר בזכרונות הממשיים של רבים מאיתנו תיאור מכובס של מה שהיה לא אחר מאשר דיכוי.

אין לי כל ספק שפירוק לגורמים של תהליכי השיח, ההתקבלות, החברות והלמידה בבתי-הספר הגבוהים לאמנות כמו בצלאל והמדרשה למשל יוכיחו תהליכים סמויים ומורכבים ביותר של דיכוי והפחדה. אם לא הייתי חס על שמם של אמנים אחדים הייתי מביא כאן כמה וידויים מדכאים ביותר ששמעתי במו אוזני.

מעבר לזה, אין אף מדיום אמנותי שבו בחייו הממשיים של האמן מעורבת באופן כה מסועף רשת הדוקה של בתי-ספר לאמנות, מורים, מבקרים, אוצרים, בעלי גלריות, אספנים, מנהלי מוזיאונים, ועדות מתקצבות ועוד, שבמשך שנים נשלטו בשליטה מוחלטת של רוב אשכנזי עם אוריינטציה מערבית מובהקת. את המשמעות של העובדה הזאת כל אמן או איש המערכת מכיר היטב על בשרו.

ומכאן לכשל החמור ביותר, הכשל המוסרי. כאמור, באופן מעט אירוני ומרוחק למדי מביא עפרת סקירה תמציתית למדי, שהיתה בפועל ארוכה ועקשנית מאוד לדעתי, של הניסיון להגדיר, למקם ולהנכיח אמנות מזרחית בלב או בשולי העשייה האמנותית הישראלית, בפרט בשלושת העשורים האחרונים. הוא מביא את הסקירה הזאת לפני שהוא ממוטט באופן פרטני וטכני את כל התיזה שלה כבניין קלפים על בסיס עבודתו של חוקר אחר במדיום אחר.

כשאני קורא את עיקרי הטענה של האנשים הרבים מאוד העומדים מאחורי הניסיון הזה להעמיד בסיס לדיון על אמנות מזרחית, איני מזהה בהכרח טענה אקדמית או היסטורית נחרצת, ובוודאי ובוודאי שאין בה דעתנות גרידא, אלא אני שומע בה הכרח ותביעה לאפשר קול, שיח, ייצוג שהיה אפשרי והוחנק, הושתק, או שמתגלה עתה כאפשרי, שמגלה את ניצניו ורוצה להיוולד על-פי גדריו ומושגיו הוא, ומבקש בן-שיח.

אני מנסה לדמיין איש בעל שיעור קומה אינטלקטואלי כשל עפרת שלמד את כתביהם של פילוסופים כבנימין, דלז וגואטרי, דרידה, לוינס ודומיהם, ואני שואל את עצמי לאן בדיוק חותר האיש הזה, מה הוא הדבר שלמענו פועלים כתביו, מה היא האידיאולוגיה או הפוליטיקה שהוא משרת ואת מי בדיוק הוא מייצג. ואם כך עפרת המוערך, אז אני שואל באיזו מין תרבות אנחנו חיים לעזאזל אם היא מולידה לנו אינטלקטואלים כה קמצנים ועצלנים כשמדובר בהחזרת השפה שאבדה לאחר?

עפרת עצמו מזהה את החרפה הרב-משמעית שמשתמעת מהשתיקה רבתי, מדממת האלחוט העמוקה של חברת האינטלקטואלים שליוותה את הנסיונות החוזרים והנשנים להחיות את הקול המזרחי שהושתק באמנות. על גולת הכותרת המרשימה של הניסיון הזה, שבאה לידי ביטוי בתערוכה הקבוצתית "שפת אם" שאצרה טל בן-צבי ב-2002 במשכן לאמנות בעין-חרוד, הוא אומר, "התערוכה לוותה בדממה תקשורתית לא בלתי-משמעותית", אך אינו מפרש ואינו אומר מלה על המשמעות העמוקה של הדממה הזאת.

ההבדל בחוויית ההיוולדות מחדש

וזה בעצם הדבר המטריד ביותר בכל מאמריו על "אין אמנות מזרחית", שבשום מקום אין הוא מנסה לחשוב, לדמיין, לנסח, ואפילו לשאול, סתם לשאול, מה עשויה להיות, מה תהיה, איך תיראה בעתיד, או איך עשויה היתה להיות בעבר ובנסיבות אחרות, "אמנות מזרחית" כשלעצמה.

האם לא היה ראוי במאמר זה למשל, לאחר אותה סקירה האומרת דרשני, ולאחר שנים של ניסיון ודיון חוזר, האם לא זאת היתה צריכה להיות, סוף-סוף, נקודת הפתיחה לדיון המעניין, המסקרן ביותר, ולבסוף המוסרי, כן, לא עלינו, מוסרי, של מאמר זה עצמו?

האין השאלה התופעתית (פנומנולוגית) כשלעצמה, לכאורה מושג מוזר שאין לו גוף, "אמנות מזרחית", ראויה לדיון הגותי פילוסופי כשלעצמו, על פני ניתוח היסטורי כפוי שד? האם אין עפרת מסתיר מאיתנו את דעתו בעצם שאין בכלל דבר כזה בנמצא, "אמנות מזרחית", ושהתפיסה המערבית שולטת בהגדרות האמנות בכלל וללא עוררין על אפו וחמתו של מי שזה לא יהיה? שהרי כשעפרת מגלה רצון ומונה את האמנות שיש בה מחאה חברתית מזרחית בתוך מה שאפשר שיוגדר כ"אמנות מזרחית" בכל זאת, הוא בעצם מבטא את האטימות והסגירות שלו בפני עצם האפשרות של התקיימות של הוויה שכזאת כמושג ללא תלות בקונטקסט החברתי.

לי לפחות ברור כשמש שאמן מזרחי שיוצר אמנות המבטאת מחאה חברתית מזרחית גרידא אינו מוגדר עדיין בבחינת זה העושה "אמנות מזרחית". אם כן, חזרה קושיא לדוכתא, מה היא "אמנות מזרחית". בזה כשלעצמו עפרת ממלא פיו מים, ומים אלה כבר הבאישו.

לכאורה, יש פה היסטוריון שרוחץ בניקיון כפיו, הוא בודק את המצאי, סוקר את ההיסטוריה שהוא אחד מבוניה לתלפיות, מניח את החלקים של הפאזל אחד לאחד, ובסיימו את המלאכה הוא אומר לנו, ראו, התמונה הושלמה, אין פה אף חלק שחסר. ואם יש מי שיטען שיש בידו חלק נוסף, הרי שהוא שייך לתמונה אחרת, או גרוע מזה, לתמונה מדומיינת שלא נמצאת בשום מקום.

עפרת אינו אומר את זה במפורש, אבל מאחר שהוא בין היחידים שעדיין מחזיקים בביטוי הארכאי, המבזה, השולל, המכחיש והמאיים "השד העדתי", אני נוטה לחשוד בו שכך הוא גם מחשיב את עצם המושג הזה "אמנות מזרחית", כשד, עורבא פרח, רעיון עוועים שיכול להתקיים רק בעולמם של שדים ולא בעולמם של בני-אנוש ממשיים.

ולבסוף, בהפוך מהפשטנות של השוואת עפרת, אתייחס להבדל גדול אחד וחשוב הקיים בחוויית ההיוולדות מחדש בין מדיום השירה למדיום האמנות הפלסטית בכל הקשור למרכיב המרידה שביצירה. ייתכן מאוד שמוקד המרידה הדרושה בשירה אינו כלל זה הדרוש באמנות הפלסטית. ייתכן שעיקר המרידה באמנות הפלסטית צריך להיות לא באמן/אב קנוני זה או אחר, אלא ברשת המתווכים/מעכבים/מפקחים של היצירה האמנותית הפלסטית, כלומר, בבתי-הספר, בגלריות, במוזיאונים, בהיסטוריונים ובכותבי הנארטיבים למיניהם.

והרי לימדונו אבותינו שרק ניתוץ פסלים ואלילים מוליד אמונה חדשה. אבל לדעתי, בניגוד למקובל, ניתוץ אלילים ופסלים אינו בהכרח ניתוץ השקר הנובע לכאורה מן הפסל והתמונה, אלא ההפך הגמור הוא הנכון. ניתוץ הפסלים הוא הכרחי בראש וראשונה לצורך הרס אמת חזקה ונוראה מדי שאינה מאפשרת את התחדשות המחשבה. ניתוץ פסלים, כפירה בנארטיבים מוכחים לכאורה, רצח אב או אם שתלטניים במיוחד, מאפשרים בראש וראשונה ריק, ואקום, שחרור רדיקלי ומרחב פתוח ללידה חדשה. זה מה שהאמנות הפלסטית המזרחית זקוקה לו עכשיו כדי להיוולד אל מעבר לכל קונטקסט בר-חלוף של המאבק החברתי, ומעניין מאוד לדעת איזו אמנות תהיה זאת.

5 תגובות על תורת הפערים

    זה לא אותו עפרת שכתב על אדמונד ז'אבס?

    אהבתי מאוד את המאמר המוצדק, החכם ורחב היריעה. קראתי בשקיקה . אכן מי שהושתק ונאלץ לדבר בשפה זרה ראוי שתינתן לו ההזדמנות למצוא את שפתו מחד, מבלי שיהיה מישהו שיכריח אותו לחזור אחורה או להסיט דרכו ממה שהוא חפץ. צריך שתינתן יד רחבה ונדיבה למצוא את הקול שאבד או כדבריך "לאפשר קול, שיח, ייצוג שהיה אפשרי והוחנק, הושתק, או שמתגלה עתה כאפשרי, שמגלה את ניצניו ורוצה להיוולד על-פי גדריו ומושגיו הוא, ומבקש בן-שיח" מי ייתן! כל עוול צריך לתקן. גם גולדה מאיר אמרה שאין עם פלסטיני וראו זה פלא….

    הכוח של גדעון עפרת הוא ביכולת הניתוחים שאף פעם לא ממש אומרת את האמת במישור הקונטרקטי שלה ונוטה להפליג למחוזות אחרים כיאות להסטוריון.
    הבעיה היא שגם הסטוריונים של אמנות נוטים לחיות את העבר המופלג ולא
    מבינים שהרצון והצורך של המזרחים להרגיש מזרחים נטוע להם בעצמות, וכפי שיש היום לא מעט משוררים שאוהבים להרגיש מזרחים מקופחים כך יהיו לעד בישראל גם אמנים מזרחים פלאסטים מקופחים כיאה וכיאות. בזמנו של עפרת לא דנו בסוגיית המזרחי המקופח בתוך סצינת האמנות ואם דנו בזה זה היה תמיד עם תמהיל של בצלאל מימיה הרחוקים ועבודות שהתכתבו עם המזרחיות של המזרח. גדעון עפרת לא יכול להתרפק על הכיבוש המזרחי והוא תוקף אותו, די בצדק בסופו של דבר, כי מה שיוצא מכל הקיפוח הזה הוא אמנות ושירה שולית שאינן מוסיפות כבוד ליוצריהן חוץ ממשמעות מרירה ועצבנות יתר.

    תגובה ל"הגל" 22/03/14.
    "אף פעם לא ממש אומרת את האמת במישור הקוקנקרטי שלה". משפט גאוני, לא ידעתי שיש אמת במישורים שונים. אולי אתה מתכוון לאמת של היסטוריונים ישראלים, למשל : אמת שהיה גירוש של פלסטינים ב – 48 (וגם רצח ואונס) ממאות כפרים ערבים במישור הקונקרטי, אבל בכל מישור אחר (ואלוהים יודע איזה מישור זה!) לא הייתה 'נכבה'!

    בוא'נה, אתה גאון או משהו כזה? רק שבמישור המאוד קונקרטי, ולצורך העניין, עפרת מביא רק דוגמאות קונקרטיות (מכופפות להחריד), עפרת קורא למאמרו, וגם קובע במאמרו באופן לגמרי קונקרטי "אין אמנות מזרחית".

    בנוסף, אדוני היהודי האשכנזי החמוד, כנראה שאצלך זהו יצר בלתי נשלט להצמיד לכל מזרחי באשר הוא את מילת התואר 'מקופח', מבלי שתעלה על דעתך שהמשמעות המילולית של 'מקופח' הוא 'גזול'! האם זאת הסיבה שאתה מאפיין את טענותיהם כמרירים ועצבניים? האם היהודי המועדף מבני עדות אשכנז, לכשהוא נגזל בידי אחרים אז הוא נוטה להיות חביב ונינוח? האם זו הסיבה ששירת יוצאי השואה, (אוי! סליחה! אני יודע שאסור להשוות!!) כה חביבה ונעימה למשל? מעניין, האם בזה עתה נתת הסבר טוב למאפיין יסודי של יצירת אמנים ושירת משוררים אשכנזים בפלסטין מתוך סיר הבשר של פוסט השואה?

    המאמר מתעלם משאלה אחת: האם הקטגוריה האתנית היא בעלת תוקף, או בעלת משמעות, כשהיא מלווה מושג מופשט כמו "אמנות". האם המושג "מזרחי/ת" מגדיר את המושג "אמנות" באיזשהו אופן שהוא יותר מאשר אוסף מקרי של דוגמאות ביוגרפיות/סוציולוגיות?

    מאז נזרק למרחב התרבות האירופי בסוף המאה ה-19 המושג "אמנות יהודית", לא חדל הוויכוח בשאלת קיומה או אי-קיומה של אמנות יהודית. מאז הוחל הפרויקט של הקמת אמנות ישראלית (ציונית) בעשורים הראשונים למאה העשרים לא חדלו הוויכוחים על טבעה ומהותה של האמנות הישראלית.
    והנה, רק על המושג החדש יחסית "אמנות מזרחית" אין עוררין, ויש הטוענים שאין אפילו זכות לערער.

    ייתכן כמובן שיש שירה מזרחית, ואולי גם תפירה מזרחית, ובטח יש בישול מזרחי (רק צריך להחליט מה הן גבולות "המזרח" הזה – בין יוון להודו).
    ייתכן גם שיש אמנות מזרחית שהיא יותר מנסיבות ביוגרפיות-גיאוגרפיות-סוציולוגיות של יוצריה. אבל הדיון הנערך כאן לא מקדם את האפשרות למצוא אותה, משום שבסופו של דבר אין זה דיון על "אמנות" בכלל. זה שוב ויכוח פוליטי על כוח, על כסף, על שליטה. מי שמאמין בקיומה של "אמנות מזרחית כשלעצמה" כדברי מחבר המאמר, קרוב לוודאי שאין בליבו כל שאלה או ספק בדבר תקפותה של הקטגוריה הזו – מה שהופך את כל הדיון להתנצחות מרעילה ותו לא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.