בחזרה לצילום

"הצילום של שרון יערי יוצא לדרך עם השאלה איך לצלם בארץ זו, מה אפשר לייצג". האוצר אורס שטאהל במאמר מקטלוג התערוכה של יערי במוזיאון ת״א.

הכול התחיל עם ספק. הספק בצילום, במסוגלות שלו לעכשוויות, לשיח. עבודותיו הראשונות של שרון יערי פרצו לפיכך את אחדות התמונה המצולמת, הוא השתיל במראות נוף ישראליים תמונות שמצא זרוקות באשפה, תצלומים ממזרח אירופה, של קהילות יהודיות בפינסק וטוריקה – אירועים, פתיחות של בתי ספר, בתי חולים, הגירה לארה"ב או לארץ ישראל. תוך שימוש בפוטושופ הוא חילץ דיוקנאות מתוך החומר הצילומי שמצא, את הפורטרטים מהעבר הוא הצמיד לנופי ההווה והתקבלה מציאות צילומית חדשה. מצב שונה, זמן חדש נוצר, שברירי בו מתלכדים עבר והווה, מציאות ותקווה, כי בדומה לשוליית הקוסם הוא מלהטט בנוכחות חדשה.

הרבזמניות והרבשכבתיות שהתקבלו באמצעות קולאז' ומונטאז' דיגיטליים נוצקו בעבודות הצבע לתוך תמונה אחת ויחידה. כל פעם תמונה יחידה שהעמדתה מכוונת לנפץ את המשמעויות האפשריות שלה עצמה, הצבת נקודות מבט מנוגדות ומאתגרות. באחד התצלומים נראות קבוצות אנשים, אולי משפחות בדרכן לחזות בפריחה קצרת המועד של האירוסים. אך הרושם שמתקבל כאילו היו בדרכן ללוויה, לפחות לפגישה משפחתית הרת גורל. בתמונה אחרת נראים כסאות פלסטיק בצבעים צעקניים, אף כי דהויים ומאובקים, המסעד מחורץ ונראה כמו אונות של ריאות, [תמונה של כנפיים[ כדי שהישיבה על הפלסטיק בחום הלוהט של הקיץ לא תהיה מיוזעת כל כך. כסאות אלה משמחים את העין, מרנינים את מצב הרוח עד כי מתחוור מתוך בליל הצבעים שאנחנו מביטים לתוך אולם לוויות. סידור הכיסאות באולם הפשוט מתקבל כמו פריטי ריהוט של משפחה. שלוש נשים צעירות לוכדות את מבטנו, הן כמעט זהות במכנסי הג'ינס המתרחבים כלפי מטה ובחולצות הקיציות המינימאליות, חושפות הכתף, אנחנו מתבוננים בהן איך הן מטפסות מעבר למחסום פח גלי. אחת משלוש הנשים כבר מתכופפת עמוק מתחת למוט מתכת, נראה כי היא עומדת להעז ולפסוע לתוך שחור הלילה, לתוך עולם שלא ניתן להכירו בתוך התמונה. הקלילות המוחשית של שיטוט קיצי עומדת בניגוד לאי הוודאות של התמונה, של קדרות התהום החזותית הנפערת. בתצלום אחר שפוכה זפת על שביל ביער, כמו לשון שחורה. שלושה, ארבעה סנטימטרים של אספלט שנשפכו שם ונכבשו. הלשון מתרפטת בקצוות מכיוון שלא היה די חומר. לדבר בלשון כפולה, מטבע לשון. אם "נאזין" בקשב, נראה כי כאן לשון זפת מדברת ביער על האבסורד שבפעולות היומיומיות הקטנות.

שרון יערי - אנזא"ק, 2010

שרון יערי – אנזא"ק, 2010

שרון יערי מגלה בתמונות הצבע את הדרך בחזרה אל הצילום הפשוט, המתבונן. צילום ישיר אך גם מתבונן בעדינות שבמסגרת אחת מכנס ניגודים, רבשכבתיות, מגוון משמעויות שרק עם הזמן שוב נחשף. עד היום הוא שומר אמונים לצורת צילום זו אך גם חותר תחת יסודותיה בשאלות על המדיום, מחדיר לתוכה רעיונות על הראייה הפוטוגראפית. מה נראה ומה הכוונה בצילום. מתוך איזו זווית? איך? ומה רואים בתוכו? ההישג, ההצלחה גם הם חייבים לעמוד במבחן הספק, כמו גם מה שנדרש או צפוי במישור הבינלאומי. נטישת הצבע בצילום הייתה לכן רק שאלה של זמן.

זיכרון יוצר הווה

עתידה של ישראל אמור להידמות לעברה של אירופה. זאת המשאלה המובנת אם כי גם לא בדיוק בת ביצוע של רבים מהעולים. לצעוד בנחישות קדימה עם רגשות התקועים בעבר. מרכז אירופה היא ירוקה אז נייצר מדשאות, נגלגל יריעות דשא ושוב נפרוש אותן ב"מדבר". יש להפריח את המדבר, תמונות מהילדות, להקים בישראל דימוי טבע אירופי. "מולדת חדשה" היה שנים רבות ביטוי שכוונתו הייתה להפוך את ישראל לאותה ארץ מהזיכרונות של ארץ המוצא. קבוצת העבודות של יערי "Lawns" מתעדת את השעתוק הזה, מפרטת את הדשא לסוגיו השונים, כמו בקטלוג, אפשר להזמין בניד ראש ולבצע בלחיצת כפתור. שטיחי דשא, שדות דשא כרובד פרחוני במאבק נגד הרוח והחול. בדומה לכך היה גם הניסיון לייער את הטריטוריה החדשה. סוגי עצים מאירופה לא הוכיחו עצמם מתאימים לתנאים. הם גורמים לייבוש הקרקע, או אף מתייבשים בעצמם. ידוע לכל, לפחות מאז ז'אן פיאז'ה, שבשתי שנות חיינו הראשונות מוטבעים המוח שלנו והרגשות שלנו ומקבלים את צורתם ואת הכיוון שלהם. בכל אשר נפנה, אנחנו נושאים אתנו את פרספקטיבת הילדות כרכיב יסוד. כל מה שייקרה בדרכנו שם בעולם בחוץ אנחנו נושאים תמונות פנימיות אתנו, אנחנו רואים בעיניים ועם הצילום, מה שברצוננו לראות, מה שנרצה לראות, מה שאנחנו חייבים לראות. העבר הופך הווה, הופך עתיד, גם אם תמורות מקשות על הזמנים אתנו.

הראייה שלנו מסוגלת להדחיק מציאות קיצונית, להתעלם מתנאים דרסטיים אם הם אינם מתאימים לתמונה הפנימית. והעתיד הופך במהרה לעבר אם הוא מעוגן בחוסר ריאליסטיות חריף.

שרון יערי - כביש 6, 2010

שרון יערי – כביש 6, 2010

קעקועים
אובייקטים מוזרים מאכלסים כמה מהתצלומים של שרון יערי. למשל, אותו חפץ מתחת לעץ, שולחן ושישה כסאות. השולחן והכסאות מחוברים זה לזה עד כי הם נראים כמו משפחת פטריות ממתכת ובטון. על פני אחד מהמושבים העגולים כמו גם על משטח השולחן נראה חריץ שמוסיף על תמונת הפטריות דימוי של ראשי ברגים. אולם, מערכת הישיבה לא מחוזקת היטב, היא נוטה על צידה ונראית כמו דיונת חול שמתגנבת החוצה לאיטה. העתיד של חפצים אלה כבר פג תוקפו מזמן, הוא נמצא בעבר, אומר לנו האמן על זה. הם איבדו את משמעותם השימושית, הופכים מחפצים מועילים לפסלים, משוטטים בשטח על פני הזמן, ובהדרגה מתאימים את מהותם לסביבה המיידית. מדוע הם תקועים ושוב אין בהם שימוש? שרון יערי ותמונותיו מפזרים בניחותא אך מבלי לוותר את השאלות האלה. כך זה גם במקרה של גדם העץ שמונח תלוש מהקרקע במדבר, הרוח ופגעי מזג האוויר סחטו אותו עד תום והוא נותר רק כזכר לאונו ולעוצמתו משכבר הימים. תמונות אלה מספרות על מאמצים, קטנים יותר או גדולים יותר, שבסופו של דבר לא צלחו כלל, שאחרי זמן מה הוכיחו עצמם כעקרים. עתה הם נכנעים לנגיסות שיניי הזמן.

ריבוי של זמנים, של "הווה" נרשם כקעקוע ביישותם של אותם פסלייומיום, שימושים אחרים, מאורעות אחרים מכסים בחלקם את המקור, את הייעוד הראשוני. נטושים, אבודים, מעט בלויים הם ניצבים להם שם. גם האנדרטה יד אנזא"ק, שהוקמה על ראש גבעה לזכר החיילים האוסטרלים והניוזילנדים שסבלו אבידות קשות בקרבות במלחמת העולם הראשונה, נראית מעט עצובה ומלנכולית עם כתונת השריון הסרוג שזרוקה על משטח התצפית ככיסוי מחורר. מציבה עזובה, מוות נשכח. שינויים קטנים, התקות על פני הזמן. נפיל של ההיסטוריה בת זמננו. לרוב נעדר ברק, נעלם מהעין, נראה רק לעין המתבונן בשום לב. שרון יערי מבקר אותם אתרים שוב ושוב במשך השנים, עוקב אחריהם, כפי שעץ בסופו של דבר מתמוטט וקובר מתחת לענפיו העבותים את שולחן הפיקניק שהציבו בצילו.

"רדיוס 500 מ'"
הצילום של שרון יערי הפך בינתיים שוב לצילום שחורלבן. וזאת כנגד הזרם המרכזי, נגד משטחי הצבע המוגדלים והמתוחים בשלמות, גם נגד משטחי הצבע הממוסגרים, הכבדים. אלה התפשטו כמגיפה שיצאה מתוך האסכולה של דיסלדורף בשנותיה האחרונות של המאה ה-20. שרון יערי עוזב את הקו המרכזי, נסוג, מחפש דרך אחרת, את הדרך שלו. מגיב ברגישות סיסמוגרפית על כללים מוכרים. תקופה ארוכה נשלט הצילום על ידי הדיסטאנץ. צלמים תרו את הארץ המובטחת, יצאו לאפריקה ולאחר מכן להודוסין והביאו הביתה תצלומים, להציג אותם כמו תכשיטים בפני הקהל הביתי שלהם. מעין ראיות מסעירות. משחק עם רגש האקזוטיות, עם זרות שיש בה הנאה ושניתן לשאת אותה, עם העוצמה החזותית.

"רדיוס 500 מ'" שובר מסורת זו, הצילום מגביל עצמו אל הקרוב, אל סביבות הבית. המבט סורק את החצרות האחוריות שלו עצמו, משוטט שם לאורך חזית בתי השכנים. שום דבר לא נראה מסודר או מצוחצח. כל הצורות והחומרים, כל החפצים רותתים לתומם. חלקם עדיין ראויים לשימוש וחלקם כבר נמצאים בצד, בדרך לשיכחון. שיטוט בפינות נסתרות, ליד חזיתות, דלתות, על פני חלונות הלומי שינה, דרך חצרות וגינות אבודות. שרון יערי אינו מסתובב בעולם בכדי לחפש רגעים יוצאי דופן, הוא יוצא לדרך בשעת בוקר מוקדמת ברדיוס תחום. בתרמילו הוא נושא את בנו הבכור שתמיד מתעורר בשעה חמש. תוצאת השלילה הכפולה של חלל וזמן, של מה שייחודי בזמן ובחלל, של אתרים נבחרים הינה סדרת תמונות מפעימה שמציגה יומיומיות נסבלת, שלווה. נראה כי מיתוס מבני הבאוהאוס של תל אביב מתפוגג ברוגע בתמונות אלה, לפני שגל שיפוצי המועשרים ברוח שנות העשרה יסתער עליהם. זה גם צילום עם כתב האמנה מכיוון שבשום מקום, בפרט לא בעיר ספוגת מתח וגם פחד, ניתן לשוטט השכם בבוקר באין מפריע בגינות פרטיות, אלא אם יש לך סיבה טובה ואולי אף חיוך מלא רצון טוב שמעורר הבנה.

שרון יערי - תקווה לצילום למרחקים ארוכים, 2013

שרון יערי – תקווה לצילום למרחקים ארוכים, 2013

תמונות נעות
הוידיאולופים גם הם מייצגים יומיומיות דומה. לופים קטנים של 5, 9, 25 או 115 פריימים, אורכם בדרך כלל בין 20 ל-60 שניות. סרטונים שרצים ללא הרף ומראים תנועות, מחוות, מצבים יומיומיים, בנאליים. סרטים קטנים שהורכבו מ-5, 9, 25 או 115 תצלומי סטיל ובכך נוצקה בהם תנועה. הם שומרים על שוט אחד קבוע, על העמדה אחת, רק הדק המצלמה משתחרר מספר פעמים, סצנות קטנות נתפסות בפריים והרצף הופך אותן להצגות קטנות. מורפולוגיות היומיום. בלופ בן חמשת הפריימים נראה גבר שצועד בלי הרף מאחורי חומה של גינה, נראה כי הוא דורך במקום בשטח, תמיד דרוך, תמיד בתנועה אם כי נעדר התקדמות. הוא נשאר כל הזמן במקום. אישה כושלת במאמציה להרים את סלי הקניות הגדולים שלה מהמדרכה ולהמשיך ללכת. מגרש חנייה כמעט ריק מהווה זירה למכוניות שמגיעות, עוזבות וחולפות. הן מגיעות בתנופה, חונות ומסתלקות, מפעם לפעם הן כמעט נתקלות זו בזו. בפריים אחד עצים חולפים חרש, ובפריים אחר הם מתנפחים ומסתירים את הקורה מאחור. נראה כי שיחת טלפון על שפת המדרכה נמשכת לאין קץ, משפחה עולה למכונית ונוסעת. הקטעים הקצרים נהפכים בלופ האינסופי לסצנות שנראות כסלפסטיק – בנאליות ואבסורדיות כאחד, הם מקדישים עצמם בשלווה לבנאליות ולחוסר הטעם שבחיים. אין רמז לשום שיפוטיות, לשום הרמת אצבע. זהו. ככה זה. זה הולך. כמו שזה הולך. קטעים קטנים, מאמצים קטנים, ללא מטרה. החיים נקרשים לפסל של עצמם. זה רץ, בדיוק במידת החוזק הנכונה שתספיק להמשיך כך.

"Hope for long distance photography"
הצילום שלו מצלם, הצילום שלו "בונה", מייצר תמונות אך לעולם אין הצילום עצמו הנושא, חלק מהתמונה. הצילום לכשעצמו, הצילום בארצו שלו. בשעה שמדינת ישראל ניצבת כל העת מול השאלה איך מדינה מסוגלת בתנאים הקיימים להמשיך ולהתפתח, איך ניתן ליצור אחדות חברתית שלא מתוך פחד וחרדה – כך הצילום של שרון יערי יוצא לדרך עם השאלה איך לצלם בארץ זו, מה אפשר לייצג. הוא מחפש אותן תמונות שלא מתאימות עצמן בין רגע להקשר של כןלא, פהשם, אלהההם, תמונות שנוגעות בפרי מבלי למעוך אותו מייד, תמונות שמצלמות את הארץ בלי להציג אותה כמהוללת או מקוללת. צילום שאינו מתאים לתבנית ואינו מתכווץ מתדהמה רק מפני שאין בכוונתו להתבלט ואף לא להתאים את עצמו. וזאת, לא להיסטוריה של הצילום ולא להיסטוריה של ארץ זו. לא ואף על פי כן. ישראל (אמנם) כמעין מולדת, של היותונולדפה ולכן גם הסביבה בה הוא מתבונן, בה הוא נע – חוקר, הולך לאיבוד, מתענג ונבהל. תמונות החצר האחורית, מתוך תחום 500 המטרים, מקרינות תחושת מובןמאליו זאת, נורמאליות שאיננו מורגלים אליה בצורה זו בארץ שנאבקת מידיי יום על האפשרות להיות נורמאלית.

"The hope for long distance photography", התקווה לצילום ממרחק רב, לעומת זאת, יודעת מן השנייה הראשונה שהיא תבלוט לעין. הצלם ופעולת הצילום לא מתבלטים, הם יכולים להישאר ברקע ועם עדשות ארוכות למשש את העולם, כמו חוקרי עופות המתחקים אחרי ציפורים. לעומת זאת, התמונות שלו מאבדות מהרגע הראשון את שמן הטוב, הן מופיעות כחודרניות, או לפחות כמציצניות. הן מעוותות את הראייה ויחד איתה גם את העולם, כאשר עם עדשות של 500 או 1000 (שיחות בין צלמים מצלצלות לפעמים כשיחת אופנוענים על כלי הרכב שלהם) חותכים את החלל והרחק מאחור מפיחים חיים בדף של נייר סופג, נייר הסופג את סביבתו ומאלץ אותה להצטמצם בריבוע השטוח, ליזול לתוכו ולהתכווץ בו. כוח המשיכה של "דף הנייר הסופג" מעוות את מה שהעין רואה, הרחובות תופחים כגלים, חפצים מתקרבים. אך אין אנו חשים את חום הקרבה כי חפצים גם מתמוססים היות והם מגיעים לדרגת שבירות ופריכות שבמגע הקל ביותר יגרום להתפוררותם ולהעלמם ברוח. צילום זה לש את המציאות, משנה את צורתה, מתחזה לאוהב. אך בה בשעה הוא דוחה אותה מעליו, משקף ריחוק ומדבר על אי האפשרות לכפות קרבה. ניתן לשאוב מצילום זה רק מראית עין של קרבה.

על צילום ממרחק בטוח, נעדר סיכונים נופל חשד המציצנות, לפחות אם המבט מגיע לתוך הסלון. אך המצלמה מגלה כל כך מעט, כל כך מעט מהסנסציוני שעולה ההשערה שהסובייקט המצלם מסתפק בינתיים בריחוק לפי שעה, "זמן מושעה" שבו המציאות לא נדחפת כל הזמן, חסרת נשימה, נבלעת במערבולות אינסופיות. האם מישהו עוצר לקחת אוויר, לרגעים לפחות כי המציאות יוצאת להפסקה, מתרחקת? "Hope for long distance photography", התקווה למשך זמן שיספיק.

שרון יערי - גשר עם פרחים, כביש 42, 2013

שרון יערי – גשר עם פרחים, כביש 42, 2013

"רש"י 1 – 3" וכו'.
רחוב רש"י מחזיר את שרון יערי לקרקע המציאות. כמו בלש הוא נענה לתחושה פנימית שמשהו מתחולל ברחוב רש"י בתל אביב, משהו לא חוקי נרקם. רק שעתיים נדרשו כדי להרוס בניין בן שלוש קומות ונוצרה מטריית אבק בלתי חדירה. ענני אבק ממלאים את הרחוב הקטן בלב תל אביב וחוסמים את הראייה. שרון יערי מצלם את פעולת ההריסה עם חומרי צילום שונים, הוא משחק עם ההקבלה בין אבק וגרעיניות, ההקבלה בין אבק ברחוב והגרעיניות על סרט הצילום ולאחר מכן עם ההגדלה על נייר. מתוך מעשה ההרס מתפתחת אסתטיקה מופלאה משלה, מבלי לחשוף מה בדיוק מתרחש פה. האם היה זה פיצוץ? מדוע אנחנו מיד חושבים על פעולת טרור? תחושת אי הוודאות, של בכולרגעהכולאפשרי מתפשטת בטריפטיכון "רש"י 1 – 3" יחד עם העבודה הנוספת "רש"י 4". שרון יערי נקרע מתוך היותו במצב של נוכחות נעדרת, היעדרות נוכחת ומעומת עם פעולה שבכל מקרה הינה רבת עוצמה, אלימה.

מילוי חלל התמונה, התפחת המצולם עד שהוא נושק בשולי התמונה, עד שהוא כמעט גולש מעבר לשוליים, מופיע גם בכמה תצלומי סבך ובתמונות במשך ולאחר שיטפון. החלל נסגר, החלל מתמלא, נדחק אל פני השטח וכובש את הריבוע הנתון. המבט סתום, הנשימה קשה, כמו קיר, לפעמים תמונות אלה מקבלות צביון של מהלומה לעין המתבונן. המפגש עם התמונות הופך ממשי, פיזי, עימותי. בלתיחדירות מצולמת, היתפחות מצולמת, התקוממות ההופכים מוחשיים למתבונן בתור קירתמונה. ב"Marble (Nephton Hall)" מתרומם לפנינו קיר שיש שחור על כל פרטיו – כהה, כמעט שחור ומנוקד במגרעות בהירות. הקיר משתרע כאובייקט כמעט על כל שטח התמונה, המבט עליו בהטייה קלה ביותר. הקיר חוסם את המבט וקורא את עצמו כג'קסון פולוק עם הדריפינג שלו, או כמו מבט מתוך מעבורת חלל בחזרה אל כדור הארץ. חתיכת שיש מצולמת בת שלושה חלקים, פצועה וכמו שנראה, משוחזרת בשניים שלושה מקומות ברשלנות. נראה כי תצלומי "Long Distance" ותמונת השיש כמעט חפצים ליצור מגע בעל משמעות זה עם זה, אך צינור המים שחובר לאורך מלמעלה ממקם את הקיר והופך אותו לממשי ועל ידי זה גם שולל את המיסטיות.

מצב של עוררות (צילום)
בשיחות עם שרון יערי ניתן לחוש כיצד הצילום מהווה עבורו גןעדן וגיהינום כאחד. שרון יערי יוצא לעבודת הצילום שלו בדומה לסופרים משכבר הימים וגם בימינו. סופרים כתבו פעם בעט נובע ביד וכיום הם יושבים לפני המחשב, על כרית מיוחדת שנועדה לעורר את הריכוז המסוים ההוא, כמו שמקום ספציפי, ריח מוכר ויציבה מקנים לגוף את הדחיפה שזוקפת אותו, מעוררת את הרוח והיצירה זורמת. כך גם שרון יערי יוצא עם הציוד שלו, לעתים קרובות עם מצלמות 4×5 אינץ' מסורבלות, משוטט בדרכים ומגשש אחרי עקבות. תנועה זו, אותה התכוונות, להיות בדרכים, נראה כי היא מעבירה אותו למעין מצב עוררות. לבדו בדרך עם המצלמה, שקוע בשרעפיו, עם הגושים של אבני ההיסטוריה, של היומיום, של השימושי שניצבים בדרכו, שהוא חולף על פניהם, שהוא לא שם לב אליהם, שאליהם הוא חוזר לפעמים אף מספר פעמים: זה הלוך הרוח שגורם לו להיות קשוב, מרוכז ודרוך. גופו ורוחו מכווננים לקליטה, פתוחים לשים לב לדברים, ולקבל אותם, לקלוט אותם. שרון יערי מתאר זאת כרגע אינטימי מאד. מצב שהוא מחפש ואוהב, מצב שקורע אותו מתוך היומיום, גם מצב שהוא מייחל שלא ייגמר לעולם, ורק באי רצון הוא מסיים אותו עם קליק המצלמה. הצילום הסופי מסיים את מצב הריחוף, הוא שוקע בחזרה ולפעמים אפילו פונה מעט משועמם מעל מה שהוא ראה. ואז הוא פתאום חש את הקושי להתעסק במצלמה, את משקלה הכבד. התחושה איננה, היא חלפה. צריך לבנות מתח חדש, במקום אחר. העבודה על התמונה בהמשך אף היא דורשת מאמצים: לשלוף את התחושה המוקדמת ולהעביר אותה למודעות ההכרתית, להבין את הפעולות שלו עצמו ולהרכיב מחדש את ההקשר החושי. מתוך צער נפילת המתח להצליח ליצור את השמחה בתמונה, להבין את השפה שלו עצמו אך הפעם באופן מודע, לגשת אל נפשו שלו מבחוץ.

שרון יערי שוקע למעין חלימה בהקיץ, מצב שבו הוא אמנם מנותק מהמציאות אך בכל זאת שרוי אצל עצמו. בורח ומגיע. הוא נע בנופים ריאליים, גשמיים אך גם נפשיים, רגשיים וחושניים. היימיש פולטון, שבסופו של דבר מחפש את עצמו, את הקיום העצמי שלו, פה בארץ זו. להיות בדרך ככוח מניע, ערנות סיסמוגרפית ושיטוט חסר מטרה. תוך ידיעה שאפילו ההתבוננות משנה את הנראה.

שרון יערי - המיטה של פולה בן גוריון, קיבוץ שדה בוקר, 2012

שרון יערי – המיטה של פולה בן גוריון, קיבוץ שדה בוקר, 2012

לטנטיות
כל כמה ששרון יערי אינו רוצה באמת להפעיל את הדק המצלמה מכיוון שבזה הוא מקבע משהו, אחת ולתמיד, כי הרהורים מרפרפים, קרעי הסתכלות מתאחדים סופית עם אובייקט אחד. כמו בתהליך שיקוע כימי הוא מתקין את התמונות שלו באופן שקורן מהן מצב של לטנטיות, הן מרחפות במצב של עוררות טרם היות השפה. סימנים מתגבשים לצורות, משמעויות מתהדהדות, אפשרויות רדומות צפות, אך בבקשה, לא יותר מדי, לא רחוק מדי, לא בכיוון החדמשמעי. נראה כי שרון יערי משקיע מאמץ כדי שהתמונות יישארו פתוחות, אינו חפץ להגדיר אותן, אך גם לא לשחרר אותן לכל פירוש. ואם המשמעות שלהן נעימה מדי, ברורה מדי, לא לרתום אותן לשימוש חדממדי, תועלתני. על התמונות שלו להתנהל כמו שדות פתוחים שבהם אנחנו חגים, משוטטים ועם הכניסה לתוך התמונה מפעילים שדה מתח בין מה שרואים לבין מה שמחפשים. תמונה שנושאת מסר חדמשמעי, לפי חשיבתו של שרון יערי, איננה תמונה יותר. זהו מסר שאפשר באותה מידה להעביר בכתב. בישראל, כמו כמעט באף ארץ אחרת, הכול עובר פוליטיזציה, הכול מופיע כאואו, ככה או ככה. שרון יערי, כמעט כמו דון קישוט, ניאבק על כל אותם גווני ביניים נשכחים, אבודים, על הזכות שלא להתקבע, לעבד שדות מבלי מיד לקצור. הוא משתדל למען אמנות "רכה" במציאות פוליטית קשה. דברים מתחילים לדבר, להתאחד ברשת של סימנים ומאורעות, אך אז הם נבלמים, הם עוברים לרחיפה. הם ראויים לשימתלב, אך הם אינם מבטאים דבר, על כל פנים, שום דבר ברור, הם רק מרמזים, מעוררים חשיבה. הם הרבה יותר תמונותשאלה מאשר תמונותתשובה, תמונות מנסחותחידה מאשר פותרותחידה. יש צורך לחפש בתוך עצמך, להרהר שוב על השאלה שהוצגה, להתחקות אחרי כאב הפנטום העצמי. שרון יערי מתחקה על עקבות העורקים העמוקים שמציצים בחטף פה ושם על פני השטח.

קפסולת הזמן
"All of these are looks at situations involving slow, inevitable decay…",
מהגג שרון יערי בשיחה ואז מפתיע עם המושג "Tired Objects", מדבר על ארוזיה, התפוררות, איבוד המשמעות הפונקציונאלית. "Rewind the Future", העתיד מתגלגל בחזרה ומתפורר לנגד עינינו. שרון יערי כותב בתמונותיו מצב שבו המתח בין האידיאלי למציאותי נסבל. בשעה שאת הכול נושאת הרוח, בשעה שהזמנים, הרוחות והשיטפונות מכלים הכול, הכול נסחף, מתפזר ברוח, מה שיכול להיות אך איננו, מה שיכול היה להיות אך כבר לא יהיה, יש תמיד להחזיק את הראש מעל למים. הבלייה היא חלק בלתי נפרד מהחפצים, השינוי חקוק בחיים. שרון יערי נדרש לתמונה של "disappointing wadi" כסמל לציפיות שסוכלו.

בתמונות החדשות והחדשות יותר של שרון יערי ניכר תהליך שינוי איטי אך קבוע של חלל וזמן. לא רק בכיוון אחד, לא רק קדימה. בתצלומים שלו, בולט המספר הרב של תמונות כפולות, הוא עוסק במעין ארכיאולוגיה של הקיום, חקר החלל והזמן. הודות לארוזיה מתגלות כל השכבות של זמנים עברו. ההיסטוריה נחשפת. מצד שני סיפורים נצרבים, ההיסטוריה מוטבעת בנוף ובכל מקום חפיפות. כמו באפקט הפרפר, משק כנף אחד משנה הכול. ההוויה, ההכרח הקיומי, הצורך להתקיים, אינות הקיום: הכול נחרת בתוך הנוף. בתוך החפצים, בפריטי הריהוט של החברה. בתמונות של יערי החלל מצטמצם ונארג עם הזמן. כמו בחללית הוא נע בחלל, כמו בחללית הוא מחליק דרך הזמן. באור, בצל, בלילה; בצבע בשונה משחורלבן. עפעוף אחד והעץ שעמד שם בתמונה לפני רגע, איננו בתמונה הבאה. שלוש נשים צעירות, עומדות על שפת המדרכה ומסתכלות לאותו כיוון, כנראה מתבוננות במשהו, ללא מתח אך בתשומת לב. האם עם הילד, היא תומכת בסנטרה שקועה במחשבות ומביטה למרחקים, הנשים, הגברים, הכלבים שמטיילים, משוטטים בשדה, ממתינים ומסתכלים. תחנת האוטובוס הקטנה, מצולמת מלפנים ומאחור, אמורה להעניק מחסה, אך דווקא מסמלת המתנה. האור נדלק, לרגע קט רואים משהו, האור נכבה, זה נעלם. בתנועות ומחוות פעוטות אלה אותן שרון יערי מצלם לחוד או עם תמונות כפולות, עם זמן מואץ או מוקפא מתגלמות האפשרות ואיהאפשרות בבת אחת. "A shimmer of possibility", אם לצטט עבודה רחבת יריעה של פאול גרייהאם, שלשרון יערי יש הרבה מהמשותף אתו. הבלחה של אפשרות, לראות במחוות קטנות, בתנועות קטנות, במאמצים זעירים בלתי מורגשים, כאשר רובד אחד נחשף, הבזק אור, מישהו יוצא לדרך, לעשות משהו.

ב"Nagala mound 3" יושבת משפחה בחוץ בשדה על ספסל גדול על דק עץ. באזור נופש קרוב, בפארק של זמניות, של החולף. הם יושבים על מבנה עץ שניצב על היסטוריה ועל סיפורים, על יובש ועל שיטפון, והמשפחה נראית כמעט מרחפת באוויר. והם מביטים החוצה, אל תוך עצמם. נמצאים.

(הציטוטים של שרון יערי לקוחים משיחות עם המחבר באביב שנת 2013)

המאמר מופיע בקטלוג התערוכה "שרון יערי – זנק אל עצמך" במוזיאון ת"א לאמנות
אוצר: אורס שטאהל
נעילה: 26.4.14

תרגום מגרמנית: גבי ולנשטיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.