עדו בר-אל ועלמה יצחקי הם זוכי פרס רפפורט

עדו בר-אל ועלמה יצחקי הם זוכי פרס רפפורט לאמן בכיר וצעיר לשנת 2014. תערוכות יחיד של בר-אל ויצחקי יוצגו במוזיאון ת״א במאי 2015.

הפרס לאמן הבכיר ע"ס $70,000, הכוללים 35,000$ אשר יוענקו לאמן עצמו ו-35,000$ למימון תערוכה מיצירתו, מלווה בקטלוג. הפרס לאמן צעיר (עד גיל 40) עומד ע"ס 30,000$, הכוללים 15,000$ לאמן עצמו ו-15,000$ למימון תערוכה וקטלוג.

כל זוכה תורם עבודה אחת לפחות לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית. האוסף כולו ייתרם למוזיאון תל אביב לאמנות ויוצג בתערוכה במוזיאון, במלאת עשור למתן הפרס.

בועדת השיפוט בפרס ישבו נציגות המשפחה: רות רפפורט, עירית רפפורט וענת מטלון; מנכ"ל ואוצרת ראשית מוזיאון תל אביב לאמנות סוזן לנדאו; דורון סבג, יו"ר ועדת תערוכות ורכישות של מוזיאון תל אביב לאמנות; אלן גינתון, אוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות; לזר פרוכטר, חבר בועדת תערוכות ורכישות של מוזיאון תל אביב לאמנות.

נימוקי השופטים:

עדו בר־אל:

חפצים ישנים משמשים לבר־אל מצעים לציוריו. תמרורים, שלטי רחוב, חלקי רהיטים או מכונות ישנות שהושלכו אל הרחוב, נאספים אל הסטודיו בשעת שיטוטים ברחבי העיר. המעשה הציורי הופך את החפץ היומיומי לאובייקט אמנותי מקודש ועטור הילה ומנציח אותו. סימני החפץ לעתים עדיין ניכרים ולעתים נמחקים כליל ומפנים מקום להתרחשות ציורית המנותקת מההקשר הראשוני שלה, ואז הציור לכאורה מבטל את המרחב הנרטיבי הפיוטי של החפץ ומייצר עוד שכבה של זמן והתייחסות. החפצים משמשים נקודת התנעה ומפנים מקום לפעולה של מרד, מחיקה או הכתמה של החפץ השימושי הנפרדת מהרחוב וחוזרת אל השדה האמנותי.

מיכל נאמן מבחינה בין העבודות המוקדמות של בר־אל ולדבריה, פעולתו היא "השתלטות על השלטים, ביטול הסימניוּת שלהם בסימני מחיקה משלו, לעומת עבודותיו המאוחרות, למשל דלתות התנורים, שבהן האקט כמעט לא מודע, כתופעה של הסמקה בלתי נשלטת, ומעשה היצירה מתמסר ללא רצוני, למה שברח והואיל להופיע, להפציע."

למרות פעולת המחיקה וההתנגדות, שהיא פועל יוצא של הציור על פני משטח החפץ המצוי, הציורים אינם מעלימים את נוכחותו של האובייקט. בין שהוא מוסתר בשכבות של צבע ובין שנשארים ממנו סימנים גרפיים אחדים, הציור של בר־אל מצליח לקיים שני זמנים מקבילים: זמן קונקרטי של החפץ על היבטיו האנתרופולוגיים, ההיסטוריים או הפוליטיים ומנגד הזמן הציורי האוטונומי.

יצירתו של בר־אל נטועה במורשת המודרניזם האירופי והאמריקני, במסורת האסמבלאז', האוֹבזֶ'ה טְרוּבֶה והרדי מייד (חפץ מן המוכן), אך גם קשורה קשר עמוק בהשפעתם של זרמים אלו על האמנות הישראלית – בהפשטה הלירית, בשרבוט ובשימוש ברדי מייד – בעיקר ביצירתם של אריה ארוך ורפי לביא. עם זאת בר־אל מעיד על עצמו שהוא "גם מחובר למקומות אחרים שאינם דווקא בתוך מבנה הוויכוח הישראלי על חוויית הציור, אם באמצעות החומרים ואם באמצעות הצבעים."

ייחודו של בר־אל הוא בניסוח של שפה אמנותית אישית וייחודית המתפרשת על פני שנים רבות של יצירה ומצליחה להכיל בתוכה את ההתכתשות בין השפות האמנותיות השונות ביחס למקום ולזמן, לאישי ולפוליטי כאחד.

עלמה יצחקי:

יצחקי (ילידת  1984) היא בוגרת התכנית ללימודי המשך באמנות של המדרשה לאמנות, מכללת בית ברל, ובעלת תואר מוסמך בפילוסופיה מטעם החוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב.

נוסף על פעילותה האמנותית יצחקי גם מלמדת ציור בתכנית הבין־תחומית לאמנות במכללת שנקר ומרצה בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב.

סגנון הציור של יצחקי נבנה מתוך מסורת הציור האקספרסיוניסטי ומתבטא בציוריה במשיכות מכחול עזות ובקומפוזיציות דינמיות וזוויתיות, אך כולל בתוכו גם ציטוטים מתולדות האמנות מתקופות שקדמו למאה העשרים. לדוגמה, הציור חושבים על הממשלה (2012) "מעלה" סצנה ובה קבוצת צעירים בבר יפואי מזוהה עסוקה במשחק ובשתייה אל מול מסך שעליו מוקרן נאומו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אל התיאור הריאליסטי הזה יצחקי מצרפת את דמותו של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ולרגליו דימוי הנשרים, סימן ההיכר השלטוני המובהק הלקוח מתוך ציורו של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר נפוליאון הראשון על כס מלכותו (1806).

יצחקי המתגוררת ופועלת בדרום תל אביב בוחנת את המרחב הגיאופוליטי המיָדי שהיא פוגשת  ביום־יום ומלקטת מתוכו סצנות שבסטודיו משמשות לה מושאים לציוריה. הברים, דירות השותפים, מפגש על ספסל, רחובות עיר, כמו אלנבי  ודרך יפו – כל אלו מועמדים מחדש כעל במה ומתוארים מנקודת מבט ישירה ואינטימית. אפשר לומר שיצחקי היא "ציירת חברה" הבולטת בקולה הייחודי שמשקף את הלך הרוח החברתי והפוליטי של בני דורה.

עלמה יצחקי ,יהודה הימית, 2013