"אנחנו? אנחנו הולכים לוואדי"

תושבי כבביר זוכרים אותו כגן עדן. קואליציה של אקטיביסטים מנסה להפוך אותו ל"איקונה תרבותית". העירייה לא נוקפת אצבע, בינתיים. עוד אפשר להציל את ואדי שיח'

.

תושבי כבביר זוכרים אותו כגן עדן. קואליציה של אקטיביסטים מנסה להפוך אותו ל"איקונה תרבותית". העירייה לא נוקפת אצבע, בינתיים. עוד אפשר להציל את ואדי שיח'

. מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013

הלכנו באטיות במעלה רחובות כרמליה. מנותקים ותשושים מחום, מסונוורים מבוהק השמש. זה היה ב-2007 . נמאס לנו לחיות בתל-אביב. הרגשנו שחיים אמיתיים יותר והרפתקניים יותר נמצאים במקום אחר. לא היתה לנו מטרה ברורה. היה רצון לחיות אחרת. לחיות בטבע. לגדל ירקות, לחלוב עיזים, ללמוד על צמחי בר. להשכיל השכלה שלא יכולנו לרכוש בשום אקדמיה. השכלה שרק נסיון החיים מאפשר.


הגענו לחיפה בעקבות הצעה של ההורים של יוסי: "דודה באבוש נפטרה, יש דירה ריקה, אולי תעברו לגור בחיפה?". פיזרנו את החפצים שלנו במחסנים אצל ההורים ונסענו לחיפה. הגענו לדירה גדולה ומרוהטת בסגנון שנות ה-70 בשכונה שקטה ויוקרתית. חלון רחב פונה למערב ובכל ערב שקיעה אחרת, מרהיבה ביופייה, היתה הופכת את החלון למסך טלוויזיה ענק. התרווחנו בכורסאות הטלוויזיה, השענו את רגלינו על הדום ובהינו בשמש, בים ובשמים, מפליגים באמצעותם לעולמות אחרים. 

יוסי נזכר שוב ושוב בסיפורים של חבריו החיפאים על חיפה, על דכאונות וסמים. כבישים מתעקלים, מדרגות בניינים חיצוניות, רחובות רחבים. אין אף אדם ברחוב. גם לא רוכבי אופניים. רק אנחנו ומכוניות חולפות. עציצים על מעקות בטון. הטבע פורץ מכל גדר אבן. "אולי היה עדיף להישאר בבית ולהסתכל על הים?", אמרתי ליוסי, משתרכת אחריו במעלה עוד רחוב. "זה פשוט כי אנחנו לא רגילים לגובה הזה", יוסי הביט בי וחייך. "אין פה מספיק חמצן".

צילום: ענת ברזילי

צילום: ענת ברזילי


כשגילינו את בית-הקפה השכונתי, זה היה כגילוי נווה מדבר. "אולי ייתנו לנו לשתות תה עם חמאה שירחיב לנו את כלי הנשימה, כמו בטיבט", אמרתי. המלצר הניח על השולחן שתי כוסות בירה. "לחיים, חבר'ה". "מה אתם עושים כאן, בחיפה?", שאל יוסי את המלצר. "אנחנו? אנחנו הולכים לוואדי", ענה. "פונים ביציאה מהקפה ימינה, עוברים את הבניין ומגיעים. תרדו למטה במדרגות וכשהמדרגות ייגמרו תמשיכו לרדת".

ההר קנגורו גדולה ואני בתה
פצפוץ עלים יבשים מתחת לרגליים, ציוץ ציפורי שיר על ענפי עצים, קול משק כנפיים מתרחק הלאה. פרפרים לבנים. אדמה רכה. הוואדי עוטף אותנו. דילגנו בשבילים באושר של ילדים מלאי אנרגיה. במהלך החודש שחלף למדנו את הדרך על-פה. את מספר הצעדים, הרגעים שבהם הנוף משתנה ואת הסימן שאנחנו מתקרבים למעיין: שדרת ברושים במרכז הוואדי. מצד אחד של שדרת הברושים עץ תות גדול עמוס פירות, ומצדה השני רחבה המובילה לבריכת אבן ונקבה שתקרתה קשת. 

על שפת הבריכה ישב אדם, שיערו חלק וארוך, פניו שחומות, רגליו נחות זו על זו, יד אחת נשענת על מעקה הבריכה והיד האחרת מחזיקה צינור של נרגילה. הוא בירך אותנו לשלום. "תיכנסו לנקבה שבתוך ההר כי המים שבבריכה לא נקיים. תיכנסו בכל פעם אחד ובלי בגדים, כדי לא ללכלך את המים. אני עולה למערה למעלה". כך אמר לנו שומר המעיין המקומי, רוני, שסיפר לנו שהוא עובד תברואה של העירייה. הוא מתחיל לעבוד כל יום מוקדם בבוקר וכשמסיים את יום העבודה שלו, ב-11:30, הוא מגיע לפה עם החיפושית שלו והנרגילה.

פשטנו את הבגדים. מים קרירים ונעימים, טרדות העולם נשטפו אל האדמה. המוח הפך להיות צלול כמו המים העוטפים את הגוף. שקט ושליו. אני בתוך הר. ההר קנגורו גדולה ואני בתה, אסופה בתוך כיס. העולם מקום בטוח ויפה לחיות בו. אני בתוך הנקבה. ליד הנקבה בריכה, מעל הבריכה ברושים, מאחורי הברושים קיר של הר ודלת חצובה בו, וכשנושאים עיניים רואים את שכונת כבביר ושני צריחי מסגד מעוגלים.

צילום: ענת ברזילי

צילום: ענת ברזילי


"עכשיו הכל בית-קברות. לא יודע למה"
"‬המעיין הזה הוא הסיבה שאנחנו פה", אומר לי עאדל עודה, יליד כבביר, בן 68. "חמולת עודה הגיעה לכאן לפני ארבעה דורות מהכפר ניעלין בגלל נקמת דם ועברה לטירת חיפה, לקרובי משפחה מחמולת באש. באיזשהו שלב, מתוך רצון לשמור על הבנות, עודה אמר לבאש: 'אני זאב בודד, אני רוצה לצאת מפה'. לחמולת באש היו הרבה אדמות, אמרו לעודה: 'יה עודה, לך לכרמל, איפה שאתה מחליט זה שלך'.

"הוא התחיל לחפש. לכולם אז היו עדרים גדולים. היו לו לפחות חמש מאות עיזים. לעדר צריך לספק מים ומקום מרעה. בדיוק במקום הזה, בקצה הדרומי של השכונה, הוא מצא מערה ענקית שהתאימה לו. הוא הכניס לשם את העדר, ולמטה היה המעיין ושדה מרעה. היינו יורדים לוואדי בתור ילדים, זה היה שניות בשבילנו. רועי צאן מכל האזור היו מגיעים עם העדרים שלהם. האזור למטה היה מקסים, יפהפה. מים, עץ תות שנתן תותים טעימים ויפים לכל השכונה, והיה בוסתן אל-כיאט.



"נכון שלא נתנו לנו להיכנס, אבל כשהיינו עולים על המדרגות ומסתכלים מבחוץ – מה אני אגיד לך? זה היה גן עדן בכל מובן המלה. הייתי יורד, אוכל תותים, לוקח רוגטקה, מוריד שלוש-ארבע ציפורים קטנות, מוריד להן את הנוצות, מנקה אותן במים, עושה מדורה קטנה, שם אותן על האש, ואת הטעם שלהן אני אזכור עד שאני אלך. 

"לאבא של אבא היו פרות בחלק התחתון של הבית. זה היה בית קשתות. אני זוכר את הראשים שלהן מציצים החוצה מתחתית הבית. הם לא לקחו את הפרות למעיין. הם היו יורדים עם בהמה אחת למעיין ושמים עליה ארבעה פחים של שמונה-עשר ליטר. הם היו משפחה קטנה, שמונה נפשות. קודם הפרות שתו, אחר-כך השתמשו במים לבישול, ומה שנשאר היו שותים. שאלתי את אבא, מה עם מקלחת? אבא צחק וענה שלמקלחת היו יורדים למעיין עם סבון".

ויק יעקובסון פריד - ללא כותרת (מתוך translocation), דיו על נייר, 2012, 29.7/21 ס"מ

ויק יעקובסון פריד – ללא כותרת (מתוך translocation), דיו על נייר, 2012, 29.7/21 ס"מ

"פעם", ממשיך עודה, "כשהיינו עומדים פה ומסתכלים למטה, בתקופת המטעים, וואו, מה שהיו נותנים. אם זה לימונים, אם זה מלפפונים, אם זה אבטיח, אם זה תירס, את מסתכלת – העיניים נהנות להסתכל. ירוק, צהוב, אדום. עכשיו הכל בית-קברות. לא יודע למה. למה החליטו לעשות פה בית-קברות? עכשיו החליטו להעביר את בית-הקברות לקריות. למה לא מראש החליטו לעשות ככה? בן-אדם מת, קוברים אותו. גמרנו. למה להרוס אדמה שאנחנו זקוקים לה, אפילו בתור מדינה?

"כשבנו את בוסתן אל-כיאת בשנות ה-30 בתחתית הוואדי, כיאת בנה גם מדרגות. הוא רצה לקשר בין המעיין לכבביר. היה שומר שחי שם, ג'ומעה ואשתו חדרה. לכל מלך יש את השרתים שלו, וג'ומעה היה שרת. הוא היה מכין את המקום, ובמיוחד בימי שבת. כיאת היה נוצרי והיה מגיע בכל יום ראשון עם המשפחה שלו, לכיף שלו, לחוויה שלו. השומר היה עזתי, ואחרי 67' חזר לעזה ובטח נפטר שם".


"מי שעושה נזק למקום, המקום מקיא אותו"


"זה גן תענוגות. עצי רימון, תאנה, תפוז ומנדרינות, עצי זית, היו גם דקלים שנשרפו ונגדעו. הבוסתן מוקף במערכת תעלות פתוחות שמגיעות לכל קצווי הבוסתן, מובילות מי השקיה ונמצאות שם לנוי. זהו בוסתן ערבי שמחקה לדעתי את בוסתני אלהמברה", אומר האמן ויוזם פרויקט שיקום בוסתן כיאת, איל פרידלנדר. 

"ברגעים שישבתי שם לבד, ועל שפת הבריכה היו שני עצי רימון (עץ אחד שרפו), על ערסל בין שני העצים דימיינתי את עזיז כיאט יושב באותה פוזה. עם האמצעים שהיו לו היה יכול להביא תזמורת שתעמוד ותנגן לו ורקדניות בטן שירקדו מולו. המשרת היה מגיש לו ענבים מסוכת הגפנים. התחושה שמקבלים כשנמצאים במקום הזה לבד היא של אלף לילה ולילה.

"הגעתי לוואדי בזכות חבר שלקח אותי למעיין העליון בשנת 93'. הגעתי למעיין לעתים קרובות וישבתי בו. זה היה אחרי שהות ארוכה בפריז, שם הגעתי לאקטיביזם בגיל מאוחר יחסית, בגיל 30. עבדתי עם מקסים גילן בעיתון  'ישראל – פלסטין'. באיזשהו שלב ירדתי למטה, לבוסתן. עד אז הכרתי את הבוסתן רק מסיפורים, מעבודות של יצחק דנציגר. כשלמדתי אמנות, מיכה אולמן סיפר לנו על הבוסתן ועל דנציגר שפעל שם עם סטודנטים שלו לאדריכלות.


"כשירדתי לכיוון הבוסתן, לא היה ברור מה קורה שם. ראיתי משטחי בטון; רצפות בטון וקירות. הבריכה היתה אז בור מכוסה צמחייה, זבל ומצברים של מכוניות. אני אוהב מקומות נטושים. הגעתי, שוטטתי, פילסתי דרך בין כל העשבים, וזה נתן לי חשק לבוא שוב בצורה יותר מכוונת. הבוסתן הצית בי איזשהו ניצוץ. קשה לי להגיד למה. זה לא משהו שכלתני. אולי זה החיבור שלי עם מים. רציתי שעוד אנשים יהיו מעורבים בדבר הזה.

צילום: ענת ברזילי

צילום: ענת ברזילי

"הודעתי לאנשים שאני נמצא שם כל שבת ומי שרוצה להצטרף ולעזור מוזמן. היה לי חשוב לערב את תושבי האזור, ערבים ויהודים. חשוב לומר שזהו אתר מורשת ערבי, והוא צריך להישאר כזה. אני כאן כדי לעזור. פילסתי דרך בשבילים, נפלתי בבורות, גזמתי את הסבך כדי לראות מה נמצא שם. התחילו להגיע כל מיני קבוצות ותנועות. הכרתי אנשים ונוצרו כל מיני התחברויות. מתוך כל זה נוצרה הקואליציה לשימור הבוסתן שפועלת כיום, בשיתוף עם האמן עבד עבדי ואדריכלית השימור רותי ליברטי-שליו.

"יש תסכול שלי כאמן מהעובדה שכאשר אני מציג בגלריה, זה כמו לדבר אל עצמי. מעט מאוד אנשים מגיעים לגלריה וחווים אמנות. אם כבר מגיעים, אז הם אנשים שקרובים אלי, ללא רקע של אמנות, והם יגידו: 'טוב, אני לא מבין באמנות, מה רוצים ממני בכלל?'. המלה אמנות יוצרת מרחק וחוסר תקשורת, ובעיני אמנות נועדה להיות אמצעי תקשורת.

"אולמן אמר שהוא רואה את העיסוק בבוסתן כתהליך של העברת שרביט, מירוץ שליחים. דנציגר העביר לו את השרביט, אולמן העביר את השרביט לדוד רנוב. אחרי רנוב המקום היה נטוש הרבה שנים. אני פועל בהקשר. הבוסתן הוא גן עדן. יש בוואדי כולו אנרגיות מאוד טובות, שיוצרות חיבור בין אנשים שברגע הראשון שהם נפגשים יש עוינות ולאט-לאט היא מתפוגגת. נוכחתי לראות במהלך השנים שמי שעושה נזק למקום, בסופו של דבר המקום מקיא אותו. הוא נפלט משם. אני לא רואה את עצמי כמיסטיקן, אבל קורים שם דברים שקשה מאוד להסביר. משהו בצירופי המקרים. בקשר של הפעולות שלי במקום ובתגובה של הוואדי אליהן. אלו הן עובדות".

אפילוג
"בשנים האחרונות", אומר פרידלנדר, "במסגרת הקואליציה, אני פועל עם עבד עבדי לקראת פרויקט חדש. אנחנו רוצים לגרום למקום הזה להיות איקונה תרבותית. סדרת מפגשים, אחד כבר התקיים, שבהם אנחנו מזמינים אמנים מתחום המוזיקה, האמנות הפלסטית, הספרות והשירה אל הבוסתן כדי ליצור עבודה שמתייחסת אליו. בסיום סדרת המפגשים תהיה תערוכה וייצא קטלוג שיקראו 'בוסתן כיאת כמקור השראה'".

כיום בוסתן כיאת עומד מוזנח ולא מטופל. העירייה הכריזה עליו כעל אתר מסוכן. אף גוף רשמי לא ייקח אחריות על עבודה במקום שאינו מבוטח. העירייה אינה עוזרת להסדיר את הבטיחות באתר. המועצה לשימור אתרים שיפצה את הבית הנמצא בבוסתן. העירייה לא עושה דבר כדי לבטח את המקום. באחרונה אישרה העירייה טב"א שבמסגרתה התושבים החיים בשכונה שבפתח הוואדי זכו לתושבות חוקית לעשר שנים הבאות. עד עכשיו הם נחשבו לא חוקיים וכמי שעשו שימוש חורג בשטח שבו נולדו וגדלו.

ענת ברזילי היא משוטטת עירונית, אמנית וכותבת, מדריכה סיורי אמנות, מפיקה שותפה בפסטיבל הפנזינים וטבחית פיוז'ן בלאדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.