מי מפסיד ממדיניות "העיר היזמית" של עיריית חיפה?



כאמנים, מעצבים ואנשי תרבות, גם אנו אחראים לפשע האורבאני שיוצרת המציאות הניאו-ליברלית שבה אנחנו חיים.

בעלי העסקים שנשארים מחוץ לסל ההטבות, הערבים שנשארים מחוץ לקריטריונים, והתושבים הוותיקים שהמשאבים מדלגים עליהם. כאמנים, מעצבים ואנשי תרבות, גם אנו אחראים לפשע האורבאני שיוצרת המציאות הניאו-ליברלית שבה אנחנו חיים. מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013


"אמני ישראל – בייחוד הציירים שביניהם – נוטים נטייה טבעית ומובנת לתור להם מקומות מגורים או מעונות נופש ועבודה בתוך עתיקותיה ההיסטוריות והאתנוגרפיות של הארץ, שאין כמותן יאות לקבוע בהן סטודיו של בית היוצר.
"קמרונות, מרתפים ומצודות, או בנייני מגורים מסוגננים שנתרוקנו, בייחוד בסמטאות עזובות שבקרבת מקום למרכזים עירוניים, נעשו מאז תקומת המדינה אבנים שואבות לחוש היצירה של אמנינו.
"כל זמן שנטייה זו היתה ביטוי לנימה הבוהמיינית השוחרת את הציורי, המצודד והמסוגנן, או פרי האפשרות הפשוטה למצוא מקום שיכון ועבודה על אף חסרון כיס, או אמצעי למשוך את האזרח או התייר אל מקומן של תמונות שמן או אקווארלים, היתה זו תופעה שדוגמתה אתה מוצא בכל אומה ולשון.
"אמנם נסיבות מיוחדות של היסטוריה קרובה שיוו לפעמים טעם לוואי לתהליכים של השתכנות מסוימת שעשו סמטה עתיקה, או בניין ישן, בעל חיים משלו מאות בשנים, לאמצעי של פיקנטיות אקזוטית המסייעת להווי האמנותי" (מתוך "הטור השביעי", נתן אלתרמן, עיתון "דבר", 1962)

אניסה אשקר - אפשר, סופר לק, ספריי וזפת על נייר, 50/70 ס"מ, 2013. צילום: אלון כהן

אניסה אשקר – אפשר, סופר לק, ספריי וזפת על נייר, 50/70 ס"מ, 2013. צילום: אלון כהן. אוסף פרטי

תהליכי הג'נטריפיקציה שחלו בערים מרכזיות בעולם במאה האחרונה העניקו לאמנים תפקיד מכריע בעיצובו המחודש של המרחב. אזורים בעייתיים משכו אליהם אמנים תפרנים שגילו פוטנציאל אורבאני במחיר מציאה, מוקסמים ממראות ההזנחה ותחושת הנטישות, מונעים על-ידי רעיון חלוצי של שינוי.
עד מהרה קיבלו מבנים תעשייתיים צורה של גלריות לאמנות, כמה מהם הפכו ללופטים ששימשו למגורים, מבנים היסטוריים שוקמו ושומרו וחנויות שימושיות הפכו לחנויות בוטיק. שווי הנדל"ן החל להאמיר, ואט-ואט נדחקה האוכלוסייה המקורית אל מחוץ למתחם המתחדש והיוקרתי, ביוצרה גטאות אורבאניים חדשים של פשע ועוני. 

עירוניות מוצלחת מתורגמת במהרה לנסיקה ביוקר המחיה – ודוחקת מחוץ לה את אלה שהיא חייבת להם את הצלחתה. תהליכים אלה הלכו יד ביד עם עליית הקפיטליזם ועקרון השוק החופשי. כסף קונה הכל, והרשויות המקומיות הפנימו והפריטו כל אחריות במקום ליצור מנגנוני בלימה מבוקרים שיבטיחו שמירה על זכויות חברתיות.

לעומת העשורים הקודמים, שבהם הג'נטריפיקציה הצטיירה לעתים כטרגדיה רומנטית אך עדיין חלק מתהליך אורגני, בשנים האחרונות אנחנו עדים לרשויות מקומיות שאימצו את המודלים הללו, למדו אותם, וכיום ניתן להבחין ביוזמות עירוניות שעיקרן (לרוב לא באופן מוצהר) גיוס אמנים שייצרו וישקמו אזור מסוים ויעניקו לו חזות אופנתית שתמשוך אוכלוסייה מבוססת לאזור המוכה.

דרך הפעולה מתוכננת בקפידה: העירייה מכריזה על מוקד התערבות, לרוב כזה שהיא עצמה הזניחה במשך עשרות שנים, ויוצרת מנגנון המקדם ומזרז תהליכים סוציו-אקונומיים תחת הכותרת "התחדשות עירונית" או "התערבות עירונית", מכבסת מלים שתפקידה להלבין את הרחובות השחורים ויחד איתם את התקציבים הציבוריים המושקעים בהם. כלומר, בניגוד לתפיסות העבר, ההרס וההזנחה של סביבות עירוניות אינם תוצאה של הרס עצמי של אוכלוסייה מוחלשת וג'נטריפיקציה אינה תוצר ספונטני של שוק המונע מהיצע וביקוש. אלה היום הופכים להיות תוצאה של מדיניות מכוונת, ולעתים אף מטרתה.

אניסה אשקר - חיפה, טכניקה מעורבת: ספריי, טוש, זפת וקופסת קרטון מושטחת על נייר, 42/30 ס"מ, 2013. צילום: אלון כהן

אניסה אשקר – חיפה, טכניקה מעורבת: ספריי, טוש, זפת וקופסת קרטון מושטחת על נייר, 42/30 ס"מ, 2013. צילום: אלון כהן

אל לנו להאמין לפסאדת התנועה המלאכותית החדשה


הטקסט היפה והנאיבי של אלתרמן מספר על תהליכים ראשוניים של דחיקה והשתלטות תרבותית בחורבות הכיבוש. הוא מספר על מועדוני לילה שמוצאים את מקומם במבנים נטושים בעיר העתיקה בעכו וביפו. כפי שהוא מציין, תהליכים אלו, שהובילו אנשי תרבות, אפשר למצוא בכל מקום אחר בעולם, אך במרחב ההיסטורי המקומי, ההתנגשות האתנית-לאומית הזו מעניקה להם הקשר פוליטי נוסף. בדומה ליפו ועכו, גם חיפה תחתית היא עיר מעורבת, ובימים אלה היא בצומת דרכים שנראה כרגע היסטורי מכריע.

בפרק זמן קצר של כשנה קידמה עיריית חיפה כמה פרויקטים מקבילים לשיקום העיר התחתית ורענון האוכלוסייה. העירייה העניקה למעצבים, אמנים צעירים ואנשי תרבות חללים לפעול בהם ללא דמי שכירות. היא שכרה אותם מאנשים פרטיים, הוזילה ארנונה לשוכרים, שרובם הגיעו מחוץ לעיר, והשקיעה רבות במיתוג ויחצון האזור. ארגון אינטנסיבי של אירועים נקודתיים הביא קהל רב של תיירות פנים, והספקולציות החלו לרחוש. העיר התחתית כיכבה בכותרות כפוטנציאל לא ממומש, נכנסה לרשימות המחירים במוספי הנדל"ן, ובהתאם מחירי הדירות עלו, היזמים התדפקו על דלתות, קנו ורכשו, הקפיאו ושיפצו נכסים שעמדו נטושים במשך שנים.

מבחוץ המהלך נראה מבורך. יש שבירכו על היוזמה, שכן היא מייצרת סוג של הלאמה – העברת נכסים פרטיים לידי הרשות המקומית, שהנה, לשמחתנו, לוקחת אחריות על יצירתה של תרבות בילוי. סוף-סוף העירייה משקיעה. אלא שמהלך כזה יש לבחון לאורך זמן.

תהליך ה"הלאמה" הזה מעלה כמה שאלות בנוגע לנהנים ממנו: בעלי החנויות מרוצים, שכן חנותם אינה עומדת יותר נטושה ומוזנחת והם אינם צריכים לספוג ארנונה על מבנה שאינו בשימוש, ובתוך שנה-שנתיים, כך מספרות הספקולציות, הערך של הנכס שלהם יעלה.

האמנים הצעירים זכו מן ההפקר, שכן במקור לא היתה להם ממילא יכולת לשכור ולשפץ את המבנים. כעת הם צריכים לספוג רק שיפוץ ולהיות מלאי תקווה שהשינוי יגיע והעסק ישתלם. מקסימום, לאחר שנתיים של חוזה הם יחזרו לאותה נקודה, או ימשיכו למקום אחר. 

הנפגעים האמיתיים מהמהלך הם אותם אנשים ששוכרים כבר שנים את העסק שלהם, הרבה לפני שהאזור היה אופנתי, ונאלצים להתמודד עם עלייה במחירי השכירות, עם ארנונה מסחרית חונקת, שכן הם לא זכו להנחת העירייה. הצביון החדש והיוקרתי, שבו אנשים תרים אחר נעליים מעוצבות במחיר השכירות החודשית ששילמו עד לפני רגע, בעוד שהמוכרים עצמם מציעים נעליים במחירי שוק, מביא לכך שהם יהיו הראשונים להידחק החוצה. כמוהם גם התושבים שרובם המוחלט ערבים והעיר התחתית היא ביתם. הם, המתגוררים זה שנים בשכירות באזור, סובלים הן מההזנחה של בעלי הנכסים והן מההזנחה העירונית.

ההיסטוריה הוכיחה שאל לנו להאמין לפסאדת התנועה המלאכותית החדשה. יש להניח שתהליך זה נועד כולו כדי למשוך יזמים שיפריטו חזרה את הנכסים במחירים גבוהים פי כמה, ובעיוורון חברתי שידחק במהרה את כל מי שידו אינה משגת. ממש לפי הספר.

אנה לוקשבסקי - חצר אחורית, 2013

אנה לוקשבסקי – חצר אחורית, 2013



נישאר כמו זבוב בביוב שאף אחד לא ישמע


מודל "העיר היזמית" תופס תאוצה בשנים האחרונות בערים מרכזיות בעולם ובקרב מתכננים עירוניים. גם עיריית חיפה השכילה, בהשקעה זעירה מכספי ציבור (באופן יחסי כמובן, אם נשווה להשקעה הכספית באצטדיון על-שם סמי עופר, שנחנך בימים אלה בעיר), לכונן תהליך עם חזות חיובית שימשוך אליו מעט ביקורת והרבה יזמים שישקיעו ויקדמו את התכנון העירוני, לפי עקרון יד רוחצת יד המקובל בארצנו.

מיותר לציין שבתוכנית העירונית הזו, אין מקום לשירותים חברתיים כגון קופות-חולים, גני-ילדים או בתי-ספר. הכוח הבלעדי של העירייה היא להכריז על אזור מסוים כאזור בילוי, בדומה לנמל תל-אביב; אזור תיירותי שבו לא יהיו שכנים שיתלוננו על רעש, וכל אפשרויות המגורים יעברו אט-אט הסבה למלונות בוטיק ומסעדות יוקרה.

דוגמה נוספת להבנת הכוח של הִנדוס המרחב היא הבחירה של העירייה למי להעניק תמיכה כחלק מהפרויקטים שלה. יש לזכור שוועדות הקבלה לקבלת סטודיו או תמיכה הן מטעם העירייה ומחילות קריטריונים שמפלים אוכלוסיות שלמות. לדוגמה, בפרויקט אחר של העירייה, שבו העניקה מלגות מחיה בשכונת הדר, הושת קריטריון של שירות צבאי, שהדיר את האוכלוסייה הערבית מהתוכנית לחיזוק השכונה. כלומר, ייהוד העיר הופך להיות חלק ממדיניות ברורה וממוסדת.

תהליכים אמיתיים של התחדשות עירונית כוללים מכלול של סמכויות חברתיות שעל הרשות לקדם, אך המודל החדש מצמצם את עצמו להתחדשות של מתחמי בילוי ותו לא. עיריית חיפה אינה אשמה, היא רק למדה מהערים המצליחות וממדיניות ארצית שמקדמת יזמים על פני זכויות חברתיות.

מה מקומם של האמנים ואנשי התרבות בתהליכים הללו? יש להיות כנים ולהודות שהתועלת הדדית, שכן גם אנו נזקקים לתמיכה ציבורית, בוודאי כדי להתקיים באזור נטוש ומוזנח. גם אנחנו לומדים מהגדולים איך לנצל הזדמנויות. ולכן כאמנים, מעצבים או אנשי תרבות, גם אנו אחראים יחד עם הרשות לפשע האורבאני שיוצרת המציאות הניאו-ליברלית שבה אנחנו חיים.

אחרי חצי שנה של הפעלת הגלריה החדש-והרע בדיוק במוקד ההתרחשות ותחת אותן הנסיבות שציינתי, אני עדיין מתקשה להציע אלטרנטיבה. נראה שהתהליכים האלו גדולים מאיתנו, הכוחות יתישו אותנו והכספים יקנו אותנו. אנחנו נישאר כמו זבוב בביוב שאף אחד לא ישמע. 

האלטרנטיבה היא כנראה לא להיות אופנתיים מדי ויפים מדי. לא להתפתות להגיע הנה ולכבוש רק כי האמנות שלכם רוצה להתחשבן עם שכר הדירה המסובסד שלה. בחיפה חסרים הרבה דברים, אך בניגוד למקומות אחרים, הרוויים באסקפיזם, אנשי התרבות פה הם פעילים, מעורבים. יש פה מקום רק לאמנות שהיא פוליטית-אקטיביסטית, שחותרת לשנות את המציאות. לא לאמנות שיכולה להיעשות בכל מקום אחר.

אל תעברו לחיפה כדי לרכוש דירה במחיר שההורים שלכם יכולים לממן, עם משכנתה מינימלית שתפרנס את הפנטזיה שיום אחד תהיו בעלי נדל"ן ותיכנסו למשחק. אל תבואו לפה בחליפת יזמים שבכל מקום אחר היתה נופלת מכם. אל תבואו גם אם אתם חובבי פורנו חורבות והזנחה. 

תבואו כי אתם רוצים לפעול, לשנות. תבואו אם אתם מאמינים שהתנגדות היא ערך עליון. תבואו אם אתם מוכנים להיות דרמטיים ורומנטיים. להילחם בשיטה שאנחנו חלק ממנה. תבואו עם צידה לדרך כי אנחנו, פועלי תרבות תפרנים, נלך לאן שהג'נטריפיקציה תיקח אותנו.

"העובדה היא שדווקא חסינותה של האמנות היא המאפשרת למוסדות המשגשגים הללו להשתכן דווקא במקומות כאלה – האמן העברי שאינו בעל המוסד בפועל הוא לרוב עילה למתן הרישיון – […] מוסיפה לתופעה את טעם העיוות והצרימה שבה […] והעובדה כי חותמם של אמנים בישראל טבוע כאן צריכה דומני לחזק שבעתיים את ההתנגדות לתופעות אלו של תפאורה מלאכותית ומסוגננת כביכול, הבאה רק להדגיש כמה היא קלושה ומלאכותית לעומת בנייני האבן שהיא חוסה בהן". (שם)

נטלי לוין היא עורכת, אוצרת ומורה לאמנות, חלק מקבוצת מעין ופעילה בקואליציה לדיור בר-השגה. תל-אביבית במקור, ובשנה האחרונה עברה לחיות בחיפה. הקימה את הגלריה החדש-והרע בעיר התחתית, מרכז תרבות עצמאי ואקטיביסטי ללא מטרות רווח. המאמר הוא המשך לתערוכה שהשיקה את הגלריה "מזימות נדל"ניות" שעסקה בקשר בין ג'נטריפיקציה, אמנות וכסף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.