להפוך את הפירמידה

דברים שנאמרו בכנס ״יוצרים/ות זכויות – לקראת צדק חלוקתי במשאבי תרבות״, ביוזמת קואליציית ״ליבי במזרח״, ביה״ס מנשר לאמנות, ת״א, 27.3.14

היהדות היא דת ותרבות ששורשיה במזרח הקדום. היא מעוגנת במזרח. אי שם היא התפצלה לשנים, תחילה גלות בית ראשון ואחר כך ומאז חורבן הבית השני היא הסתעפה לשתי גלויות, שני ענפים: מזרח גלות בבל העתיקה עוד יותר, ומערב. יוצא שהיהדות מהווה צומת מפגש של שתי תרבויות ענק, מזרח ומערב. כלומר יש יהדות בצבע אירופי ויש יהדות בצבע מזרחי, מזרח קדום ומזרח רחוק. יש יהדות תאומת נצרות ויש יהדות תאומת אסלאם, זהו אחד מהדברים הפנטסטיים ביותר ביהדות. זה דבר שיכול היה – וצריך היה – להפוך למקור לגאווה ולבסיס לשלום עולמי בהיות היהדות תרבות שיש לה יצוג בשני החלקים הגדולים של העולם: מזרח ומערב.

יחד עם זאת: בתהליכי הגאולה והקמת המדינה התבסס הדפוס לפיו המדינה היא יורפוצנטרית, מה שבא מאירופה הוא תרבות, ואילו מה שהמזרח הוא פולקלור. נוצר כאן מבנה שמנגיד בין תרבות שהיא הדבר האמיתי ובין אתניות ופולקלור. הפיכת התרבות שלך לפולקלור היא מעשה של דה-הומניזציה, סוג של מיעוט הדמות, השפלה והדרה הצידה, הסטה מתחום הסעודה לתחום הממתק. וממתק יכול להיות טעים או דוחה.

נטע ומיכאל אלקיים – בת

מאז כינון המדינה ומוסדותיה השתמר התהליך המוסדי והאירגוני שקבע את דפוסי החינוך והתרבות במדינה מגן הילדים ועד האוניברסיטה. מהפכות מסויימות וחלקיות באו מן ההמונים, מן העם, שלא יכול היה לשאת יותר את הדרת התרבות שלו, כמו מהפכת הקסטות בשנות השבעים, מהפכת השירה וכתיבתו של ארז ביטון, והמהפכה ברשות השידור. חלק מהתהליכים הובלו ע״י יחידים שהתקדמו לרמה של חברי כנסת וכוננו מוסדות שימור לבני עדתם. חלק מכך נעשה בעידוד ממשלת הליכוד שאחרי מהפך 77. מהפכות שבאות מל”מטה” – מ״העם״, נמשכות ונמשכות, ויעידו על כך מהפכת הפיוט שנמשכת למעלה מעשר שנים, והפעילות של קואליצית ליבי במזרח (אם להזכיר רק דוגמאות בולטות). הדור השלישי והרביעי חי ובועט ותעיד על כך גם הפעילות של קבוצת ערספואטיקה, שמהווה שלב חדש בהורדת הדברים לשטח ובהנכחתם החזקה. כל אלה בסיוע אדיר של הליכים דמוקרטייים שבאים משינויי מדיה גלובאליים, פעם הקסטות והיום תעבורת אינטרנט.

יחד עם זאת, למרות מהפכות תרבותיות, למרות רב קוליות, למרות הנוכחות הגבוהה והמובהקת יותר של יחידים וקבוצות יוצרים ממוצא מזרח בתקשורת, הבעיה היתה ונשארה העובדה שברמת האירגון המבני של מוסדות החינוך והתרבות מחד, וברמה של כתיבת ספרי הלימוד היסטוריה וספרות מאידך, חלו שינויים מזעריים בלבד. כל המהפכה שהתחוללה עד כה היא בעשר אצבעות של יחידים, קבוצות, עמותות וולונטאריות ו”עקוצי זיכרון” שונים. זוהי למעשה התקוממות של פרולטריון תרבותי ושל אינטולקטואלים יוצרים בעלי מעוף ואומנים מעורבים ופעילים חברתיים בעלי דחף דינאמי קיצוני מהפכני. אולם גם בשנת 2014 (!), המוסדות, הספרים, והקריטוריונים עדיין משקפים את המבט ההגמוני של שנות החמישים והשישים.

כל עוד המהפכה – שמונכחת כבר חלקית או באופן מלא בתרבות – היא חסרת ביטוי מהותי ושורשי במערכות חינוך (להבדיל מ”תרבות”), כל עוד שאין שום הפנמה של המהפכה שלנו בתוך המוסדות (ולא רק במהלכים וולונטריים והתקוממויות תרבותיות של יחידים או קבוצות), כל עוד אין ספרי היסטוריה ואנתולוגיות ספרותיות שמייצגות את הכתיבה מנקודת מבט הסטוריוגרפית חדשה (בניגוד לספרים שמשחקים איתנו בכאילו ומספרים את הסיפור הראשי של כל דבר בעוד ההבט המזרחי משובץ בבוקסה על הדף של ספר ההיסטוריה), כל עוד מהפכה תרבותית באה רק מלמטה ולא מקבלת שום הכרה וביטוי מקודקודי השליטה וההגמוניה – כל עוד שזה כך, יש הגמוניה ומולה יש מיעוט שנלחם על יצוגו. המיעוט הזה הוא אנחנו, והגיע הזמן להפוך את הפירמידה (ו/או לעבור לדגם מזרח ומערב חדש, בדמות שתי פירמידות, שני משולשים – סמל כוכב הגאולה של רוזנצוויג, מגן דויד).

אנו כבר דור שלישי ורביעי להגירה, וזה הזמן המובהק למהפכה. מהפכה מתרחשת כאשר הפער בין תחתית הפירמידה לקודקודה הוא בשיאו וזה המצב היום. לכן הרבה אנשים עם המון כוונות טובות, מזרחים או מערבים, מוגדרים תרבותית (גניאולוגית זה לא הענין), לא מבינים אותנו ומתלוננים שאנו בכיינים, חוזרים ואומרים ש״אנחנו אוהבים אתכם״, ״אתם המון בתקשורת״, ״אתם כוכבים״, ״אז מה עוד אתם רוצים״…

לכל אלו אענה: נסו להתעורר, זה לא בהכרח מאבק נגדכם, אלא מאבק של כולנו על היכולת של הישראליות, העבריות, להכיל את כל הקולות של יהדויות פזורות תרבויות ולכונן זאת מחדש, לא רק בערבי פיוט (שזה אחלה), אלא אשכרה בתוך ספרי ההיסטוריה, מהיסוד, מהגן ועד האוניברסיטה, והלאה, בעצם המבנה התרבותי. ובאשר למלת הכישוף “קריטריונים” – תוקם ועדת על או מועצה ציבורית שתבדוק את כל הקריטריונים לפיהם נקבעים הקריטריונים במשרדי הבריאות, החינוך, התרבות והתמ”ת – שהכוח ישרת את החלשים ויחזור לחלשים בידי עצמם.

בגלל המורכבות של מדינת ישראל, היא עדיין מקום שדורש מאינטלקטואלים את האופטימיות והאובדניות שצריך בכדי להאבק על מדיניות ציבורית.

לסיום אני רוצה לספר שבמשך למעלה מחמש עשרה שנים ניסיתי להגיש בקשות וליזום פרויקטים, כאדם יחיד ובמסגרת עמותות, וחוויתי את ההימחצות בין שיני המערכת, תוך התוודעות לדרכי הסינון וההדיפה שלה, המזכירות מבנה של טירה קפקאית. הבירוקרטיה הישראלית עודנה מבוססת על קריטריונים שאינם רלוונטיים לתרבות שלנו וועדות שיפוט שאינן כוללות נציגים/ות שלנו. מצב כזה אינו מאפשר הפניית משאבים, יוזמות ותקציבים לתיקון חינוכי ותרבותי מהותי.