כחמור ביד היוצר

באמצעות החמור, שאינו זוכה ליחסי-ציבור ניאותים ומשמש אהבל מקומי, חושף אשרף פואח'רי את דעותיו, מחשבותיו, דמיונו וביקורתו.

זה שנים רבות שדימוי החמור מלווה את יצירתו של אשרף פואח'רי. הוא חוזר ומנהל דיאלוג עקשני עם חמורו. אין זה חמור מסוים, אלא חמור סכמטי, שהפך לדימוי דיוקנו האישי של פואח'רי, דימוי שמופיע באינספור מצבים שונים: אירוניים, מצחיקים, פוליטיים, כואבים, ביקורתיים.

"רבים וטובים נדרשו לחמור הארצישראלי", כותב ד"ר גדעון עפרת בבלוג "במחסן של גדעון". אזכיר כמה מהאמנים שנדרשו לחמור הארצישראלי: דוד טרטקובר, אסד עזי, ראובן רובין, נחום גוטמן, אבישי אייל, אברהם אופק, מנשה קדישמן, לידיה זבצקי, ארז ישראלי.

תערוכת היחיד הראשונה של פואח'רי התקיימה ב-1997 בכברי. "בילדותי היינו כותבים גרפיטי באבני גיר על לוח הכיתה, 'אנא חמאר' (אני חמור). היינו מחכים שהמורה ייכנס, יקרא את המלים ונוכל לצחוק עליו. היום בחרתי לחבק אותו, כמו את זהותי האישית שהתהוותה בשלבים. החמור מקבל את המציאות ומשלים עם קשיי החיים".

אשרף פואח׳רי

אשרף פואח׳רי

כחיה כנועה ועקשנית הפכה דמות החמור, אולי "חמור גרם" כמאמר הביטוי, סמל לעובד עבודת פרך, כינוי גנאי המיוחס לטיפש. אבל לחמור יש גם סגולות טובות: חסין, סבלני, בעל כוח עבודה, מחובר לטבע, עומד על שלו, מתווה את הדרך במסלולים קשים להליכה, מסתפק במועט, נוח לבריות, אינו כוחני ואינו שותף פעיל במלחמות (המיוחסות לסוס). אכן, לא בכדי אימץ אותו פואח'רי ללבו וליצירתו.

בהמשך שיחתנו ב-1997 שאלתי את פואח'רי על "ג'וחא", הגיבור העממי שמעמיד פני טיפש ומזוהה עם חמורו. פואח'רי הסביר לי שגחא מנהל מהלך מתוחכם: דיבור בלשון כפולה של לעג עצמי. "אני אוהב אותו, כי מצד אחד הוא ממעיט בערכו, ומצד שני רואה את המציאות בעין מפוכחת". טקטיקה שהשתמש בה ברטולד ברכט, שקבע "אני חרא"2 בהגדירו את ה"אני" תוך שהוא מחדד את זלזולה של החברה ב"אחר". 

באמצעות החמור, שאינו זוכה ליחסיציבור ניאותים ומשמש "אהבל" מקומי, חושף פואח'רי את דעותיו, מחשבותיו, דמיונו וביקורתו. הוא משתמש בהומור כנגד המקובל, ומחליף את דיוקנו העצמי בסמל החמור. הוא מופיע בדימוי משועתק, חסר מין, ללא צבע וברק. פואח'רי הטביע קעקוע מטפורי ביצירתו, מעין חותם סולטנים (טוגרא) שמאשר את אמינותו.

החמור ביצירתו של פואח'רי נע מסביבה לסביבה כעובר אורח. הוא אינו מותיר את המקום שנכח בו כשהיה. מה הוא לוקח מהמקומות הללו? יש תחושה שהחמור נושא שקים בלתי נראים, שבהם הוא אוסף לעצמו חומרים טעונים. עבודתו של פואח'רי מזכירה את עבודתו של הצייר הפלסטיני סולימאן מנסור3, "ג'מל אל-מחאמיל" (גמל נושא המשאות). מנסור מתאר ערבי זקן וכפוףהנושא על גבו שק המכיל בניינים ואתרים קדושים של ירושלים.

ד"ר עפרת מציין במאמרו "בשבחי חמורים"4 את ספרו של נחום גוטמן "הרפתקאות חמור שכולו תכלת", ושואל: "האם הצהרת האהבה של נחום גוטמן לחמורים בספר חורגת, לפיכך, מהמתכונת היהודית, שאינה מרבה לחבב את החמור? לעומת זאת, כשציירים יהודים ציירו חמור הם בדרך כלל תיארו ערבי עם חמורו, או נוף ישראלי עם חמור, שיוחס ליישוב ערבי. כך אצל ליטבינובסקי או ראובן רובין. השינוי חל כאשר הציירים הציוניים ייחסו רגש של אהבה לחמור. בתחילת שנות ה-80 החלה תמר גטר לצייר יחידות פנורמיות ארוכות של 'נופים עם חמור, דחליל וברווז קטוםראש' (1981). יש שהחמור אף כיכב לבדו, מושטח כצללית, גם חמור הפוך, חמור בהקצרה, בית הפוך, לצד דימויים של פגימות, קיטוע וחלקיות. במהלך מסע זה נידון הצופה לרוקן את המשמעות של הדימויים, בכלל זה ריקון משמעותו ה'מקומית' של דימויהחמור; נשללה מהדימוי כל משמעות והוא חשוף לעיצוב ולמניפולציה צורניים".

גם חמורו של פואח'רי הוא צלו של חמור, שטוח, נראה כנגטיב, אינו מביע רגשות, אינו משנה את תנועותיו. הוא אלזמני, איקוני, אוניברסלי. פואח'רי מצרף את דמות החמור כמעט לכל ציור/צילום/רקמה/אובייקט שהוא יוצר.

כך נראים גם תגזירי הפלדה של קדישמן: שטוחים, איקוניים, סמלים טעוני תרבות ועקידה, ואכן ניכר שפואח'רי מתייחס לשפת הפיסול הקדישמנית ביצירתו.

אשרף פואח׳רי

אשרף פואח׳רי

את אהבתי לחמורים החלתי עוד בנערותי, כשקראתי את ספרו של חואן רמון חימנז "פלטרו ואני".5 עד כדי כך התפעלתי מהסופר הספרדי הדגול עד שנהגתי לצטט מתוכו משפטים ולשלבם במכתבים לחברי. העתקתי פרקים שלמים ליומני והזלתי לא מעט דמעות. כשפגשתי את פואח'רי והתוודעתי לאהבתו המיוחדת לחמור (היה זה כששימשתי מרצה בוויצו חיפה), הוא היה עדיין סטודנט. מאז ועד היום אני מלווה את יצירתו, שבה הוא מלווה את חמורו בקביעות.

במבוא לספר "פלטרו ואני" מציין המתרגם רמי סערי את פרשני חימנז ומדבר על אלה שהעדיפו לשים את הדגש על תפיסותיו ההומניסטיות של היוצר ועל דרכו להביע מחאה חברתית. לדעתי פואח'רי בוחר בדמות החמור מאותן סיבות. אציין את רגישותו של האמן למצבו של הערבי, הפלסטיני הישראלי, לעקרונותיה של מדינת כל אזרחיה, לבעיית הגזענות, וכן למצבו שלו כיליד המקום, "צבר" כלשונו, לפעילותו בחברת יהודים/ערבים מתוך ניסיון לאחות את הקרע ולאפשר מתן כבוד ל"אחר". כל אלה מתגלמים באמצעות דמות החמור, ונוספת עליהם ביקורת על החברה הערבית.

פואח'רי חש חובה מוסרית לעסוק באמנות, כהצהרת עמדה אמיצה אל מול המציאות המורכבת על האדמה הזאת. בראיון שערך איתו תום שגב בעיתון "הארץ"11 הוא אומר כי היה שמח אם תשומת הלב שמשכה תערוכתו (מוזיאון חיפה, 2001) היתה משקפת רק את איכותה האמנותית, "אך זו כנראה פריבילגיה שישראל עוד לא נותנת לאמנים ערבים".

אשרף פואח׳רי

אשרף פואח׳רי

בדרכו הייחודית משחק פואח'רי עם דימויים טעונים, משתמש בהומור אירוני, בשפה רבת פנים, בפיתוי צורני אסתטי, בצבעוניות נוחה ולעתים פתיינית,ובו בזמן מלמד אותנו פרק בקיומו של ה"אחר", הערבי, זה שאינו מוותר על דעותיו ועל אמונתו בתוך מרחב של קיום משותף. כפי שכותב איתמר טהרלב:12 "במרחב הפוליטי בישראל מתקיים שיח רחב על אודות מרחב משותף בין ישראל לפלסטינים. מרחב משותף נחשב חזון אמיץ, אך קודם ראוי לשאול אם המונח 'מרחב משותף' הוא מונח מאתגר דיו.

"קודם כל נדבר על דוקיום. המושג 'דוקיום' מציע שני סוגים של חיים נפרדים ושונים הנמצאים בחפיפה מינימלית זה עם זה. דוקיום מנציח את ההפרדה, בשונה מהמושג 'עירוב'. ניתן להסביר את השימוש האינפלציוני במונחי הדוקיום בכך שישראלים פשוט אינם רוצים להשתנות. לכן אנחנו לא יכולים לרצות שלום; שלום יבקש מאיתנו לשנות את הזהות שלנו. גם המונח 'מרחב משותף' מציע זהויות שונות ונפרדות החולקות אותו מרחב תוך שהזהויות השונות ממשיכות להיות שונות. 'קיום מעורב', לעומת זאת, מעיד על רצון להתפשט מזהויות קיימות, מעצם ההבנה שזהות היא דבר שיכול ורוצה להשתנות ולהתערבב".

אילו יכול היה חמורו של אשרף פ'ואחרי לדבר כחמורו של בלעם, היינו שומעים דברים כדורבנות.

הערות:

1 "המחסן של גדעון", מאמר: "לודוויג שוורין, שני חמורים, רישום דיו, 1947".

2 "אני חרא; אבל כל דבר חייב לשרת לטובתי, אני העולה בעולם, אני הבלתי-נמנע, הגזע של מחר. עוד מעט לא אהיה עוד חרא, כי אם הטיט הקשה שממנו נבנות הערים".ברטולט ברכט, "גלות המשוררים", מבחר שירים, תרגום: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978.

3 סולימאן מנסור, צייר ויוצר פלסטיני. נולד בביר-זית בשנת 1947. למד בבצלאל, חבר מייסד באגודת האמנים הפלסטיים הפלסטינים. אחת מעבודותיו המפורסמות ביותר היא הכרזה "הגמל נושא המשאות" (1973), שזכתה להצלחה גדולה בקרב הפלסטינים. מנצור הוא מהמייסדים של מרכז אלואסיטי לאמנות בירושלים וכיום משמש מנהלו. זכה בפרס "אות הנילוס" בביאנלה של קהיר בשנת 1988 ובפרס פלסטין לאמנות פלסטית בשנת 1998. ייצג את פלסטין בביאנלה ה-25 של סאו-פאולו והציג בה את היצירה "עבודת אדמה". כיום מתגורר בבית-חנינא בירושלים. הוא מחזיק בתעודת זהות ישראלית.

4 גדעון עפרת, "המחסן של גדעון", מאמר "בשבחי חמורים".

5 "פלטרו ואני", חואן רמון חימנס, תרגום: רמי סערי, הוצאת כרמל, 2006 (תרגום חדש).

6 אדוארד סעיד, "אוריינטליזם", הוצאת עם-עובד, תרגום מאנגלית: עתליה זילבר, 2000. יהודה שנהב. 2005, "על הכלאה טיהור : אוריינטליזם כשיח בעל שוליים רחבים", "תיאוריה וביקורת" 26, עמ' 5–11.

7 אורי ריזמן, "הבית על הגבעה", שנות ה-70. שמן על בד 81/116 ס"מ.

9 ראובן רובין, "גליל באביב", שמן על בד, 1950. 

10 גדעון עפרת, "המחסן של גדעון", מאמר "בשבחי חמורים".

11 "קו 13 מגיע לחיפה", תום שגב, עיתון "הארץ",27.4.01.

12 ר' "סופה של ההתמערבות היא ההתערבבות", איתמר טהר-לב, גיליון "ערברב", חיפה. מרחב מעורב", 7.12.13.

הטקסט מלווה את תערוכת היחיד של פואח׳רי, ״אני מנוי הארץ״, בגלריה בקיבוץ כברי. אוצרת: דרורה דקל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.