ספינה בלב העיר



"בעיניים שלי בנות הארבע הם היו כולם גברים ונשים זקנים. הזקנה נראתה לי אז כמצב טבעי לחלוטין. אלו היו האנשים שהכרתי וזה היה העולם כולו"

.



"בעיניים שלי בנות הארבע הם היו כולם גברים ונשים זקנים. הזקנה נראתה לי אז כמצב טבעי לחלוטין. אלו היו האנשים שהכרתי וזה היה העולם כולו"

. סיפור מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013


הבית הזה שבו התרחשה הילדות שלי עדיין עומד במרכז העיר שפעם היה לו הדר ועכשיו נשאר לו רק שמו. כמו חיי אנוש, גם הוא היה חדש ומוקפד בימיו הראשונים. היו לו שלוש קומות זהות שנבנו בצורת האות ח', ובתווך היתה חצר ששימשה בימי ילדותי אולם חתונות ולפני כן בית-קפה ואפילו מועדון של הרביזיוניסטים, כמו שקראו פעם למפלגת חירות. בית בסגנון באוהאוס, כפי שנהגו לבנות בגרמניה באותם הימים. עכשיו נוספו לו כמה תוספות מכוערות, מרפסות נסגרו ומין קומה נוספת נבנתה על הגג. אבדו לו הלובן הבוהק והיופי הפשוט שהיו לו כאשר אני הייתי ילדה, והוא נראה כמו בית בזקנתו. הרחובות סביב גם הם הזדקנו, כדרכם של רחובות, והעיר כולה נשכחה מלב תושביה הראשונים, שהערבים שבהם הפכו רובם לפליטים בג'נין ובלבנון והיהודים שבהם עקרו למרומי ההר. אולי דווקא הם, הפליטים שאינם, לא שכחו כלל. גם אני לא שכחתי. למרות שעזבנו קיץ אחד את הבית ולא שבנו אליו יותר.

יובל יאירי - סטרומה, 2013

יובל יאירי – שיבה, 2013

אני לא שכחתי את הפועלים הגבוהים שעמדו במקלחת של אחד החדרים בבית ההוא ואחד מהם הוציא את איבר המין שלו מול הפנים שלי. הייתי אז בת ארבע אולי. הוא רצה שאני אגע בו ואני הסתלקתי משם במהירות. אבל הזיכרון הזה לא הסתלק ממני, יחד עם כל החדרים וכל המדרגות, המעקות, המעלית מעץ, חדרי הטלפון הקטנים, המרתף, המקלט. בית שלא היה כמותו בכל העיר ההיא של שנות ה-50. זכרונות שאין כמותם לאף אחד מחוץ לשלושה, אחותי, אני ואחי. אחיותי הגדולות, שנולדו לאבא מאשתו הראשונה, הגיעו לגור שם בהיתר מיוחד יחד עם אבא. רק אנחנו יכולנו להיות ילדים בבית הזה, כי בו, בבית ההוא, במרכז העיר, לא גדלו ילדים. אנחנו היינו המשפחה היחידה שמותר היה לה לגור בבית ההוא עם ילדים.

זה היה בעצם מין בית-מלון על בסיס חודשי שהאורחים בו היו רשאים להישאר חודשים ושנים. הוא היה אמור לתת תחושה של הדר וכבוד לדייריו, ואלה מצדם לא היו אמורים להביא ילדים או בעלי חיים שיפריעו חס וחלילה לשקט של הדיירים. אבא שלי, שהיה אחראי על אתר הבנייה של הבית בשנות ה-30 של המאה הקודמת, התמנה על-ידי חמשת הבעלים של הבניין להיות המנהל. הוא היה האחראי על הסדרים והחוקים של הבית הזה, אבל היו לו כבר שתי בנות, ולכן היה צריך לשנות את החוקים למענו.

כאשר גדלתי אני שם היה זה בית שלם, עולם ומלואו, ואף לא ילד אחד או ילדה. רק אני. אחיותי הגדולות כבר בנו להן בתים משלהן, את אחי שלחו לקיבוץ ואחותי כבר היתה גדולה ועסוקה בעניינים אחרים. עד גיל ארבע לא הלכתי לגן ואפילו אל הילדים בבית של השכנים ממול אסור היה לי ללכת. אז שוטטתי בכל הבית הזה שבו לא היו ילדים. אבא היה לוקח אותי לסחוב יחד איתו את המקררים הקטנים שהשכיר לדיירים שהיה להם כסף למקרר. הדיירים התחלפו והמקררים נדדו מחדר לחדר. את המקרר היה צריך להעמיד ישר לגמרי, אחרת הוא לא היה עובד. אבא היה מניח פלס מים על המקרר, ואני הזדחלתי ליד הרגליים הקטנות שעליהן עמד המקרר ושיחררתי את הבורג. ההוא בקצה למעלה, היה אבא אומר, לא, זה כבר יותר מדי, וזה משמאל, ועד שהמים בפלס היו מתיישרים והמקרר היה אמור לפעול כראוי.

אז היינו ממשיכים ובודקים מה עושים הפועלים בחדר מספר שש בקומה השנייה. יורדים במעלית לקומת קרקע, סובבים את החצר וחוזרים ונכנסים בכניסה של אבא. לאבא היה שם משרד שהיה בו הכל, דלפק גדול ובו ניירות ויומן הודעות ומרכזיית טלפונים מהסוג הישן שיש לדחוף לתוכה את הפלאגים ולקרוא לטלפון את מי שזכו לקבל שיחת טלפון. אז היו בני המזל הללו רצים מן החדר שלהם לחדר קטנטן בקצה המסדרון, שבו היו טלפון על שולחן קטן וכיסא. שם היו שוקעים בשיחה, כל אחד ואחת בשפה שלהם ועם מי שהיה להם לדבר איתם. כי לא לכולם היה ולא לכולם צילצל הטלפון כאשר אבא היה מחבר את הפלאגים לתוך המרכזייה במשרד שלו.

ויק יעקובסון פריד - פרט מתוך ללא כותרת (שלג אמריקאי), 2010, עיפרון וגרפיט על נייר ארצ', 304/112 ס"מ

ויק יעקובסון פריד – פרט מתוך ללא כותרת (שלג אמריקאי), 2010, עיפרון וגרפיט על נייר ארצ', 304/112 ס"מ

אבא ידע הכל. הוא זכר את כל 54 החדרים. הוא זכר את הריהוט בכל חדר. הוא ידע מי מהדיירים שכר מקרר ולמי יש רדיו. בשנים הראשונות היה רדיו רק בדירה שלנו. בעשר בלילה היו מתאספים לשמוע את החדשות מהבי.בי.סי ולסמן בדאגה את התקדמות המלחמה. המלחמה הזו, הגדולה השנייה, היא זו שהביאה את רוב הדיירים אל הבית הזה. כל זה קרה כמובן לפני שנולדתי, אבל הנוכחות של מה שקרה אז היתה איתנו כל השנים.

הזוועה שקרתה במקומות שמהם באו הדיירים בבית התגלתה לאטה, ולאו דווקא משידורי הלילה ההם. כל אחד מהם השאיר באירופה את חייו הקודמים. היו להם שם משפחות. אולי אחים או אחיות, בני דודים ואולי אפילו הורים. לא בטוח, כי בעיניים שלי בנות הארבע הם היו כולם גברים ונשים זקנים. הזקנה נראתה לי אז כמצב טבעי לחלוטין. אלו היו האנשים שהכרתי וזה היה העולם כולו. ואבא, שגם הוא לא היה כבר צעיר במיוחד, ידע הכל והקשיב לכולם. הוא גם ידע היטב למי כבר אין כסף לשלם והוא כנראה החליט מי יוכל להצטרף ולגור בבית הזה ומי לא.

אבל לבית ההוא שם בלב העיר באו רק גברים ונשים שהצליחו לצאת מאירופה עוד לפני המלחמה, שנגלתה להם במלוא עוצמתה באנגלית של הרדיו. כשהסתיימה המלחמה הם לא מיהרו לעזוב את הבית. הם הפכו לאי קטן שגלה מאירופה והתעקש להיות קשור ליבשת הזאת שבינתיים איבדה עצמה לדעת. הם דיברו בשפות שלה בימים וחלמו בשפות שלה בלילות. כשהיו קמים בבקרים היו לובשים אותן חליפות שלבשו שם באירופה, במזג אוויר שלא היה דומה בכלל למה שפגשו כאן, בלב העיר. גם נשים לא היו הרבה, אבל אלו שהצליחו להיכנס ולגור בבית הזה היו גם הן לובשות אותן שמלות ונעליים ויוצאות לעבוד.

רק אמא שלי נשארה בדירה הקטנה, שהיתה בדיוק במרכז הבית, בקומה השנייה. היא בעצמה היתה מרכז הבית. אליה באו כשהיו חולים ואצלה נערכו שיחות אינסוף בשפה הגרמנית. עם השכנה הפסיכיאטרית שלא יכלה להכיל לבדה את כל הסיפורים של בית-החולים שבו עבדה. עם הציירת מווינה שהגיעה משם עם בנה הרופא ועם כל האחרים שהלכו ובאו והתעכבו רק לרגע בבית הזה. בדירה הקטנה הזו היא היתה עורמת אותי בתוך כל הכסאות והחפצים על הספה כאשר היתה שוטפת את הרצפה. בכל יום היתה שוטפת את הרצפה. ובכל יום דיברה בגרמנית עם שכנה זו או שכן אחר.

וגם היתה לה חברה איטלקייה בדיוק מול הדלת. חברה שהיתה יוצאת כל יום לעבוד במשרד בעיר התחתית. בסוכנות ביטוח או אולי בבנק. אני לא יודעת. אני רק זוכרת שהיה לה איש גבוה עם זקן ושפם שהיה מגיע מדי פעם מן הים. הוא היה קפטן של אוניות ואפילו לקח אותנו פעם אחת לאונייה גדולה בנמל. ואז ראיתי בפנים את מה שתמיד רואים רק מן החוץ, שאונייה היא גם סוג של בית. אז אולי כל הבית הזה שלנו היה בעצם מין אונייה שלא היה לה לאן להפליג. תקועה במקום שהגיעה אליו, פליטה מאירופה של לפני המלחמה ההיא שהתחילה רע ונגמרה עוד יותר רע.

אורית סימן טוב - פארק הכט, 2009

אורית סימן טוב – פארק הכט, 2009

אבל הם כולם, כל הדיירים בבית, לא היו שקועים במה שהוא רע. הם חיו את חייהם שהצליחו להציל בלי דעת ורצו להמשיך ולדבר בשפה שבה גדלו ושבה חיו. לגרמנית הזו שלא ראוי היה לדבר בה בשנות ה-50 בלב חיפה לא היה תחליף. היא היתה התרבות שלהם ורק בה הם יכלו להלך בעולם. העולם של אירופה נגמר ונחרב שם והמשיך את דרכו במושבת הגולים הללו ברחוב על שמו של שר החוץ האנגלי הלורד בלפור. אני נולדתי לתוך העולם הזה בלי דעת, והוא היה כל עולמי עד ליום שגליתי גם אני לגן הילדים. כאן, בבית, במקום המוגן הזה, היה עולם ומלואו, ובתוכו, כמו בעולם עצמו, היה רגע של פלישה גברית אלימה אל עולם הילדות. אבא ואמא, שידעו הכל על כולם, לא ידעו את מה שקרה במקלחת ששיפצו הפועלים ושבה אחד מהם הוציא את איבר המין שלו ישר מול העיניים שלי. אני הסתלקתי מן הסיפור הזה במהירות, אבל הסיפור לא הסתלק ממני.

עולם ומלואו של נשים וגברים שהלכו ובאו ודמותם נשארה בזכרוני. אבל הם לא רצו לדעת והם לא רצו לדבר. בעולם ההוא של הילדות ההיא לא היתה אלימות ולא הטרדה מינית. העולם כולו חרב והרוע היה לשליט אכזר. אבל מה שקרה לילדות ולנערות וגם לנשים בכל הגילים לא עיניין אף אחד ולא היה על סדר היום. עכשיו כשהבית עומד בכיעורו החדש ומשמש בית למי שגלו מבתיהם אל הזקנה הבלתי נמנעת, אני יודעת שבילדות ההיא הרחוקה קורים הדברים שיוסיפו ויקרו בחיים עצמם.

חנה ספרן נולדה וחיה (אחרי תקופת גלות) בחיפה. פעילה ב"אשה לאשה", מרכז פמיניסטי חיפה, ומפגינה נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי בכל מקום והזדמנות. מלמדת במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, חוקרת וכותבת בנושאי מגדר ופמיניזם. זהו סיפור ראשון מפרי עטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.